מה מתכננת האוצרת החדשה במוזיאון ישראל

הרצון לבעוט ולנפץ כל מה שמריח מקלאסיקה מוכר לה היטב, אבל היא לא שוכחת לרגע את ההיסטוריה התרבותית של המקום שבו היא פועלת. מירה לפידות, האוצרת החדשה לאמנויות במוזיאון ישראל, מסבירה כיצד היא מתכוונת לצמצם את הפער שבין האמן לקהל

אלי ערמון-אזולאי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
אלי ערמון-אזולאי

מירה לפידות, האוצרת החדשה לאמנויות במוזיאון ישראל, מצטרפת אל שורת השינויים שהתרחשו במוזיאון כחלק מהליך התחדשותו, שכלל בין היתר את פרישת האוצרים הוותיקים. במסגרת תפקידה החדש היא מעודדת שינוי והתפתחות, אבל כמי שצמחה מתוך המוזיאון והיתה במשך שנים יד ימינה של האוצרת הוותיקה סוזן לנדאו, לפידות רוחשת כבוד רב להיסטוריה של המוסד.

המפגש עמה מתקיים במוזיאון רגע אחרי שיא העומס העונתי, כשבוע לאחר פתיחת תערוכתה החדשה של יהודית סספורטס - הראשונה שאצרה לפידות מאז שנכנסה לתפקיד. התערוכה "שבעה חורפים", המוצגת בבניין לאמנות מודרנית ולאמנות עכשווית ע”ש נתן קמינגס, מרשימה בהיקפה ומסכמת שנתיים של עבודה משותפת. התרגשותה של לפידות ניכרת בעודה מסיירת בחלל התערוכה: היא מלאת סיפורים ואנקדוטות על עבודות מסוימות, על הדיאלוג שהתקיים בינה לבין האמנית ועל החלטות ההצבה.

עם כניסתנו לחלל המוחשך, לצדו של "חדר הסטרס" (מתח) שיצרה סספורטס - מעין הכלאה בין הסטודיו שלה לבין סדנת העץ של אביה - לפידות מבקשת להאיר את העובדה שהטקסט האוצרותי הקלאסי נעדר הפעם ממקומו המקובל. "בתערוכה כולה ובטח בכניסה אליה היה לנו חשוב לאפשר רמה חווייתית של צפייה ולא ליצור את העצירה הכפויה לצורך קריאה והבנה“, היא מסבירה. התערוכה של סספורטס אכן חווייתית בכל קנה מידה. היא כוללת עבודות חדשות שנוצרו במיוחד לתערוכה וכן כמה עבודות והצבות מתחילת הקריירה שלה ועד היום. בין לבין - כמה רגעי שיא, ביניהם שחזור פרגמנטים מהתצוגה בביתן הישראלי בוונציה שבו הציגה ב-2007.

לפידות. הטקסט האוצרותי הקלאסי נעדר ממקומוצילום: אורי גרשוני

הרעיון לתערוכה נולד לפני כשלוש שנים וחצי, אז הגישה האמנית הצעה ראשונית לסוזן לנדאו, האוצרת הראשית לאמנויות ואוצרת לאמנות עכשווית. לפני כשנתיים, עוד בטרם עזבה לנדאו את המוזיאון, האחריות לתערוכה עברה לידיה של לפידות והשתיים החלו לנהל דיאלוג אינטנסיבי, כמעט יומיומי, במשך שנה אחת, ובמרחק בין־יבשתי - שכן סספורטס מתגוררת כבר שנים רבות בברלין. בשנה האחרונה, עם בואה לישראל, עבדו השתיים באופן צמוד אף יותר. “אני מלאת השתאות ממנה”, אומרת לפידות, “נתקלתי באמנית עם עוצמות ואינטנסיביות של רגשות ועבודה“.

לפידות וסספורטס, שתיהן בשנות ה-40 המוקדמות לחייהן, מכירות כבר שנים, אך פרט להשתתפותה של האמנית בתערוכה שאצרה לפידות במוזיאון ב-2006 תחת הכותרת "יפאן זה כאן", לא הזדמן להן לעבוד יחד. "רציתי מבט רטרוספקטיבי”, אומרת לפידות, “אך כשהתחלנו לחשוב על כך זה פשוט לא הסתדר. עם זאת לא ויתרנו על הרפלקסיה, על השרשורים של הדימויים. התוצאה היא שהתערוכה אינה עוקבת אחר ציר כרונולוגי מסוים ובין העבודות החדשות ואלו מהשנים האחרונות שתולות עבודות מוקדמות”.

מתוך התערוכה: יהודית סספורטס, “מאז קרה משהו”, 2008צילום: אובה וולטר

הדיאלוג בין השתיים מתבטא בין היתר במתח שבין התהליכים הגולמיים והגסים של עבודתה של סספורטס, לבין נטייתה לתוצאה מעובדת המופקת באופן שכמעט מטשטש את התהליך. לפידות דווקא ביקשה לחשוף יותר ויותר מהתהליכים הללו. "ניסיתי לקלף שכבות מעובדות ולחשוף את תהליכי העבודה שלה, שמתאפיינים במשהו חושני, חומרי ופשוט“, היא מסבירה.

לדברי לפידות, התערוכה של סספורטס מעידה על מחויבותו של המוזיאון להיות חלק משמעותי מהעשייה המקומית ולתת במה לאמנים ישראלים. "המקום הזה, על החללים הגדולים שלו, ההקשר ההיסטורי והגיוון התצוגתי שבו, צריך להיות מקום מאפשר. מקום שמאפשר לבוא עם הרעיון המטורף ביותר שאולי לא היה יכול לקרות בשום מקום אחר ולתת לזה לקרות. התערוכה של יהודית הצריכה אמון גבוה ביהודית ובמה שהיא מביאה אתה".

עם עזיבתה של סוזן לנדאו את מוזיאון ישראל לפני כשנה, לטובת תפקיד האוצרת הראשית ומנכ"לית מוזיאון תל אביב, תפקידה הכפול הופרד ויועד לשני אנשים. לפידות מונתה כאוצרת ראשית לאמנויות, תפקיד שבמסגרתו היא אחראית על אגף אדמונד ולילי ספרא לאמנויות הכולל עשר מחלקות (אמנות אירופה, אמנות מודרנית ועכשווית, אמנות ישראלית, אמנות אפריקה, אוקיאניה ויבשת אמריקה, אמנות אסיה, עיצוב ואדריכלות, צילום, רישומים והדפסים). לתפקיד האוצרת לאמנות עכשווית ע"ש משפחת לנדו מונתה האוצרת הגרמנייה ריטה קרסטינג.

שמה של לפידות לא היה מוכר עד אז לרבים, היא לא אצרה תערוכות רבות וגם לא התפרסמה במסגרת מחקר אקדמי. כמו רבים מהאוצרים שפעלו במוזיאון (ביניהם הקולגה אמיתי מנדלסון, האוצר לאמנות ישראלית, שהחליף את יגאל צלמונה עם פרישתו), לפידות צמחה מתוך המוזיאון ומילאה תפקידים שונים, ביניהם העוזרת של לנדאו ואוצרת של תערוכות קבוצתיות.

מתוך התערוכה של סספורטסצילום: יגאל פרדו

היא נולדה לפני 42 שנה וגדלה בירושלים, נרשמה ללימודי כימיה ותולדות האמנות בעקבות פנטסיה להיות רסטורטורית, וב-1997 החלה לעבוד באגף הנוער של המוזיאון במחלקת ההדרכה. “יש משהו נורא יפה באגף הנוער. את בעצם מדריכה בכל המוזיאון. את יכולה להרחיב ולהעמיק את ההדרכה כאוות נפשך, אינך מחויבת לנישה או התמחות מסוימת. מהר מאוד נהנתי מהאינטימיות שנוצרת בין האוספים השונים ונכנסתי בשמחה גדולה לאגף הארכיאולוגיה והיהדות ונמשכתי לאובייקטים מכל האגפים“.

את שנותיה תחת לנדאו היא מגדירה כתקופת לימודים. "היו לה שני כובעים ויצא לי להתוודע לכל הצדדים האוצרותיים ובמקביל גם למכניזם של המוזיאון, להכיר אותו מבפנים: מתכונת רכישות וועדת תערוכות, מחסנים, שימור ושאר דברים הקשורים בניהול האוסף, תקשורת עם תורמים וכמבן עבודה עם אמנים".

התקופה המרגשת ביותר בעיניה היתה עם התחדשות המוזיאון. "אלה היו שלוש שנים של מחשבה, על איזה סיפור אנחנו מספרים ואיך אנחנו מספרים אותו. עברנו בין התמודדות עם שאלות מטה־אוצרותיות שהיו ברקע ועד היכן ימוקם אחרון הפריטים. במובן הזה, זה היה צומת מאוד מעניין ומשמעותי שכלל התחדשות פיסית אך גם התחדשות של הצוות”.

מתוך התערוכה של סספורטסצילום: יגאל פרדו

האנשים - האוצרים שאותם מכנה לפידות "אבות המזון של המוזיאון ואגף האמנויות", החלו לפרוש. בשנתיים האחרונות פרשו ועזבו צלמונה, לנדאו וניסן פרז, אוצר ומייסד המחלקה לצילום. אחד השינויים שביקשה לפידות לבצע היה במחשבה על הפרוגרמה של האגף כולו. אם בעבר נפתחו תערוכות שונות בנפרד ובמועדים שונים, מאז השנה האחרונה נפתחות בבת אחת ארבע־חמש תערוכות. "פתאום קורה משהו כשאת מתכננת ומאשרת תערוכות לא רק פר תערוכה אלא כפרוגרמה. זה כלי עצום לנו כאוצרים וגם לצופים המבקרים במוזיאון. המשמעות של קונטקסט כל כך חשובה וחזקה במוזיאון בכלל ובמוזיאון ישראל בפרט. כל תערוכה שנראית כאן, נקראת בתוך רשת של משמעויות ושכבות ויזואליות שאת סופגת“.

בקרוב תיפתח במוזיאון התערוכה שהוצגה בביתן הישראלי של הביאנלה הבינלאומית לאדריכלות בוונציה, "נושאת המטוסים", העוסקת במרחב הישראלי של העשורים האחרונים ובהשפעותיו האמריקאיות, ולפידות מציינת מולה גם את התערוכה בנושא הורדוס המוצגת למטה, ומבקשת לחשוב לדוגמה על היחסים בין פרובינציה ואימפריה העולים משתי התערוכות. לפידות רואה את החשיבות שבשילוב תערוכות עם אופי מחקרי ואינטקטואלי, כפי שהיא מכנה זאת, לעומת תערוכות יותר חווייתיות. היא מדגישה גם את חשיבות המפגש עם האמנים - "איך אנחנו מקצרים את המרחק בין הסטודיו של האמן למוזיאון. קודם כל מחובתנו להכיר, להרבות את ביקורי הסטודיו וליצור נוכחות והקשר בעזרת הצוות שהתרחב לאחרונה ועוסק באמנות ישראלית ובמחלקות אחרות".

לפידות נמנעת מהכיוון המעבדתי־הניסיוני שנהפך שגור במוסדות שונים בארץ ובעולם, ומאמינה כי למוזיאון ישראל תפקיד אחר. "אני חושבת שמראשיתו של המוזיאון היה לו אתוס אוונגרדי, עם וילם סנדברג כמנהל אמנותי, דרך תקופתו של יונה פישר שבמהלכה נעשו התערוכות והפעולות הניסיוניות בביתן בילי רוז, ועד תערוכת המזרח של יגאל והתערוכות של סוזן. כיום אנחנו בפאזה אחרת אמנם, והמלה אוונגרד לא מתאימה כבר זמן רב, אך חשוב לי למצוא מחדש את הקול שלנו ביחס למה שקורה עכשיו, ולכן אני רוצה להרחיב את הפרויקטים שאנחנו עושים עם אמנים".

מתוך התערוכה של סספורטסצילום: יגאל פרדו

היא מבקשת לנצל עד תום את היכולות הייחודיות של המוסד שבו היא עובדת. "זה לא רק 'מקום'. יש לנו יכולת מקצועית וצוות שמאפשרים לדבר־מה לקרום עור וגידים ושיהיה משמעותי בכתיבת ההיסטוריה של אותו אמן וההיסטוריה של האמנות. בקרוב למשל תיפתח תערוכה שאוצר מנדלסון העוסקת בדמותו של ישו באמנות הישראלית, ובדצמבר הקרוב תיפתח תערוכה רטרוספקטיבית לאמן המנוח גדעון גכטמן. בהמשך - תערוכות יחיד לג'יימס טורל, מיקה רוטנברג, תערוכת אוסף על פרגמנטים של הגוף האנושי ותערוכה על אבקה באמנות הישראלית”.

בנוסף מדגישה לפידות את מחויבותה לביסוס אוספי המוזיאון ולהשלמת חוסרים מהותיים. "אני חושבת שהמוזיאון הוא מוסד נדיר בסטנדרט שנוצר פה. ישנו הצד המקסים וגם הבעייתי בפרטאץ' הישראלי ובאמנות האלתור. אך יש משהו במוסד המחזיק אוסף ותצוגות ברמה כזו גבוהה שדורש המון. ואני חושבת שיש לכך ערך, ולא בצדדים הבורגניים אלא בהבטים התרבותיים של זה. אני חושבת שזה מהותי ביחס למדינה כל כך צעירה והיסטוריה קצרה בתקופה המודרנית. נכון שרגילים להתייחס לצד הקלאסי או הקאנוני במוזיאון כדבר הדורש ניפוץ או בעיטה אך הוא גם חייב להתקיים. אני חושבת שמה שהדור שלנו של האוצרים קיבל לידיו הוא מחויבות לשמור על האיכות של המקום הזה, וזו פעולה סיזיפית ומתמשכת, אך ראויה מאוד“.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ