תערוכה

תעוזת הטעם הרע של מרטין קיפנברגר

הוא היה פורה יותר מבויס, ריכטר וקיפר, וגם פרוע מהם, אבל התערוכה של מרטין קיפנברגר בברלין לא מצליחה לספר את המלנכוליה הנואשת וההומור האנרכיסטי שלו

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
גליה יהב

לו היה בחיים, היה מרטין קיפנברגר חוגג השנה 60. בהצהרה הזאת בחרו לפתוח אוצרי התערוכה שלו, “ “Very Good, המוצגת ב”המבורגר באנהוף” בברלין. זו אינה רטרוספקטיבה כי אם תערוכה גדולה של רוב עבודותיו המרכזיות, מלווה בפוסטרים של הופעות, קטעי וידיאו, ספרים, קטלוגים, מדבקות וצילומים של האמן־שחקן־כותב־רקדן־מוסיקאי־אספן אמנות־מפיק ויזם. הילד הרע של האמנות הגרמנית המתחדשת, הבייבי־בומר הניאו־אקספרסיוניסטי שאחרי בויס, ריכטר וקיפר. פרוע מהם, פורה מהם, הרבה פחות אחראי.

כמי שלמד את השיעורים שהורישו לו וורהול וריכטר עד תומם, קיפנברגר הוא האמן בה"א הידיעה של האנטי־סגנון וריבוי המדיומים. של הכל מיני. אצלו, בניגוד אליהם, העושר הוא הבעתי ביסודו, אנרגיה נדיבה של מוחצנות סובייקטיבית, חגיגת אישיות, על גחמותיה ומחוותיה, המתקבל לעתים כהתפרצות רגש.

ללא כותרת, 1981 (מתוך הסדרה "Lieber Maler, male mir")צילום: © Estate Martin Kippenberger, G

העבודות משכילות, מתוחכמות מאוד, מהדהדות אזכורים, שולחות זרועות תמנוניות לקודים של תרבות, למיתוסים הידועים והאתוסים המסוכמים, ועושות בהם שמות. הן מלאות אירוניה עם שמות כגון "הייתי יכול, אבל לטובתך לא אלווה לך כסף" או "Likeable communist woman". כך נהפך למנטור עכשווי של ”כישרון” מול חוסר האונים שדורשת המקצוענות וההיקבעות המדיומלית, הרשמית והטכנית. כיצד התעלה על קודמיו בעניין האנטי־סגנון? למשל, כשביקש ב-1981 מצייר שלטי קולנוע לצייר בשבילו. התוצאה, הסדרה “dear painter, paint for me”, כוללת גם את דיוקנו, מעיל פרווה וכובע, ידיים על המתניים, כתייר לצד החומה המעוטרת בשלטי DDR וכותרת ענק של souvenirs.

מרטין, עמוד בפינה

גם את ספריו, “והוא האמין בהוצאה לאור בכל מאודו” כותבים האוצרים, הפיק בקריירה בת שני עשורים 149 פרסומים, כל אחד מהם בפורמט שונה. גם אותם לא בדיוק הוא כתב. חלק הקלידו מדבריו מאחר שהיה דיסלקט, חלק הם סיכומי בערך של הגיגים ואפוריזמים שנאמרו במפגשי הוללות וסביאה, כוללים הברקות שתרמו אחרים. דוגמה לסקנדל נוסח קיפנברגר (שאינו מוזכר בתערוכה): בתחילת שנות ה-80 קנה תחנת דלק בברזיל וכינה אותה “מרטין בורמן”, כשמו של מזכירו האישי של היטלר, שגורלו לאחר המלחמה לא נודע. כך העניק לו כביכול כתובת מקלט למקרה שיצוץ.

כשהואשם על ידי מבקר האמנות וולפגנג מקס פאוסט בעמדות ניאו־נאציות יצר ב-1989 את פסלו הידוע ביותר, שמקבל את פני הבאים לתערוכה. זהו דיוקן עצמי מפוסל בגודל אמיתי, עומד נזוף ומושפל ראש כשפניו לקיר, תחת הכותרת "מרטין, לפינה, אתה צריך להתבייש בעצמך". ב-2008 גונו פסלי הקרפדות הצלובות שלו (“First the Feet") על ידי האפיפיור כחילול הקודש.

תעוזת הטעם הרע, האי־בחילה באמצעים והתחבולנות המבריקה מופיעות במלואן בציור הענק המהמם "Paris Bar" מ-1993. קיפרנברגר סחר בציוריו תמורת סעודות ומשקאות, תלה אותם על קירות המסעדה וצייר את הטבע הדומם הזה כמשתקף במראת קיר. מעין חתונה קיטשית הפוערת יקום אמנותי שכולו הוא עצמו, תערוכת בית קפה לתיירים שהיא גם טבע דומם קיטשי הפוער יקום אמנותי שכולו הוא עצמו - תערוכת בית קפה לתיירים שהיא גם הערה על האספנות כעסק ועל האמן כאמרגן אגוצנטרי, וכל זה בנוסח ציורי מצועצע.

הוא הגדיר את עצמו כ"אקסהיביציוניסט" וידע ליצור אירוע, להפוך כל קונצפט, שרבוט, ניסיון חזותי או ווקאלי, ציור או אסטרטגיית שיווק, לבעל משמעות עקרונית בנוגע לתרבות שהוא פועל בה. במקביל גם תיאר את עצמו כ"אשה", "אלכוהוליסט", "הקדוש מרטין" ו"סוכן מכירות". את הגבולות בין אלה הקפיד לטשטש בשארם כללי. עצם הופעתו היתה הבטחה להרפתקה.

מופע ענק של ניהליזם וצחוק חסר מורא

הוא הושפע מזיגמר פולקה והגיע לברלין ב-1978. הוא ייסד לצד ג'יזלה קפיטן את Kippenbergers Buro, נהפך למנהל העסקים של מועדון ההופעות “SO36” והקים את להקת הפאנק “גרוגאס”. הסינגל שלה, “לוקסוס” מוצג בתערוכה תחת קוביית פרספקס כאביזר קדוש. בשנות ה-80 עבר לקלן ובסופן היגר ללוס אנג’לס, שם היה בין היתר שותף במסעדה איטלקית. בתחילת שנות ה-90 התארח באחוזת אספנים בשווייץ ”כדי להתאושש מאורח חיים מופרז”, השפה המכובסת לצריכת אלכוהול, סמים, ומדיניות האי־הפרדה ביניהם. בשנותיו האחרונות לימד אמנות בקאסל ומת ב-1997, בן 44, מסרטן הכבד.

אפשר לתפוש את מכלול יצירתו כמופע ענק של ניהיליזם, עשיית צחוק חסרת מורא. ניכוס הטלאי על טלאי המשבש שלו יכול להיחוות כמין בדיחה עצומה על רצינותה של היסטוריית האמנות, הנפיחות שלה, האופן האקדמי הכבד שבה היא דנה בעצמה. למשל, ציורי וצילומי עצמו כפיקאסו על פי צילום של האמן בתחתוני סבא לבנים המשוכים עד מעל לכרסו, בעמידה נפולה של שחיקה ותבוסה, מלבד, שעשויים באופן קורע לב. יש בהם גם מהשנינות של הסבת תשומת הלב לרחמים העצמיים, לצורך העמוק לשאת חן (Elite 88””). צילום עצמו בכיסא גלגלים, גם הוא נוסח של אנטי גיבור ובה בעת הערה מרושעת על בויס, כמו הקיר המצופה סמרטוטי רצפה, גרסה לא מיתית של לבד. כך גם הפיכת המונוכרומים של ריכטר לשולחנות קפה, פסלי משטחי העץ וארגזי ההובלה עם הכיתוב “Fragile”.

למרות שפע העבודות המצוינות, התערוכה מתונה עד דידקטית. מלאכת האוצרות אינה מצליחה לשמור על הרוח שלו, על העמדות האמביוולנטיות, המלנכוליה הנואשת והמרה, הפאן השנון, ההומור האנרכיסטי. להיפך, העבודות מוצבות במרחק מרווח מדי זו מזו, המקנה הילת קודש ויוקרה. הדרמה של האיפוק הורסת את מיטב התעלולים. קיפרנברגר נהג לתלות עבודות בצמוד זו לזו בתלייה סלונית רב־קומתית ודחוסה. ניכר באוצרים שרצו לבטל “הייררכיה” כנהוג כיום באמצעים האילוסטרטיביים ביותר, שרק חושפים אותה כשרירה וקיימת. הצבת סדרות שלמות לצד חלקים מתוך סדרות מנותקים מהקשר, שחזור מיצבים לצד ממורביליה מסודרת ומנומסת מדי של הופעות אינה מספיקה לשם כך. זה מגביה באופן מלאכותי ומגוחך את שפת המועדונים, מסרס את דמותו הפראית. בפשטות, הם לא הצליחו לערבב.

דיוקן, 1977צילום: © Estate Martin Kippenberger, G

לו היתה התערוכה נאצרת ללא המכובדות של שדה האמנות (מכובדות שמהסה אנרגיות שערורייתיות ביחס ישיר לערך השוק של העבודות; בשנה שעברה נמכרה יצירה שלו ביותר מ-5 מיליון דולר), היא היתה קרובה יותר למושא ההתעניינות שלה. לטענת האוצרים, אודו קיטלמן, בריטה שמיץ ומירה האלווני, הם חיפשו בדמותו הציבורית האירונית את האדם "שידע לגייס את מחלתו לאמנות". מוטב היה לו לא היו מחפשים. הניסיון להציג דרמה אישית כואבת אצל מי שהיה רב אמן של פוזות אנטי גיבור אפקטיביות והשתמש בהן כרדי־מייד של תרבות ידע, גורם להם להיראות נאיבים. וקיפרנברגר ממילא לעג לאוצרים מחונכים בכל הזדמנות.

מרטין קיפנברגר - "Very Good”. “המבורגר באנהוף”. רח’ אינוולידן 50-51. עד 18 באוגוסט
www.hamburgerbahnhof.de

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ