בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אמן הרחוב “Know Hope” מפוגג מעט מהמסתורין סביבו

האמן “Know Hope”, שיצירותיו מעטרות קירות רבים ברחבי תל אביב, מגיח אל עולם האמנות הממסדי אך ממשיך להקפיד על עילום שם. לרגל תערוכת היחיד הראשונה שלו בארץ, הוא מסביר מה זה אומר שהלב בורח ממך

32תגובות

לאחר שבע שנים של נוכחות מרשימה ברחובות תל אביב, מרים האמן “Know Hope” תערוכה שאפתנית בת שני חלקים בסניפה הצעיר של גלריה גורדון הוותיקה. המעבר מהמפגש האקראי ברחוב למפגש המכוון והאינטימי בגלריה מאפשר לעמוד מול ההיצע המרשים של עבודותיו ולהבחין בכברת הדרך שעשה מבחינת גיבוש שפתו האמנותית, וברצונו לעסוק בתכנים מקומיים יותר ויותר.

“ההחלטה לעשות תערוכה בת שתי חלקים היתה קונצפטואלית”, מסביר האמן בראיון לרגל תערוכת היחיד הראשונה שלו בגלריה בישראל. החלק הראשון של התערוכה נפתח בסוף פברואר ועסק ב”דברים שמפרידים/ דברים שהושארו מאחור”, כשם התערוכה. היא כללה עבודות צילום, רישום, קולאז’ ורדי מייד שהציגו וריאציות שונות על דימויים, ביניהם דגלים, חומות, גדרות, גבולות והשלכותיהן על סיטואציות אנושיות ומרחביות. על מנת להדגיש את התמה המגולמת בשם הנושא, בחר האמן ליצור מהעבודות תחבירים שונים, דיפטיכים וטריפטיכים.

קובי קלמנוביץ

החלק הראשון היה נראטיבי ולינארי למדי, והציע לצופים מסלול שלאורכו יכלו ללכת, אך החלק השני של התערוכה, שנפתח לפני כשבועיים, כולל מיצב אחד מרכזי שכותרתו “The Tangled Hollow“ ומספר עבודות קנבס לבנות על הקיר. לכאורה, חלק זה נדמה כמופשט יותר, אך החוויה הראשונית בחלל מדגישה ומעצימה את העיסוק בטריטוריה, בגבולות ובלאומיות, כשריח אדמה טרייה ובולי עץ מציף את אוויר הגלריה.

המיצב הוא מבצר המורכב מבולי עץ גדומים ומדממים. עליהם בד לבן ועליו מודפסת תבנית של גדר השומרת למעשה על חלקת אדמה חומה, שבתוכה משובצים גזעים נוספים. “Knoe Hope” מודה שזו התערוכה הכי פוליטית שעשה עד כה, הכוללת ביטויים לוקאליים מובהקים ומסמלת תפנית שהחלה להתרחש אצלו בשנתיים האחרונות. “התחלתי קצת יותר להתמקד ברעיונות של לאומיות, לאומנות, אך גם אז לאו דווקא להתייחס בצורה פוליטית ישירה אלא להתמקד במצבים מינוריים שמרכיבים את המצבים היותר מורכבים. כלומר להסתכל על מערכת היחסים בין אדם למולדת או מדינה כעל מנגנון רגשי”.

על אף הנוכחות המבנית והארכיטקטונית של אמצעי הפרדה ושליטה, ישנה נוכחות אנושית המזוהה מזה שנים עם עבודותיו ברחוב. הדמות השדופה, הגמלונית ומכמירת הלב, שלבה האדום בורח ממקומו והיא צוברת צלקות שונות מהחיים מופיעה תדיר, לעתים בתוך קבוצה המתמודדת מול אותן סיטואציות. לעתים מפגינות הדמויות מחוות פטריוטיות שבהן הן נקשרות לדגל, ובפעמים אחרות שתי דמויות מנסות להתגבר על ההפרדה שנכפתה עליהן ונלחמות על המפגש זו עם זו. הצלקות על גופן מהוות מטאפורות לזיכרון של פצעים מהעבר, למלחמות, מטענים ועוד.

Know hope

“Know Hope” בן ה-27 מספר שבמשך שנים התלבט בנושא הפוליטי, ותמיד התקשה להבין היכן הוא עומד מבחינת עמדותיו, וכך גם ביצירה. “הרבה פעמים התרחקתי וניסיתי ליצור דימויים שהם כמה שיותר פשטניים בשביל ליצור נגישות עם הצופה. סיבה אחת היתה שזה נעשה במרחב הציבורי ורציתי ליצור שפה נגישה עם הדימויים והדמויות. רציתי ליצור מערכת ארוכת טווח ואני מרגיש שעבר מספיק זמן ושהצלחתי למסד את השפה הזו, יצרתי לוגיקה מסוימת, הזדהות עם הלב החסר, החלל הריק, תחושת הכמיהה שעסקתי בה. כעת אני יכול להיכנס לדברים יותר ספציפיים“.

דגלים בפח הזבל

הוא נולד עם משפחתו באורנג’ קאונטי שבקליפורניה, ועבר עם משפחתו לישראל בגיל עשר, פרט שכנראה חידד אצלו תכונות של מתבונן מהצד ועיצב את גישתו האמביוולנטית כלפי מושגים כלאומיות ומולדת. “אנשים נולדים לתוך מציאות טעונה בהיסטוריה ובאג’נדה פוליטית. הרי את לא בוחרת איפה להיוולד. יש הרבה הרגלים ומערכות מוסריות שאנחנו מאמצים בצורה שרירותית לחלוטין. הרי להיות פטריוט נהפך להיות למשהו ממש טבעי. אני חושב שזה ממש מוזר“.

בתערוכה החדשה חוזר ומופיע דגל לבן, לא כהצהרת כניעה אלא פשוט כדי לא להסגיר לאום ספציפי. הוא החל להשתלב בעבודותיו עם סדרה מיום העצמאות לפני שנתיים בשם “Littered Flag“, שבמסגרתה יצר ערימת דגלים לבנים, פיזר אותם בפחי זבל בעיר ועקב עם מצלמת הווידיאו שלו אחר תגובותיהם או התעלמותם של העוברים והשבים.

הוא החל לעבוד ברחובות תל אביב בסביבות 2005, ומאז צבר נוכחות מרשימה, עדת תומכים גדולה, ביניהם מעריצים שאספו עם השנים את עבודותיו מהרחוב אל בתיהם. הוא פירסם שני ספרי אמן מרשימים בהוצאת עצמית, ומספר פנזינים. נוסף על התערוכות שיזם עם קולגות במבנים נטושים, החל ב-2007 להציג בגלריות ובמוסדות שונים, בעיקר בחו”ל, וזכה להצלחה רבה, שאיפשרה לו להתמקד רק ביצירה, בהרחבת תחומי הפעילות ובהחזקת סטודיו פעיל בדרום העיר שבו הוא עובד מדי יום. בין החללים המרכזיים שבהם הציג ניתן למנות את מוזיאון בת ים, הביאנלה בהרצליה וגלריה קארמיקאל בלוס אנג’לס. בעוד פחות מחצי שנה תיפתח תערוכת יחיד בגלריה של סטיב לאזרידס, שהיה במשך שנים שותפו העסקי של אמן הרחוב המפורסם בעולם – בנקסי.

השם “Know Hope” שמלווה אותו מזה כמה שנים נולד לדבריו מתוך החלטה קונצפטואלית, ולא מתוך הנסיון לייצר סנסציה. “התחלתי ליצור ברחוב עוד לפני שהשתמשתי בצמד המלים הזה, אך בשלב מסוים רציתי שעבודתי תיראה מתוך המשקפיים של ‘נו הופ’ כקונצפט. להוציא את עצמי מחוץ למשוואה”. הראיון עמו מתקיים בסטודיו שלו באזור המוסכים בדרום-מזרח תל אביב, בחלל תעשייתי מרשים בן שני חללים מלאים בכל טוב, בחומרי גלם, עבודות בתהליך, רפרנטים ותצלומים. במהלך הראיון הוא פתוח וכן, משיב על כל שאלה בסבלנות ונדיב בתשובותיו. בשנים האחרונות הוא מסכים להתראיין אך מסרב לומר את שמו האמיתי ומשתדל שלא להיחשף בתצלומים רשמיים ובראיונות מצולמים.

עמדתו לגבי ההגדרה כאמן רחוב היא מעורבת, ועל כן שמח על ההזדמנות להציג דווקא בגלריה גורדון הוותיקה. “התחלתי לעבוד ברחוב משום שזה הגיוני, לא כי באתי עם אג’נדה מסוימת. אפילו מהסיבות הכי פשוטות - נגיד, פוסטר שאני מסיים לצייר בסטודיו ויוצא להדביק על קיר ברחוב, הוא מקבל משמעות חדשה כשאני בוחר את המיקום. הוא נהפך למשהו ‘סייט ספציפי’ שמקיים דיאלוג עם ההקשר החדש, הטקסטורה של הקיר ועוד. זה רובד אחד, רובד נוסף הוא המפגש עם האנשים. כל אחד בא עם המטען שלו - אדם שפיטרו אותו מהעבודה, מישהי שהבינה שהיא מאוהבת ושאר סיטואציות יומיומיות מספקות פריזמה שונה שבה רואים את העבודה“.

לדבריו, “יש אג’נדה ומלים שמצמידים בכל מיני הקשרים לאמני רחוב - הקשרים אנטי ממסדיים ומניעים חתרניים. אני לא רואה את עצמי חלק מזה. בגדול אני לא כל כך אוהב אמנות רחוב במובן הצר שלה, אך אני מאמין בה מבחינה רעיונית. מתקיים ברחוב רובד שונה של קהילה. יש מעין רשת בינלאומית בין אמנים שלא מתקיימת כל כך בסצינות אחרות. יש הרבה תקשורת, רישות ופרגון. הדבר המרכזי שמשותף לאמני רחוב והוא יפה בעיני הוא שזוהי קבוצה של אנשים שעוסקת בעשייה עצמאית”.

כיום אתה טס ומבלה תקופות ארוכות בחו”ל. כמו כן אתה משתמש בעבודותיך רק בשפה האנגלית. איפה זה מציב אותך? להיכן אתה מרגיש שייך?

“אני לא מרגיש שום שייכות. תל אביב היא ההום בייס שלי. איפה שאני בוחר לחיות. אני לא מרגיש שייך לישראל. אני יותר מרגיש שאני צופה מהצד. גם בהקשר היומיומי של אינטראקציה בין אישית וגם מבחינת תהליכים רחבים יותר שמשתנים עם הזמן. אני חושב שזה אולי קשור לזה שנולדתי וגדלתי תקופה בארצות הברית. כשעברנו לפה רק רציתי לחזור לשם - כל הדברים שהתעניינתי כילד בן 11 היו דברים שלא מצאתי פה: תרבות סקייטבורד, מוסיקת פאנק רוק, דברים שאף ילד בכיתה ד’ לא שמע עליהם”.

אז מה בתל אביב משאיר אותך?

קודם כל אני מכיר אותה טוב. נוח לי להשאיר את המערכת שלי פה במובן היומיומי - סטודיו, דירה והמקומות שאני יודע איפה אני ממסגר, מזמין חומרים ודברים כאלה. אולי יום אחד אעבור. אך בגדול מה שאני אוהב בתל אביב, מעבר לקלישאות, זה שזו עיר שאנשים משתמשים בה. אם את נוסעת לאל.איי, את לא רואה אנשים ברחובות. פה יש הרבה יותר אינטראקציה ברחוב מאשר בערים אחרות וזה מאפשר ליצירה סוג של אינקובטור, חממה. מאפשר לי לפתח מערכת יחסים עם האנשים. יותר קל להיות חלק מהמרקם העירוני מאשר במקומות אחרים גדולים יותר”.

שגרת היום שלו כוללת יום עבודה ארוך בסטודיו, כעשר שעות בכל יום, וכיום בשונה מהעבר הוא אינו מרבה ליצור ברחוב. עם זאת, הוא תמיד מסתובב עם טוש וצבע פנדה בצבעי שחור ולבן. עד לפני כשנתיים, השגרה שלו היתה שונה בהרבה.“בעצם לא היתה שגרה, כל יום הייתי עובד שעות בסטודיו, מייצר מלא דברים ובערך פעמיים בשבוע יוצא לסבבים ברחוב עם עבודות קרטון ומדבקות. הייתי מייצר לעצמי מלא פרויקטים בחוץ. זה הגיע מרצון לייצר נוכחות שעכשיו אני כבר פחות רוצה או צריך. לא חשובה לי הכמות או להיות בתודעה, אני מעדיף שהדברים יקרו בצורה יותר אורגנית“.

הדמות זה אני

כאמור, אחד הדימויים שנהפכו לסימן היכר שלו היא אותה דמות, נטולת שם וזהות, שנולדה כיצור גושי נמוך ורחב עם ציפור צמודה מעליו. על הדמות בשחור לבן בולט לבה האדום ומיקומו המשתנה. הלב לטענתו נתפש כמשהו יקר שצריך לשמור עליו, לא רק במובן הרומנטי. עם זאת הוא רואה בלב גם נטל, משקל כבד שאנו סוחבים על גבנו. הלב ייעלם, יילקח, והחללים הריקים שנוצרים מכילים זיכרון, כמיהה למשהו שאינו. “מה שהרבה פעמים נתפש בעיני אנשים כשלילי נדמה לי לפעמים כשחרור מהנטל הזה“, הוא אומר.

כמו כן, הוא מסביר, לדמות יש דרגות נסיון שבאו לידי ביטוי במיקום הלב ובצלקות על גופן. “דמות עם לב במקום היא מחוסרת נסיון חיים, טרם חוותה את אובדן הלב. לעומת זאת דמות עם לב על השרוול נמצאת בדרגת נסיון אחת מעל, היא כנה יותר, פגיעה יותר וחשופה יותר. הדמויות המצולקות מכילות זכרונות מתאונות, דברים שפגעו בהן. אני רואה בצלקות כמו מפות שבעזרתן ניתן לקרוא את הסיפור, קצת כמו קעקועים”, אומר האמן, שעל גופו קעקועים רבים.

הדמות שיצאה מזכירה במידה רבה אותו עצמו, איש שדוף ומאורך שמתהלך לבדו ברחובות הזנוחים של העיר. “בהתחלה הייתי עונה שהיא בכלל לא קשורה אלי. אך לאט לאט התחלתי לשים לב לנקודת המבט ולתובנות של הדמות ואמרתי לעצמי שהלוואי ויכולתי להסתכל בדברים כמו שהדמות יכולה. אז התחלתי להבין שהדמות זו בעצם אני“.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו