התערוכה “מחוות תיאטרליות” מדברת לקירות - אמנות - הארץ

התערוכה “מחוות תיאטרליות” מדברת לקירות

הצהרות ריקות מתוכן לצד עבודות מיינסטרים בינוניות. התערוכה “מחוות תיאטרליות” מצליחה לעמוד באתגר לא פשוט: לעסוק באמנות מבלי לומר שום דבר משמעותי

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
גליה יהב

מעט מאוד פעמים קורה שתערוכה לא אומרת דבר. אפילו לא אמירה מקוממת או לעוסה. שהמסר הנושב ממוצגיה וחלליה, מהאינטראקציות בין היצירות ומהמלאכה האוצרותית בעניינן הוא חד משמעי – שום דבר.

"מחוות תאטרליות הן שדרים לא מילוליים המוצגים על הבמה", נכתב בטקסט הנלווה לתערוכה “מחוות תיאטרליות” המוצגת במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, "תנועות גוף, הבעות פנים, טון דיבור, לבוש, מוסיקה, תפאורה. מחווה בתיאטרון מוגדרת כסימן המתווך בין פעולות הדמות, הלך מחשבתה ויחסיה עם דמויות אחרות לבין הקהל, סימן שנועד להעביר לצופים מידע על הדמות ועל הנרטיב". זה אומר הכל, ובעצם כלום. זה כל כך בסיסי שאי אפשר להתווכח עם זה. אכן יש דבר כזה מימיקה. מוסיקה יוצרת אווירה. בגדים מוסרים אינפורמציה על לובשיהם. טונים מעבירים תחושות ורגשות. וטוב שבמוזיאון הרצליה ערים לכל זה.

תמונת הצבה של התערוכה. קקפוניה אמנותיתצילום: יגאל פרדו

"אמנות פלסטית ותיאטרליות שלובות זו בזו מקדמת דנא", נכתב עוד, "סצינות מתוך דרמות יווניות צוירו על כדי חרס עוד בתקופת יוון העתיקה". כל זה טוב ויפה ואפילו שימושי כרקע למערך ההדרכה המוזיאלי, אבל מה זה אומר?

אבל הנה, מתקדמים לקראת ההווה – "במאה ה־21 נוצרו במות חדשות לייצוג עצמי. דעות ודימויים מוחלפים במהירות מעל פלטפורמות חברתיות שונות, מחוות מחיינו הפרטיים מוצגות בהן לראווה כל העת. כל אדם בעולם מוזמן לייצר פרסונות שונות שתייצגנה אותו על הבמה הווירטואלית". וזהו. היד הונחה על הדופק ולא מצאה פעימה. התערוכה סוכמה עוד לפני שהתחילה, כפרק המבוא בעבודה סמינריונית הטוענת את המובן מאליו וחותרות לציון 70. התיאטרון באמת מזכיר קצת אמנות פלסטית ושניהם קשורים ל”פלטפורמות חברתיות שונות”. הנה דוגמה: שייקספיר נשען על מחוות. וגם ישו. וגם הפייסבוק מבוסס על ג'סטת הלייק.

שיחה עם גולגולת

אבל זה לא הכל. גם מי שאמר לעצמו זו הזדמנות טובה ללכת לראות מניפת ג'סטות באמנות העכשווית, לעדכן קצת את מאגר הדימויים הקשורים לתחפושות, משחק, מסכים, טקסט וגוף, קיר רביעי, במה, ניכור, יחסי מציאות-הדמיה, ציור-תפאורה ומיני עניינים הקשורים ביחס בין אמנות פלסטית ותיאטרון, יתאכזב. שום שיחות עם גולגלות המוחזקות בכף היד או זעקות “סטלה”. אין שום טענה או תזה על פן כלשהו בהיסטוריית היחסים בין תיאטרון לאמנות פלסטית (רמז: מיצג הוא החוליה העיקרית המקשרת בין השניים, תחום שזוכה להתחדשות מסיבית בעת האחרונה) ההגדרה המופרכת וחובקת הכל “מחוות תיאטרליות”, שנדמה שהיא כללית יותר מ”כל העולם במה” ובוודאי דידקטית ממנה, מצליחה לא לעמוד אפילו ביעדיה שלה.

השיטוט במוזיאון לא מנהיר מה הקשר בין ציורי המניפות של יהודית סספורטס (2003-2001), למשל, למודל המיניאטורי המצוין של טרייסי סנלינג (“בית הדגל, אלבקרקי”, 2007). ובין אלה למנקין חצוי הראש של אם קיי כנה (“חליפה”, 2007), חיקוי לא ממש מוצלח ל”Guarded View”, של פרד וילסון מ-1991. מה לאלה ולפסל העקדה הנוראי של איבן הולוואי, "אברהם ובנו" מ-2004 - העשוי במסורת הפיגורטיביות-האקספרסיבית של ג'ורג' סיגל ומונח במרכז מבואת המוזיאון מתחת לרישומי הענק של רוברט לונגו, בהם נראים כריש, תינוק ישן - לבין צילומי סונדרס התלויים לצדם. דבר אחד כן מתברר - מחווה תיאטרלית יסודה בהפרזה, בוולגריות של ההבעה. תערוכה שזה הציר המרכזי בה נידונה מראש לפשטנות ולזוהר חלול.

הצופה נאלץ לחפש קישורים זמינים בירכתי השכלתו הכללית – אה, מניפות יש בתיאטרון היפני, המודל הוא כמו מקטים של תפאורה, המנקין כמו שייך לתלבושת הממתינה בחדרי חזרות, עישון הוא פוזה ושחיטת בנך יחידך אשר אהבת הוא אקט שבהחלט יש בו מן המחווה התיאטרלית. כך הולכים במוזיאון ומיטפשים ברעיונות סכמטיים, פרי הניסיון למצוא היגיון בקקפוניה האמנותית הזו.

אם קיי כנה, "חליפה", 2007צילום: יגאל פרדו

גיבוב המלים מקבל הד בגיבוב אקלקטי של עבודות עם טקסטים קצרים המאלצים אותן באופן מביך לתוך הנושא. מתחשק לערוך חידון – על מי נאמר "עוסק במושגים של זמן ופרקי זמן, זיכרון אישי וזיכרון היסטורי. עבודתו מתפרשת על כמה תחומי אמנות שונים: קולנוע, מיצב, פיסול וצילום?" על דארן אלמונד, המציג שני צילומים מסדרת "ירח מלא" שצולמו בחשיפה בת רבע שעה ההופכת אותם לציוריים. מי התחילה בשנות ה-90 ליצור מיצבים "שמטרתם לעורר בצופה רגשות מעורבים של משיכה ודחייה, פחד ועניין"? מונה חאטום המציגה ערסל סיליקון (“היה בטוח”, 2005-2001) שנתלה מהתקרה באופן לא פונקציונאלי, כמו מלכודת מעל ראש הצופה.

עזות מצח

הטקסט הנלווה לארבע דוגמאות מרישומי הפחם הווירטואוזיים של רוברט לונגו, יוצר שמושפע במובהק דוקא מהקולנוע האמריקאי, פשוט מוותר מראש על ניסיון לקשור אותו לנושא התערוכה, וגם שאר תיאורי העבודות והאמנים הם מהזן שניתן למצוא בנימוקי ועדות שופטים בחלוקת פרסים. בפירוש יש הרמוניה בין הטקסט לוויזואליה – תיאורי סתם משמימים המלווים עבודות מיינסטרים אנמיות, כאלה הסובלות מחשיפת יתר (למשל, סדרת סיפורי התנ”ך של עדי נס), או עבודות בינוניות ולא מרכזיות של אמנים מצוינים. מעט העבודות הטובות הולכות לאיבוד במכלול.

עשיית שום דבר היא נדירה וצריך מאמץ מיוחד בעבורה. זה מצריך את עזות המצח שבלקיחת עבודות אמנות שנעשו מתוקף הקשר כלשהו והכנסתן לוואקום, לאנטי-הקשר. זה מצריך את האטימות והעיוורון שבהתעלמות מנושאי עבודות מובהקים לטובת הפיכתן לקישוט אנמי. זה מצריך סידור ועיצוב חללים באווירת מנהל בית מלון המשבץ אורחים בחדרים, הליכה מהירה במסדרונות תוך הצבעה על נקודות דמיוניות והפטרת "פה, פה ופה". בעיקר זה מצריך את אי-המחשבה ואת הכפיפות הנפשית-אינטלקטואלית המבורכת, המשחררת מעול היצירה האחראית, שבהצגת אוסף פרטי במוזיאון ציבורי. והפעם: אוסף אנג'ל המוצג כתערוכת נושא. ואולי זו המחווה התיאטרלית האמיתית – ההתחזות לתערוכת נושא.

את הקשרים והזיקות אין לחפש במוצגים עצמם, בנושא התערוכה או באופן האוצרות. זו תערוכה מאוסף אנג'ל, שנאצרה על ידי מנהלת המוזיאון דליה לוין וטל בכלר, בסיוע וייעוץ של ניבה גריל-אנג'ל והדס מאור. זהו אוסף צעיר, בן חמש שנים בלבד, להיטות ואופנתיות ניכרת בו. "כאספנים חדשים נכנסנו לעולם מורכב שאותו חיים באינטנסיביות, המצריך ביקור בירידי האמנות החשובים בעולם, בגלריות ובמוזיאונים, להתעדכן בספרות ועיתונות מקצועית", נכתב בהצהרת האספנים.

"מן ההתחלה הוחלט שיירכשו עבודות אך ורק על סמך הייעוץ המקצועי במטרה לנסות ולבנות אוסף איכותי שראוי להציג אותו בתערוכות כמו הביאנלה בוונציה, תערוכות חשובות ותערוכות מוזיאליות". המוטיבציה חשופת השיניים בהחלט ניכרת בתערוכת החלטורה הזו. כך התארגנה תערוכת אקראי, עם עבודות אקלקטיות בטעם פטישיסטי, מפגן של השקעות בטוחות המשאיר את השאלה אם השתלטות האספנות הפרטית על סדר היום הציבורי היא מחווה תיאטרלית או סתם צינית.

“מחוות תיאטרליות”, אוצרות דליה לוין וטל בכלר. מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית (רח' הבנים 4, הרצליה). טל': 09-9551011, Email: info@herzliyamuseum.co.il. שעות פתיחה: בימים: ג', ה': 16:00-20:00; ב', ד', שישי, שבת: 14:00-10:00. מחיר כניסה 10 שקלים. בימי שבת בשעה 12:00 מתקיים בתערוכות סיור מודרך ללא תשלום. עד ה-20.4.

תגובות