לצייר בשביל 
לשרוד - אמנות - הארץ
יום הזיכרון לשואה

לצייר בשביל 
לשרוד

שני סוגי אמנות יהודית נוצרו בתקופת השואה: יצירות מחתרתיות שתיעדו את החיים בגטאות ובמחנות, ויצירות מוזמנות על ידי הנאצים, כגון כרטיסי ברכה ודיוקנאות של אנשי אס.אס. האם ההפרדה בין “רצון חופשי” לבין “אמנות מטעם” בכלל רלוונטית? ומה ניתן ללמוד מתרבות חזותית זו בזמני זוועה?

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
גליה יהב

“כשהגעתי למחנה ידעתי שהחגים שלהם מתקרבים ושהם נוהגים לשלוח גלויות ברכה למשפחותיהם, אז עלה לי הרעיון להציע לאחד מהם כרטיס ברכה”, סיפרה הציירת סוניה גורפיין בראיון (איתן בוגנים, “טיים אאוט”) על שהותה במחנות הנאציים בגילים 17–14. “הוא שאל אותי בספקנות ולגלוג אם אני יודעת לצייר. השבתי בחיוב, בביטחון מלא. בגלל שזה היה כפר ליטאי לא היו שם כרטיסי ברכה בגרמנית, ואני ידעתי לדבר, לכתוב ולקרוא בגרמנית. אז הם נתנו לי מקום בחדר שלהם, וככה ציירתי להם את הגלויות לאותו חג מולד. הם היו מרוצים ואני לא נאלצתי לסלול כבישים כמו כולם. לפעמים אפילו הייתי מקבלת מי גבינה” .

הציור, במובן הפשוט ביותר, הציל את חייה של גורפיין, איפשר לה להעביר מעט אוכל גם לאמה, לעבור ממחנה עבודה אחד לשני. “כשלבוס הגדול של המחנה היה יום הולדת, החברים שלו ביקשו ממני שאעשה לו פורטרט”, היא מספרת איך נוהל ההישרדות עבד, “לקחתי דף גדול וישבתי מאחוריו כדי שלא ישים לב שאני מציירת אותו. בסוף, כשזה היה מוכן, הם נתנו לו את זה בתור הפתעה. הוא עמד שם ושמח, עם הסיגר שלו והבטן השמנה”.

“זה היה כמו עבודה שחורה, לא הכנסתי לזה שום רגשות”, אמרה על הלך הרוח, “הגלויות שציירתי לגרמנים היו בשביל לשרוד, עניין פרקטי לחלוטין. הייתי צריכה להיות מרוכזת כל העת. לקראת הסוף, כשהרוסים החלו להתקדם לעברנו, הגרמנים אספו את כולם לצעדה האחרונה. היו לי נעליים צפופות שהפריעו לי נורא, מפני שאחרי הסטריליזציה נותרנו עירומים, ומי שיצא פשוט לקח את הנעליים הראשונות שראה. אז ניגשתי לאס.אס אחד ושאלתי אותו אם הוא רוצה כמה כרטיסי ברכה. הוא השיב בחיוב, אז עשיתי לו את הגלויות ושאלתי אותו אם אפשר לקבל נעלי עץ, שהיו מאוד קשות להשגה. אותן נעלי עץ עזרו לי לשרוד את הצעדה, שממנה לאחר זמן מה, נמלטתי יחד עם חברה”.

לאו האס, לוויה בגטו טרזינשטאט, 1943 . ניצל בזכות כישרונו צילום: אוסף המוזיאון לאמנות, יד ושם

לצד אמנות מודרנית, הגדיר המשטר הנאצי גם אמנות יהודית כאמנות “מנוונת”, ולכן אסורה. אלא שאמנות כזו נעשתה למרות האיסור ולמרות התנאים, בנסיבות ולצרכים מגוונים. המונח הרווח ביחס למכלול האמנות היהודית שנעשתה בגטאות ובמחנות הריכוז הוא “התנגדות רוחנית”, אותו טבעה מרים נוביץ’, המייסדת והאוצרת הראשונה של בית לוחמי הגטאות. המונח מתייחס ליצירה שנעשתה מתוך הלך רוח של סירוב אקטיבי לאובדן הצלם, כאקט של התמרדות הנפש, כקריאת תגר על הייאוש ועל המשטר. רוב היצירות האלה הן רישומים פיגורטיביים המתארים את מציאות הגטו או המחנה, את הבלוקים, הטרנספורטים, בהם רישומי דיוקנאות רבים, עצמיים ושל אחרים, שלעתים צוירו כקמעות מאגיים, וברוב המקרים בעלי תפקיד תיעודי חשוב, באין מצלמה. אלא שבנוסף לציורי ההתנגדות הרוחנית התקיים עולם אמנות יהודית בעל מאפיינים שונים.

לצד רישומים שנעשו בהיחבא, באופן וולונטרי ותוך סכנת חיים, נעשו רישומים מוזמנים מטעם הקהילה היהודית על תקן ארכיון חזותי, כחלק מההיסטוריוגרפיה שניהלו. כמו כן התקיים סחר בציור דיוקנאות אסירים ששילמו על היצירות בשווה־ערך, בדרך כלל אוכל או פריט לבוש, ובוצעו גם ציורי־מנחה לסוהרים ביוזמת האסירים. בנוסף, היו מקרים, מספרם לא ידוע, בהם איתרו הנאצים יהודים מוכשרים ומחוננים, חלקם אמנים ידועים, ודרשו מהם להפיק יצירות לצורכי קישוט בתיהם ומשרדיהם, עיטור כרטיסי ברכה ששלחו מפקדי המחנות למשפחותיהם וכיוצא באלה. והיו סדנאות רשמיות של אמנות בכפייה, בחלקן הועסקו גם יהודים.

למרות שלעתים קל להבחין מבחינה צורנית וחומרית בין אלה לאלה - בין ציורים המייצגים את צלם האנוש של יוצריהם, שהתעקשו על פעולה שאינה הישרדות ישירה על סף מוות, לבין פעולה אמנותית מגויסת, שנעשתה באופן מכני, בפקודה - לא תמיד מופקות עבורם תפישה ופרשנות נבדלות. ההבדלים בין הסוגים והנסיבות חשובים מפני שיש בכוחם להעיד מהי “האמת ההיסטורית” הניבטת אלינו מהמוצגים ששרדו, ולפרק את הדיכוטומיה בין הישרדות לכניעה, תבוסה והתנגדות. ציורי הסתר, המייצגים את רוח האדם האינדיבידואלית ובעלת התודעה ההיסטורית, לא הצילו חיים. ציורי הכפייה נחשבים פחות מעניינים מבחינת התוצאה, למרות שהיתה לרוב איכותית יותר בהינתן אמצעי ציור ורישום, מאחר ואינם מספרים את סיפור היחיד או הקהילה.

המקרה של ברונו שולץ

ליהודית שן־דר, האוצרת הבכירה לאמנות באגף המוזיאונים של “יד ושם”, אין ספק שעצם קיומם, גם בנסיבות מוזמנות ומאלצות, מצביע על נוכחות של רוח אנושית במלוא הופעתה. “כשקלגס רואה בך כתת־אנוש, ולכן ההיתר לרצוח אותך, אז עצם לקיחת כלי היצירה בידך היא פעולת התנגדות”, היא אומרת, “הרי אם אתה לא בן אנוש ודאי אין לך כוחות יצירתיים. מי שלוקח את זהותך ונותן לך מספר, לוקח ממך את האינדבידואלי והאישי. ולכן עצם היצירה הוא אנטיתזה להשמדה והרס. העובדה שאמנים יהודים המשיכו בתנאים האלה להיות יוצרים היא ההוכחה המופלאה ביותר למהי התנגדות רוחנית”.

שן־דר מתארת את המקרה הידוע ביותר של ציור בכפייה, המוכיח את אי־הרלוונטיות של ההפרדה הבינארית בין “רצון חופשי” לבין “אמנות מטעם”, של הסופר והצייר ברונו שולץ, שנאלץ לצייר על קירות ביתו של קצין האס.אס פליקס לנדאו. “שולץ הוא תשובה מופלאה לשאלות אלה”, היא אומרת, “כי הדבר האחרון שרצה לעשות הוא לצייר על קירות חדרו של לנדאו, סאדיסט מובהק שהחשיב עצמו אמן כי למד עיצוב רהיטים”.

ברונו שולץ, “שלגיה וגמדים”, דרוהוביץ‘, 1941/42צילום: Marek W. Podstolski

לנדאו שירת במטה הגסטפו של דרוהוביץ כרס”ר האחראי על גיוס יהודים לעבודות כפייה, והחליט לקחת את שולץ תחת חסותו האישית בתמורה למזון ולהבטחה שיציל אותו מהשילוחים. את לנדאו, מספרת שן־דר, זוכרים היטב משום שהיה מפקד כוח עבודת הכפייה, והקשר שלו ליהודים היה יומיומי. אבל גם מפני שצעד ברחובות העיר כשבידו האחת מגלב ובשנייה אקדח, ולא היסס להטיל חיתתו. ביומנו כתב על געגועיו לאהובתו ששהתה בראדום ועל מאמציו להביא אותה לדרוהוביץ, וכשלא קיבל את מבוקשו כתב “היום יהיה יום רע ליהודים”. הוא הקים בעיר בית ספר לרכיבה, ודרש משולץ שיעטר את קירותיו. כשילדיו של הקצין הצטרפו אליו, נדרש שולץ לקשט את חדר הילדים שהוכן עבורם ב”וילת לנדאו”.

בפרגמנטים שנשארו מהקירות שצייר שולץ נראים גיבורי האגדות הידועות. באחד מהם מצוירת שלגייה דקדנטית לבושה בשמלת סטרפלס קצרצרה, למרגלותיה חמישה גמדים הסוגדים לה וסרים למרותה, “גברים קטנים עם זקנים הם הקהילה היהודית”, שן־דר מתארת אותם, אחד מהם הוא כנראה דיוקנו של יעקב, אביו של שולץ. בקטע קיר נוסף מצויר רכב כרכרה רתומה לשני סוסים, דיוקן עצמי של הצייר. מה שנראה במבט ראשון כציורי ילדים תמימים שנעשו מתוך ציות, הוא למעשה הצלחה חתרנית מתוחכמת ליצור חדר זיכרון והנצחה בעבור עצמו, משפחתו וקהילתו.

“מוטיב הכרכרה והרכב חוזר ונשנה הן ביצירתו הגרפית הן ביצירתו הספרותית של שולץ והוא תואם את תפישתו כי הגבר הוא משרתן של הנסיכות. הרכב אינו חובש כובע קסמים כדרכו אלא קסדה, והוא יוצא למלחמתו האישית והאחרונה, ניסיון הבריחה של שולץ אל מחוץ לגבולות הגטו”. לברוח לא הספיק. בשל סכסוך בין לנדאו וקצין גסטפו נוסף, קארל גינתר, נורה “היהודי של לנדאו” בעורפו ונרצח כנקמה. “שולץ לא נתן לעובדה שזו יצירת כפייה להשפיע על איך היא נראית ומה היא מבטאת. לכן גם כצייר־חצר הוא חתרן ומרדן יותר מכל האמנים האחרים שאני מכירה”, היא אומרת, “גם עם המגלב והאקדח לידו לא היה מסוגל לרצות את הנאצי שלו מבלי להיות שולץ עד הסוף. הוא ידע ויכל לעשות רק ‘יצירות שולציות’. הוא הצליח לפרק את הדיכוטומיה בין כפייה והתנגדות ובכך היה ייחודי”.

ציור יציל מסלקציה

דינה גוטליב־באביט אמנם שרדה את השואה, חיה בהוליווד ועשתה סרטוני אנימציה, בעיקר לצורכי פרסומת עד למותה בשנת 2009 בגיל 86, אבל סיפור ציורי הצוענים שלה מעלה שאלות קשות באשר לזכויות יוצרים ולצדק המאוחר שניתן להיעשות לעובדי עבודות הכפייה במחנות.

ב–1944 ראה ד”ר מנגלה במקרה ציור שציירה על קיר מחנה הילדים באושוויץ. הוא עסק אז בתיעוד תווי פנים של צוענים, במיון “המאפיינים הגזעיים המיוחדים של קבוצה אתנית נחותה זו” לפני חיסולה. צילום פניהם לא ריצה אותו מאחר ולא סיפק את הניואנסים בגווני עורם. מנגלה דרש מגוטליב לצייר דיוקנאות אקוורל של צוענים. “הוא דרש עותק בצבע טבעי של כל צבעי העור האפשריים וגוניהם”, העידה, “ואני ציירתי באותו החדר שבו עשה את ניסוייו”. היא צייתה, ניצלה והצילה גם את אמה. ב–1973 גילתה ששבעה מציוריה מצויים במוזיאון אושוויץ ויצאה לקמפיין להשבתם, בו המשיכה ללא הצלחה עד מותה.

אחד מדיוקנאות הצוענים שציירה דינה גוטליב־באביט, 1944צילום: מוזיאון אושוויץ

סגנית מנהלת המוזיאון, כריסטינה אולקסי, טענה שבאביט הסכימה להשאיר את התמונות באושוויץ מתוך הבנה ש”נרכשו כחוק” ושמקומן ההיסטורי הוא במוזיאון, אך לאחר מכן התחרטה. בראיון לתום שגב ב–1999 טענה ש”מדובר בתיעוד היסטורי. כאן נוצרו התמונות האלה, כאן הן משמשות עדות למה שקרה. יש די הרבה אנשים שהשאירו באושוויץ חפצים, צילומים, ואף יצירות אמנות, שיכולים לדרוש אותן בחזרה. יש כאן מזוודות עם שמות של אנשים מזוהים, יש נעליים. אנחנו יודעים למשל מי עשה את השלט המפורסם התלוי מעל שער המחנה, עם המלים ‘העבודה משחררת’. האיש עוד חי. הוא יכול לדרוש את הכתובת ולמכור אותה תמורת מיליונים. לאן נגיע”.

גוטליב־באביט, לעומת זאת, טענה שלמרות שנעשו בתנאי כפייה, התמונות הן קניינה הרוחני. “זה נשמע כמו קלישאה”, אמרה, “אבל הן חלק מנשמתי, חלק מהווייתי, חלק ממני שהם מחזיקים”. בנוסף, הרגישה שחובתה המוסרית ותפקידה בחיים הוא לספר את סיפור הצוענים שנרצחו, להנציח את סבלם, “הם היהודים של היום”, אמרה.

ב–1943 הציירת אסתר לוריא נתבקשה על ידי מועצת היהודים של גטו קובנה לצייר את חיי היומיום, האתרים, הטיפוסים, התנהלות החיים. לשם כך קיבלה שחרור מעבודות הכפייה, ועברה לעבוד ב”בית מלאכה לציור ולשרטוט”, בו הצטוו היהודים לייצר העתקי תמונות שמן לפי דרישות הנאצים. במקביל ציירה ציורים אחרים בהיחבא, ואפילו הציגה תערוכת יחיד, עליה כתב אברהם גולוב (תורי) ביומן הגטו כי “כל ציור הוא פיסת היסטוריה של כאבים ללא קץ, ביטוי למרטירולוגיה נפשית ופיסית”. כששולחה למחנה שטוטהוף המשיכה בציור מוזמן תמורת מזון. “פעם ראה אותי אחד השומרים כשאני מציירת וביקש שארשום את דיוקנו”, כתבה בספר “רישומים: נשים במחנה עבודה”, “מילאתי את בקשתו ובתמורה הוא הביא לי נייר, עטים ודיו”. היא ציירה גם אסירות לפי בקשתן, “התשלום - פרוסת לחם”, כתבה.

גם ישראל גליק, שהיה אסיר במחנה יבוז’נו, צייר דיוקנאות מוזמנים של נשות הנאצים, פרחים ונופים לפי דרישה. “זו היתה עבודה תחת קורת גג ואפילו קיבלתי מדי פעם פרוסת לחם כי ציירתי יפה”, סיפר. כישרון היה בפירוש מטבע עובר לסוחר שניתן לקבל עבורו אוכל, בגד, שהות במקום סגור, שחרור מעבודות פיסיות או הצלה מסלקציה.

גם האמן ליאו האס צייר במחנה ניסקו דיוקנאות של חיילי אס.אס שתמורתם קיבל מזון משופר, חומרי ציור ואפשרות תנועה חופשית במחנה. כשעבר לטרזינשטאט, עבד במחלקה הטכנית־גרפית (Zeichenstube) של המחנה, לצד אמנים מפורסמים נוספים כמו אוטו אונגר, פרדיננד בלוך ובדז’יך פריטה. במקביל לציורים־מטעם המגויסים ציירו אמני הקבוצה בסתר משלוחים חדשים שהגיעו ויצאו, דיוקנאות אסירים גוססים וציור מבני וחיי המחנה. באביב 1944 התקיים ביקור של משלחת נציגי “הצלב האדום” בגטו ואנשי המחלקה הטכנית נאלצו להשתתף בתוכנית ייפוי והסוואת התנאים, יצרו חזיתות מזויפות לחנויות ועיטרו את הגטו לפי ההנחיות שקיבלו. בביקורת שערכו הנאצים התגלו הציורים האסורים ואנשי הקבוצה נשלחו לחקירה אצל אייכמן, שדרש לדעת מי יצר את “היצירות המפלילות” ולמי יש קשר לעולם החיצון. הם הואשמו בתעמולת זוועה ובהפצתה ונשלחו לאושוויץ. באושוויץ ניצל האס בזכות כישרונו ועבד כשרטט אצל ד”ר מנגלה, וכיוצר העתקים מתמונות שנלקחו מעיתוני אופנה. משם עבר למחנה זקסנהאוזן וצורף ל”קבוצת הזייפנים” שעסקה בזיוף כסף, מסמכים ובולים בריטיים. “הוא גם נענש על כישרונו וגם ניצל בזכותו”, אומרת על כך שן־דר.

אסתר לוריא, השער הראשי בגטו קובנה, 1943צילום: אוסף המוזיאון לאמנות, יד ושם

בגטו לודג’ התקיימה סדנת צילום פעילה מטעם היודנראט, שהכינה אלבומים המתארים (ומפארים) את חיי הגטו, מעין אלבומי יחסי ציבור שאמורים היו לסייע בהישרדות. “באטלייה של שיליס”, נכתב בגב אחד הצילומים של הצלם מנדל גרוסמן, שהחביא למעלה מ–10,000 נגטיבים בהם צילם גם תמונות אלטרנטיביות. באחד מצילומיו, כנראה מ–1942, מצולם הצייר צבי הירש שיליס מחזיק בידיו מכחולים, עומד בחזית כן ציור עליו מונח ציור גדול ממדים, דיוקן מפואר של יו”ר היודנראט חיים רומקובסקי, כשעל כתפיו מונח מעיל כגלימה עם טלאי צהוב, רעמת שיער לבן מתנופף, מאחוריו נוף אורבני של הגטו. שניהם, רומקובסקי ושיליס, מביטים אל הצופה.

קשה להניח שהצייר והצלם פעלו מתוך בחירה בתיעוד הדיוקן הממלכתי־רשמי הזה. כשמשווים צילום־ציור זה לצילומי־ציורי המחתרת של שני היוצרים, אפשר לקבוע בבירור שתיאורו של רומקובסקי כמנהיג של חורבן או כנמלט מסדום, הוא ציור בעל טון אירוני, או לפחות אמביוולנטי, כלפי דרישתו להנצחת דיוקנו.

בנוסף, בגטו טרזינשטאט הופעלה “המחלקה הטכנית” ששירתה את הדיווח היומי לברלין לגבי נתוני ילודה, תמותה, ניצולת פחם, נתוני בריאות, תנועה, וכיוצא באלה. במסגרתה פעלה תת־קבוצה מטעם הנאצים שנקראה “הסטודיו לאמנות”, מטרתה ייפוי שקרי ויצירת אידיאליזציה של חיי הגטו, שאיירה את הדיווחים או הפכה אותם למצגות גרפיות. “הדיווחים נהפכו מפורטים ומפוארים, מדגימים את החיבור בין המופרעות והתרבות שבטירוף הנאצי”, מספרת עליהם שן־דר, מאות פרוטוקולים גרפיים כאלה מצויים ברשות יד ושם, יוצריהם לא ידועים. “מאחר שאני מכירה כבר את סגנון הרישום של כמה מהאמנים, ומאחר שידוע לנו מי היו חברי הסדנה, אפשר יהיה בעזרת מחקר להגיע לזיהוי ודאי ולחיבור בין האמנים לאיורים”. לאיור הנתונים הסטטיסטיים היבשים היה גם אפקט של התפארות בפני המפקדה, בבחינת “איזה יהודים נהדרים יש בטרזינשטאט”, ומספר ציירי הסדנה גדל. המטרה היתה ייפוי המציאות. דו”ח איכלוס, למשל, מתאר מעבר מכיכר הומייה וצפופה לרחוב מרווח, כשדמויות סכמטיות בסגנון סוצ־ארט יוצאות קוממיות לעבודה המשחררת.

סיפור מורכב

מי שצייר במחתרת סבל ממחסור בנייר ועפרונות, צייר בשעות הפנאי המעטות בחתיכות פחם על פיסות נייר גנובות, לעומת מי שהיה צייר מטעם, לו סופקו אמצעי היצירה וצייר ברשות ובפקודה. מעבר לאמצעים, תוכן היצירות נקבע לפי נסיבות יצירתן. האם אפשר להפעיל על ציורים אלה שיפוט אמנותי? לדון באיכות שלהם? בחוויה האסתטית? ואם כן, לפי אילו קריטריונים - היכולת הטכנית, עוצמת המבע, מקוריות, עוצמת החתירה תחת הציווי? השימוש באמצעים אמנותיים, התמטיקה או תוקף הנסיבות? הדעות על כך חלוקות.

לפי הדעה הרווחת אין בציורים המוזמנים ובאמנות הכפייה הבעת אינדיבידואליות, אלא להיפך – הם נציגי תבוסה, כניעה לתביעה הנאצית הזדונית לייפוי המציאות לצורכי תעמולה, או למצער, ערוץ פרנסה בתנאי הישרדות. יש בהם איכות טכנית ותושייה, אבל מעמדם כיצירות מוטל בספק. אלא שמעט מהיצירות שרדו כדי לבסס השוואה חזותית בינן לבין ציורי־הסתר. “אולי בכל מיני מקומות תלויות יצירות שהם העתקי־הישרדות”, אומרת שן־דר.

האם לא נמצאו בבתי גרמנים אחרי המלחמה ציורים וכרטיסי ברכה?

“אולי עוד יימצאו. למה שמישהו יודה שיש אצלו בבית תשורה שקיבל מהבעל או האבא שהיה בעל תפקיד במחנה כלשהו? זה לא נוח”. חלק מציורי ההתנגדות הרוחנית הוברחו החוצה או נמצאו במקומות המסתור לאחר המלחמה. הם עיקר העדויות החזותיות של היצירה היהודית בגטאות ובמחנות. את ציורי הכפייה ואת הציורים המוזמנים לא תמיד טרחו הניצולים לחפש. גם משפחות הנאצים שזכו בדיוקנאות, כרטיסי ברכה מאוירים או העתקי אורגינלים לא נטו לחשוף אותם. כשנמצאו, עלתה שאלת הבעלות על הפרק.

מעבר לעובדה שגם אמנות, אפילו אמנות, יכולה להפוך לעבודת־כפייה בהינתן התנאים, יש להתבונן בפעולת הציור הזו במבט היסטורי שונה מאשר בציורי ההתנגדות הרוחנית, שזכו למעמד של עדות לכל דבר. הסיפור שהם מספרים, לאו דווקא של תמטיקה כי אם של נסיבות, הוא מורכב מאוד, וניתן ללמוד ממנו פרק קטן על תרבות חזותית בזמני זוועה. במבט לאחור ערכם היה רב לא פחות מאשר ציורי המחתרת, בבירור “קנו זמן”, ביגוד ומזון ליוצריהם, איפשרו חופש תנועה, הצילו חיים.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ