למה לצפות באמנות אם אפשר לאכול אותה

התערוכה שהציג בישראל האמן רירקריט טיראווניג'ה, יחד עם רפרם חדד, כללה ארוחה ל-500 איש שהוגשה על מיטות סוכנות. בשיחה אתו הוא מספר על הסנסציה שחוללו בניו יורק עבודותיו הראשונות ועל החלטתו ליצור עבודות בנות חלוף

אלי ערמון-אזולאי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אלי ערמון-אזולאי

ביקורו של האמן התאילנדי־אמריקאי רירקריט טיראווניג'ה בישראל היה לא שגרתי בעליל. הוא ביקר בקיבוץ יפעת במוזיאון לראשית ההתיישבות בעמק, ביקש לאכול בחדר אוכל בגניגר, טעם ממאכלי האזור, וביום שני שעבר בישל יחד עם האמן ונציג הסלואו־פוד בישראל, רפרם חדד, ארוחה על מיטות סוכנות למאות אנשים.

בשני בערב התאספו כ-500 איש ברוטציה במתחם ארטפורט בת"א לכבוד האירוע "Come Together“, ביוזמת האמן טיראווניג'ה ובשיתוף פעולה עם רפרם חדד. בגלריה הוצבו מספר שולחנות פינג פונג, המוכרים מאירועים קודמים שיזם האמן, ובמקביל הוגש על מיטות סוכנות שהובאו במיוחד בשר כבש ממסעדת “אל באבור” בצפון, והיתה גם מיטת ירקות לצמחונים. למי שלא שבע, עמדו בגלריה כמה סירים עם מרק כבש, פול ירוק וקוסקוס, שחדד התקין.

מתוך עבודה של רירקריט טיראווניג'ה

אירועים מסוג כאלה אינם יוצאי דופן בחייו של טיראוונינג'ה: מאז שנות ה-90 המוקדמות הוא הספיק לחמם את לבותיהם של מאות ברחבי העולם עם תה מסורתי, תבשילי קארי ופאד תאיי. הוא עשה זאת בגלריות יוקרתיות כמו גם במוזיאונים הגדולים בעולם, כשחללי התצוגה היוקרתיים והמשרדים האחוריים הוסבו למטבח מהביל. מי שרכש עבודות מסוג זה טעה לחשוב שהאמן יבשל לו, אבל הרכישה מזכה את האספן רק במתכון ואף בהתחייבות כי כאשר ירצה להציג אותה, יצטרך לבשל את הארוחה לפי המתכון ולהזמין אנשים רבים ככל האפשר כדי שהקסם יתרחש בשנית.

הייחוד באירוע שהתרחש בארטפורט היה האדפטציה המקומית שלו, המסמנת גם שינוי בגישתו של טיראווניג'ה, שבעבר היה קשוח וקפדני יותר באשר לאופי האירוע. בשיחה עמו מספר האמן, כי במפגש שלו עם חדד שמע סיפור אגדי כלשהו ולפיו העולים הארגנטינאים שהגיעו לישראל בשנות ה-50 שמחו לגלות כי מיטות הסוכנות הן בגובה המושלם לבישול האסאדו המסורתי ועל כן העדיפו להתקין את יצועם על הרצפה. „זה סיפור עם היסטוריה ודימוי", הוא מעיר בהומור.

המבקרים הרבים באירוע מצאו עצמם לא אחת אבודים, שכן שני האמנים דאגו שלא יהיה מוקד מרכזי לאירוע. „הדבר החל לקרות מעצמו לאחר שעתיים, כשהאוכל החל להיגמר”, מספר חדד. “אנשים שיחקו פינג פונג עם רירקריט ובכל פעם שהפסיד הוא היה צריך לענות על שאלה מהקהל, אנשים הסתובבו ונוצרו שיחות ומעגלים“. לקראת הסוף ניגשה לחדד אחת המבקרות ואמרה שזו היתה הפתיחה הכי טובה שהיא נכחה בה. "זה הצחיק אותי. כי מה זה פתיחה? זה הרי מושג של גלריה", הוא אומר.

רירקריט טיראנינג'ה (מימין) ורפרם חדדצילום: נועה יפה

שהות־אמן לחצי שנה

זהו אמנם ביקורו הראשון של טיראווניג'ה בישראל, אך הזדמן לו לפגוש לא מעט אמנים ישראלים שבאו להשתלם באוניברסיטת קולומביה בה הוא מלמד. כשהוזמן כעת למתחם ארטפורט במסגרת תוכנית־שהות בת חצי שנה לשישה אמנים, עמם נמנה גם חדד, והתבקש להעביר סדנה, בחר בכותרת: "איך לא לעשות שום דבר". „בראש שלי לסדנה יש תוצאה ידועה מראש שעליה מחליטים קודם”, הוא אומר, “אבל ארטפורט הרי אינה תוכנית לימודים אלא תוכנית שהות של אמנים מבוססים, לכן רציתי בעיקר לייצר מרחב למחשבה ודיון".

מכל המקומות בארץ, חבר סיפר לו דווקא על המוזיאון לראשית ההתיישבות בעמק שבקיבוץ יפעת, והוא לקח לשם את כל האמנים מהמתחם. „אמרתי, בוא נעשה שם ארוחת צהריים, מתוך המקום הרומנטי הזה של קיבוץ כמרחב סוציאלי“. הם הלכו לחדר האוכל שבקיבוץ גניגר הסמוך אשר הותיר את טיראווניג'ה המום: "זו שאלה מעניינת, איך חיים על תזונה כזו כשהאדמה שאתה מעבד נותנת ירקות ופירות מדהימים. כל הירקות שם היו מקופסאות, רעיון די מוזר בעיני".

מה עוד עניין אותך לעשות כאן?

„אני לא בונה ציפיות, אני לא תייר. אני הולך למקומות שאנשים אחרים הולכים אליהם. אם רפרם אוכל ארוחת בוקר במקום מסוים אני אבוא אתו, אם בערב הוא הולך ל"אפריקה" (בר קואופרטיבי בדרום ת"א) אלך לשם. ככה אני מכיר מקומות, הכל מבוסס על אוכל".

במסגרת הסיורים ביקר גם בנצרת, ים המלח ירושלים המזרחית ורמאללה. "חשוב לי לפגוש אנשים ולחוש אנשים. פה זה מקום מסובך. גם יש חרם, ואני חושב לא פעם האם אני טועה כשאני בא לפה, אבל אני הולך למקומות כאלה ומקווה להוציא את המיטב. אני חושב שחלק ממה שמסובך פה הוא עניין הגבולות או היעדרם, העמימות שלהם. כשנסענו למזרח ירושלים וביקרנו באמריקן קולוני לא הבנתי שזה כבר הצד הפלסטיני".

התנועה הדינמית שלו, הבתים הרבים שהקים בעולם וריבוי הזהויות שלו קשורים בביוגרפיה שלו כבן לדיפלומט תיאלנדי. הוא עצמו נולד בארגנטינה ב-1961 ובמסגרת עבודתו של אביו גדל גם בתאילנד, אתיופיה וקנדה. תחילה למד היסטוריה באוני' קרלטון ולאחר מכן בקולג' אונטריו לאמנות בטורנטו, במרכז באנף ללימודי אמנויות יפות, במכון לאמנות בשיקגו ובתוכנית הלימודים העצמאית והיוקרתית של המוזיאון הוויטני.

הוא מתגורר בניו יורק מאז תחילת שנות ה-80, עוד כשהיה בלימודים. „באותה עת לא התעניינתי בלהיות אמן כדי לעשות תערוכה ולהתפרנס מאמנות. חשבתי בצורה יותר אידיאולוגית או רומנטית - אני הולך לעשות את מה שחשוב בעיני. באותן שנים גם לא שאלנו על השוק - שבהשוואה למה שקורה היום זה היה שטויות". אז נולד הרצון הראשוני של טיראווניג'ה ליצור אמנות שיש בה אלמנט בר חלוף“.

הקהל שותף ליצירה

הפעולה שהובילה לחשיפתו היתה ב-1992, כשיצר את העבודה "ללא כותרת 1992 (חופשי)“, במסגרתה הוא רוקן את המשרד של גלריה 303 בסוהו והתקין בה מטבח מצויד במקרר, צלחות חמות, כלים לאידוי אורז, שולחנות ושרפרפים. אז בישל את תבשיל הקארי התאילנדי הראשון וכל המבקרים במקום זכו למנה בחינם. האירועים ההמוניים שלו יצרו סנסציה בעולם האמנות. „בתקופה ההיא זה היה מטריד ומרגש, להיות קאז'ואל באופן כזה בתוך גלריה, ולעבור מצפייה פסיבית להשתתפות פעילה" מספר ג'ואן יאנג, אוצר שותף בגלריה רו המייצגת אותו כיום.

„הבישול התחיל מתוך משהו ספציפי ולקח לו זמן להפוך לדבר הפתוח שהוא היום" מסביר האמן. „בזמנו חשבתי המון על החיים, הייתי מושפע מהפלוקסוס וכמוהם ניסיתי לבדוק את היחסים בין החיים להאמנות. דרך כך ניסיתי לפנות למסורות מסוימות. בנקודת זמן זו, בניו יורק, השיח הפוסט־קולוניאליסטי והמחשבה מחדש על מוסד המוזיאון - לא רק במובן התרבותי אלא גם הפוליטי - התבטאו אצל אמנים כמו האנס האקה, ברברה קרוגר ומרתה רוסלר. הבנתי שאני בא מהצד השני של הדברים, התחלתי להסתכל על דברים במוזיאון ולראות איך הייצוגים עובדים על האחר - שהוא בעצם אני".

טיראווניג'ה יצר אירוע של שתיית תה בכלים מסורתיים ובכך ביקש להחיות מחדש כלים המוכרים לאנשים כמוצגים מאחורי ויטרינה במוזיאונים דוגמת המטרופוליטן, “להראות שזה לא האוביקט שחשוב לשמור, אלא מה שקורה סביבו". היום הוא מבין שאין צורך להתמקד במסורת מסוימת, כי האירוע הוא בעצם המפגש יחד, באינטרקציה המשותפת. ואם בעבר התרחשה העבודה שלו במקום מסוים בשעה מסוימת, ומי שהחמיץ ניזון רק משמועות ותיעודים שנעשו בחטף (לא על ידו) - היום הוא מבין שניתן ורצוי לשחזר פעולות במקומות שמגיע אליהם קהל רחב יותר מאשר בפתיחה אקסקלוסיבית בגלריה.

נולדת בארגנטינה וגדלת במסגרות מערביות, אתה דובר אנגלית כשפת־אם לא פחות מתאילנדית. מתי גילית את האחרוּת שלך?

“אני חושב שבעבודה הראשונה שעשיתי עוד בבי"ס לאמנות באונטריו. אבל לאחר מכן, בשנה הראשונה לאחר הלימודים, כשכבר הייתי עצמאי, התחלתי לשאול את עצמי - עבור מי אני עושה את כל זה, מי יסתכל על העבודות ומה זה יאמר לו? התחלתי לחשוב מה יקרה אם אחזור לתאילנד, מה העבודות שלי יאמרו לאנשים שחיים בתרבות האחרת. זה תמיד היה לי מאחורי הראש - מה יקרה כשאני אחזור הביתה. גם המושג של בית הוא מוזר. הרי חייתי בתאילנד עם השכלה מערבית וזה קצת מנתק ומשפיע על עיצוב הזהות. אבל להבין שאני האחר היה מאוד חשוב עבורי”.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ