תערוכה

שי רטנר מציג תשוקה המייצרת עקרות

סיפור הודי עתיק על צֵיד איילים באמצע הזדווגות מלווה את תערוכתו של שי רטנר, שבה שלושה מרכיבי פיסול בעלי אופי שרברבי

גליה יהב
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גליה יהב

התערוכה של שי רטנר היא מעין מפגש בחלל בין דושאן לסיפור מהמיתולוגיה ההודית על בסיס סימפטיה לאמנות קונצפטואלית בתל אביב. נושאיה המובהקים הם מכונות, תשוקה ועיר. רדי־מיידס וטקסטים המפיחים בהם רוח חיים, משמעויות. "היא נבנית מתוך המתח המתקיים בין האורגני לבטון היצוק, בין הגופני לארכיטקטוני, בין הנוזלי לקשיח, ושואבת את השראתה מפיתולי השוליים של המציאות האורבנית", כותבת עליה טלי תמיר בטקסט נלווה.

רטנר בנה בגלריה אלפרד מערך פיסולי המורכב משלושה אלמנטים. האחד הוא תאי בטון שבנה רטנר בחלל הגלריה, החוסמים את הכניסה אליה ומוליכים את הצופה פנימה מן הצד, גוזרים עליו מבט של מציצן. הם בעצם אותו קיר החוזר על עצמו שלוש פעמים בגרסאות מעט שונות, כשמרקם פני השטח שלו שונה מעט, מחורר או מגורען אחרת. חשוף, מוכה עזובה, מין מאורת טיח נואשת, או סימולציה ויזואלית־חומרית של אזור נטוש בנוסח אחורי־חניונים. הם נראים כמחיצות שניתן למצוא בירכתיים של פיגומי אצטדיון או קניון, ומשמשים לעניינים חפוזים - מפגשי סקס, הטלת צרכים וכיוצא באלה.

פרטים מתוך "תא 4", 2013 צילום: עדי לוי

בקירות החשופים הושארו חורים עגולים המיועדים לצנרת. אלה מולאו בנייר עיתון ופסולת, סימני רטיבות נוזלים מהם אל הרצפה. על הרצפה עצמה הצטברו אבק ולכלוך, עפר, מצית מקולקל, כשאריות שזרמו למטה דרך פתחי ניקוז. את התאים הממילא לא פונקציונליים חוסמות קרני אייל שתקועות ומזדקרות בחורים כזקפות מפוארות ומסועפות. תצורה מפוארת של הטבע, סמל לזכריות טריטוריאלית מלאת אונות. הקרניים הן מעין דוגמה לבארוקיות של הטבע שסורס ומוצג כעת כקולב, כמזכרת־ציד נושנה, כמתקן לייבוש בקבוקים. הם גם מופיעים בחלל כקסם, כמופע פלאי או כהתגלות אגדתית בלב חילוניות עירונית מחוספסת וחסרת סוד.

כמו העשב היבש שצמח בחורים שהפכו לגינות־אקראי ומת, גם הקרניים הן ענפים שהפכו למקלות, דוגמה מתה לחיים. "הפער בין סלסולי הקרניים לבין ישרותם של הצינורות דומה לפער שבין תפקודה הצנוע של השופכה ליהירותו המוחצנת של האיבר", כותבת על כך תמיר. חייתיות חנוטה, מנותקת מגוף ומהביטאט בלב היובש הארכיטקטוני, כמוה כתזכורת־מוות, מוות קטן.

האלמנט השני במערך הפיסולי הוא מזרקה מאולתרת, המורכבת מאופניים השוכבים על צדם על הרצפה, בגלגל אחד תקוע בקבוק של ציר דגים המזנק ומפעפע לתוך ג'ריקן פלסטיק ירוק. הסילון עלוב, דומה יותר לברזיה מקולקלת מאשר למופע של שפע. גם המזרקה דוגמה למופע מפואר של הטבע- המפל - שהפך לתצורת נוי מעשה ידי אדם. זהו גם החלק החלש בתערוכה, משום שטון העבודה אינו מיישר קו עם האחרות, יש בה תעלולנות המאיירת תימה חבוטה והיא מתקבלת כבדיחה.

ללא כותרת, 2013 צילום בטון: יעל גסר

האלמנט השלישי הוא מערך אורכי גדול של צינורות מתכת, בקצה העליון הם הבוקעים מחלון גבוה בגלריה כמגיחים מבחוץ, עוקבים במסלולם המפרקי אחר תוואי הקיר, ובקצה השני נקטעים בגובה הרצפה, פיותיהם פונים אל הצופה אבל חסומים בפיסות בד. המערך כולו, על מפרקיו וחבקיו, מתקבל כזוחל על קיר חיצוני של בניין משותף ובה בעת כעוגב כנסיה. שלושת האלמנטים כוללים ממד כלשהו, מובהק או מובלע, של אינסטלציה, ניקוי צנרת, אלמנטים של ניקוז והדגמת שלוליות או טפטופי חלודה לאורך קיר. אפשר לקרוא אותם כפסלי שרברבות.

ויש את סיפור הרקע, "קללת פנדו", שנלקח מהאפוס ההודי העתיק: "המלך פנדו, קשת מצטיין שיצא לצוד ביער, ירה את חיציו הקטלניים בזוג איילים מזדווגים", מספרת אותו תמיר. "מעשה נפשע זה, פגיעה זו בתשוקה בשיאה - אין לו כפרה בעיני האלים. הרג האיילים המזדווגים אינו מצליח להצטייר כסיפור של ציד מוצלח אלא כפגיעה בחיים עצמם, ושלילת ערכם. פנדו המלך מקבל עליו את הקללה המרה שהוטלה עליו ברגע המוות האורגזמי, על ידי האיל הגווע: ברגע שיתנה אהבים – יבוא עליו מוות מיידי". הצייד לא נענש בסירוס אלא באיסור המימוש. הוא יחוש תשוקה אבל מימושה יגרום למותו. נגזר עליו להיות המשתוקק חסר הפורקן. ובשפתו של דושאן – העברת החומר שלו ליעד אינה אפשרית, נימי ההולכה חסומים ונוצר מפעל תשוקה עקרה.

מלבד גלגל אופניים לא תפקודי ובכל זאת שייך למכניזם של סיבוב אינסופי, יש לנו גם כלה דושאנית המיוצגת על ידי צנרת, מבנה בוכנתי בעל מפרקים המסתיים בקיטוע חבוש, כמין חמת־חלילים שנחסם קולה. יש גם כלי־הכלה של 'החומר' שלה, אבק מלוכלך המצטבר כשכבה ציורית על רצפה, יש יופי הנוצר מאקראי ואי־שליטה וארוטיקת בתי שימוש של רווקים-ציידים-מקורננים.

פרט מתוך "תא 4", 2013צילום: עדי לוי

כדושאן, גם השפה הפיסולית של רטנר היא שפת העקרות – אלה מכונות תשוקה, מנגנוני אקראי המייצרים את המימוש כחידלון. לא מעשה אמוני של פיסול אחדותי ומונוליטי כי אם מהלכים של זרימה אינסופית ומעצורי אקראי. התוספת העיקרית לידע תרבותי קיים זה מכבר היא אותה שפת שרברבות - הלחות היא מענייניה של התערוכה הנוכחית. מחומרים מתים, נטושים או משומשים נוצרים חיים חדשים באמצעות רטיבות, אמיתית או מושאלת. הצנרת המובילה בעורקיה נוזל, החורים בבטון שנקוו בהם מי גשמים שהצמיחו עשבים, המזרקה המפכפכת רוטב דגים מסריח, מסמנת שפריץ גברי נטול קווי מתאר. זהו הרגע שאחרי המימוש, העונג האורגזמי, המוות.

בניגוד לדושאן, רטנר אינו עוסק בפס הייצור ובאי־הייחודיות של התוצר האמנותי, המפנָה את הצופה לאנליזה פוליטית במקום אסתטית. להפך, הוא עוסק במובהק בחילוץ־מחודש של האסתטיקה. כבן לתרבות שקוללה על ידי מורשת דושאן להיקלע לעמדת המשתוקק, הוא מבקש דווקא את העונג.

מה שמעניין במיוחד בתערוכה שביסודה היא קומפקטית ואלגורית, הוא עמדות הצופה השונות. מבט צדי, חלישה מגבוה על פסל רצפה, עמידה מול קיר מחורר ככותל דמעות הדורשת התמקדות בניואנסים והתבוננות מלמטה כלפי אפסיס גדול ממדים. אלה יוצרים הפעלות רגשיות שונות ובכך עושרה.

פרט מתוך "תא 4", 2013צילום: עדי לוי

תא #4”, שי רטנר . אוצר: גידי סמילנסקי. גלריה אלפרד, בן עטר 19, ת”א. ג'-ה' 21:00-17:00, ו' 14:00-10:00, שבת 15:00-11:00. עד 10.5

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ