בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תערוכה

האמן כריסטופר קולנדרן תומאס ממתג את סרי לנקה

כריסטופר קולנדרן תומאס קונה מגלריות בסרי לנקה יצירות אמנות של אמנים מקומיים ומשנה 
אותן כדי שיתאימו לשוק המערבי. האם זו הדרך שלו למתוח ביקורת על מסחור התרבות העכשווית?

2תגובות

"מדינה, שבעבר היתה דוגמה מעוררת התפעלות לדמוקרטיה, לרפורמות חקלאיות, לאיכות חיים ולשירותי בריאות וחינוך, נתפשה עתה כאב־טיפוס למחבלים מתאבדים מחד, ולשימוש משולח רסן בשיטות צבאיות של ‘הלם ומורא’ מאידך. אני מתקשה להאמין שהרשו לזה להתרחש", כתב על סרי לנקה הסופר רומש גונסקרה ב”הארץ” ב-2009.

ב-1948 זכתה ציילון בעצמאות ונהפכה ל"רפובליקה דמוקרטית סוציאליסטית" שמתח אתני שיסע אותה. בתחילת שנות ה-70, עם התנערותה ממורשת הקולוניאליזם ושינוי שמה לסרי לנקה, הכריזה הממשלה על מצב חירום וכוחות הצבא התעמתו עם סטודנטים טאמילים שהקימו ארגוני מחתרת ודרשו עצמאות. בשנות ה-80 ביצעו “הנמרים הטאמיליים” פיגועי התאבדות. גם ראש ממשלה נרצח ונעשה טיהור אתני.

"עם 'מכירת' צפון האי לגורמים הבינלאומיים שאיפשרו את הריסתו", כותבת חן תמיר, אוצרת התערוכה "כשקלישאות מקבלות צורה" של כריסטופר קולנדרן תומאס, המוצגת במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב, "הכלכלה החופשית של סרי לנקה פרחה והשקט הביא לפריחת שוק האמנות בדרום". ההפי־אנד הנוכחי, הזמני, של סרי־לנקה, הוא גם ניצחון מובהק של ההיגיון התאגידי על פני הלאומיות המודרנית הדוגלת במושג השחרור. תערוכתו עוסקת ביחסים הסבוכים בין אתוס השחרור הפוליטי לבין פרקטיקת השוק המשווקת עצמה כ”עולם הנאור”.

תומאס, בן להורים שנמלטו מסכסוך הדמים ללונדון, מנצל את הפער בין מה שנחשב אמנות עכשווית בסרי לנקה המתאוששת ומתעוררת לבין המשמעות, ויותר מכך האפקט של המושג “עכשווי” באמנות המערבית הגלובלית. איך הוא מדגים את שני העולמות ואיך הוא חושף את פערי השפה הבלתי ניתנים לגישור ביניהם? תומאס קונה מגלריות בסרי לנקה עבודות אמנות של אמנים מקומיים, משנה אותן, מוסיף להן אלמנטים, "בונה אותן מחדש כך שיתאימו לשוק האמנות המערבי", כלשון האוצרת. כך נהפכים נמרי השחרור הטאמיליים לחתלתולי הציור הרנטביליים.

לפסלון אשה בנוסח סמי קוביסטי, טורסו שחור ישר זוויות ומשולל גפיים (ארון סנאנאיקה, "אהבה נצחית" 2010) הוא מוסיף חיווט ורוד שכמו כופת אותה, מניח אותה על פטיפון צבוע בשחור, הופך אותה לאובייקט תצוגה קינטי שעניינו הוא הפיכת טורסואים כאלה למוצגי חלון ראווה, בחנויות תכשיטים למשל. כך נוספה המודעות להיותו של אובייקט תצוגה כזה, נעקפה האותנטיות של ההבעה.

ציור נוסף, גרסה מסוימת של קוביזם סינתטי (קומארה רטניאקה, "חלום", 2011), נהפך לאובייקט משוכלל עם תוספת מדף כחול תחתיו, ניאון ורוד החוצה אותו באלכסון וקרש שנייר פילטר ורוד משתלשל ממנו על פני הציור. מה נוסף בעצם? סיגנון־יתר, הפרעה לראייה. העבודה מתקיימת מתוקף ליכוד אלמנטים לא קשורים ולא מתוקף האובייקט האחדותי המוסר עצמו לצופים.

לציור נוסף הודבקו לייסטים בשני קצותיו והוא נהפך לפוסטר תלוי חצי מגולגל, בקפל מונח גוש מלט כחול שפירורים ממנו נשרו על הרצפה (“קומארה רטניאקה, טבע אמיתי”, 2011). כך נהפך הציור המופשט ללא נתון באופן פסיבי למבט הצופה, אלא לכזה המדגיש א־סימטריה, מרחק מהקיר, את היותו עשוי מבד, חומר רטוב שמתייבש, אופן תלייה. גושי פלסטלינה גדולים, מעורבבי צבעים מונחים בשלוש פינות בחלל כמסטיקים לעוסים.

בחדר נפרד מוצבים כמה מוניטורים סימולטניים, מקרינים מעין עבודות הכנה להסבות האמנות האלה, לצד קטעים מ”שדות ההרג של סרי לנקה” (2011). בין האובייקטים המצולמים בשלביהם השונים מצולם גם מחשב נייד עם סימן התפוח עליו, כלוגו של עכשוויות, כספק של תו תקן. ככל שמביטים בו יותר הוא מתברר כנוסח מהפנט של הבטחה ופיתוי ממש כמו בסיפור גן עדן.

על הדרך מתברר האופן שבו יצוא אמנות הוא ערוץ המיתוג וההצטרפות לחיק העמים הנוח, הקל, הזמין ואפילו זול ביותר. מדינה בסכסוך דמים אתני, חלק ניכר ממנו ניטש סביב עניין השפה (כמייצגת אמונות וערכים וככלי שליטה), מייצאת את מידת שליטתה בשפת האמנות, כלומר, מודיעה בהכנעה על הצטרפותה להאחדה הגלובלית, הגרסה העכשווית למה שהיה פעם ערכים אוניברסליים והומניזם.

שם התערוכה, “When Platitudes Become Form”, הוא פרפראזה על התערוכה “When Attitudes Become Form” שאצר הארלד זימן ב-1969 ובמידה רבה סימנה את המפנה הלשוני בשדה האמנות הפלסטית, את המעבר מפרשנות סימבולית או ביוגרפית להדגשת הנוכחות החומרית הקונקרטית כשפת סימנים. האנטי־הקשריות של היצירה חוזרת שוב אצל תומאס, הפעם באמצעות מערכת כלכלית שהפכה את הקונצפט לנוסחה, את העמדה או הידע למשועבדים להיפר־ספקטקל הבינלאומי.

מה בעצם הופך את האובייקטים המודרניים לעכשוויים? מהו התנאי לעכשווי? הוא לא רק עניין של מעודכנות טכנולוגית והתחשבות בצורכי אריזה ושינוע, לא רק כל מה שאינו מתכנס תחת מטריית איזם כלשהו. תנאי העכשווי מתקיימים מתוקף הפגנת מודעות כלפי מות האיזם, סימון תוואי עקיפת האיזם. כלומר עכשווי הוא מה שמפגין התמצאות ומודעות אופנתית לצד אי־השתייכות, תגובתיות, דינמיות ונונשלנט, לצד אי מקובעות ואמביוולנטיות, טון המצהיר על דבר אחד בלבד - על אי התחייבות. טקטיקת החמיקה מהגדרה היא ההיפך משפה חדשה, היא שרטוט המעקף החומק מאחיזה פוליטית. זו הצורה של הספקנות החדשה.

"העכשווי משרטט את גבולותיו באופן בלתי נראה", כותבים עורכי “אי־פלקס” בפתח האנתולוגיה "מהי אמנות עכשווית", "אף אחד לא גאה להיות עכשווי ואף אחד לא מתבייש בכך. הוא כבר אינו מונח המציין פרובלמטיות אלא טווח השפעה נסתרת מעין”.

תהליך המיערוב של תומאס סכמטי ומצחיק. הציניות שבו חוגגת. כל מה שנתפש כסובייקטיבי, אותנטי, טביעת היד של היוצר האינדיבידואל נחשף כמה שהוא כבר שיח מסוכם ולעוס, סכמה קיטשית נתונה שכבר אינה מתניעה דיון, שנעשה בה שימוש יתר תרבותי ובכל זאת ממשיכים ליצור אותה מחדש, כל פעם ברצינות מיושנת. המודרניזם של היוצרים הסרי־לנקים העוסקים בהבעה אישית הוא מעין שלב העצמה פנימית שעדיין אינו מיישר קו עם סצינה עולמית משוכללת ושבעת קלישאות על אודות התרבות המשוחחת עם עצמה.

הליך “קבלת הצורה”, סד העכשוויות שבו מעביר תומאס את האמנות הסרי־לנקית, הוא של המרה בוטה של הנאיבי באופנתי, של המורכב בידידותי למשתמש ושל בעל הערך בבעל השווי. בפשטות, הוא עושה לאמנות הסרי־לנקית מתיחת פנים, כמנתח פלסטי.

אבל זה לא הכל. המסחור, הקישוטיות והשרלטנות של האמנות העכשווית, מגויסים בעצם למען מטרה חברתית ראויה. כבני מהגרים משכילים רבים עם חובה עמומה למולדת, תומאס מבצע מהלך ביקורתי כפול. "השינוי שעוברות היצירות המקוריות מעלה את ערכן הכספי כאמנות עכשווית מערבית", כותבת תמיר, "והכספים ממכירתן מועברים להקמת מוסד תרבות חשאי באזור הטאמילי של צפון סרי לנקה".

תומאס מסב את תשומת הלב לכך שהתרבות העכשווית היא בעצם שוק. היא מונח בכלכלה. זו כלכלת תרבות שניתן לנצל, לגייס את תאוותנותה ל”מקומיות” ואת אהדתה הצרכנית ל”פריפריה” לצרכים שונים.

זו תערוכה היוצרת שפה שעוסקת בשפה, אבל במובן של אמצעי ההפצה, של שוק האמנות כסיפור הצלחה של קשרים בינלאומיים. תומאס מיטיב להדגים את אשליית האוטונומיה של האמנות הסרי־לנקית והן את דיקטטורת החירות של השוק הבינלאומי כשתי צורות בהתנגשות ובניצול הדדי. היום ב-19:00 יתקיים במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב שיח גלריה עם האמן.

כריסטופר קולנדרן תומאס: “כשקלישאות מקבלות צורה”. המרכז לאמנות עכשווית בת"א. רח’ קלישר 5, פינת צדוק הכהן. עד 29.6. שעות הפתיחה: שני־שלישי־רביעי־חמישי: 19:00-14:00. 
שישי־שבת: 10:00-14:00



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו