לפסל בקול - אמנות - הארץ

לפסל בקול

התערוכה “Showtime” בביתן הלנה רובינשטיין עוסקת בסאונד כגורם מכריע באמנות

אלי ערמון אזולאי
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אלי ערמון אזולאי

התערוכה “Showtime”, שתיפתח מחר (1.8) בביתן הלנה רובינשטיין בתל אביב, עוסקת בסאונד כגורם מכריע בעבודות האמנות, ולא כתוצר נלווה שלהן. כשמה היא מכריזה על רגע האמת הלקוח מעולם הבמה ומבקשת ליצור בקרב הצופים את אותה תחושת התרגשות בה החושים מכוילים, הריכוז גבוה וההתרגשות עולה.

התערוכה שופכת אור על אמנות הסאונד דרך עבודתן של שלוש אמניות שונות, החותרות ליצירת חוויה גופנית וחושית באמצעות עבודתן. האמניות הן הקנדית ג'נט קארדיף הוותיקה ושתי אמניות צעירות יותר – נעמה צבר ואלונה רודה. אוצרת התערוכה, הדס מאור, מתייחסת לשימושים השונים שנעשו בסאונד לאורך השנים בזרמים השונים כמו הדאדא, סוריאליזם, פלוקסוס, וכן ביוצרים שתרמו רבות להתפתחות התחום כמו ג'ון קייג' ואמנים מושגיים נוספים. היא מצביעה על כך שכולם חתרו במידה רבה להפוך את הצופה למאזין, לחוקר ולשותף פעיל.

ג’נט קארדיף, “מוטט בארבעים חלקים (ביצוע מחודש ליצירה “Spem in Alium” מאת תומאס טאליס, 1573)”, 2001. אוסף פמלה וריצ’רד קרמליך, מתנה מובטחת לקרן האמריקאית של מוזיאון טייט, 2003צילום: עודד לבל

בתערוכה זו, מדגישה האוצרת, יוצגו עבודות המתייחסות לסאונד לא רק כחומר, אלא גם כנוכחות פיסית וחזותית במרחב. „התערוכה אינה עוסקת בסאונד אבסטרקטי - לא בעבודות המתחקות אחר סאונד הבוקע מן המבנה האדריכלי עצמו, ואף לא בעבודות העושות שימוש בקולות או ברעשים קיימים, שנלכדו באתרים אחרים ויובאו אל חלל התצוגה", אלא היא מציינת "באופן בו סאונד מהווה חלק אינטגלי מעבודות האמנות, בוקע מתוכה, באמצעותה, מפרק את החלל הנראה לעין ויוצר חללים פנימיים, זמניים, כמעין אדריכלות סמויה“.

במובן זה, מסרבת מאור לראות בעבודותיהן של האמניות המוצגות בתערוכה שייכות מוחלטת לקטגוריה של "אמנות סאונד" המתהווה בשנים האחרונות אלא רואה בהן עבודות אמנות מבוססות סאונד העושות שימוש מושכל בחללי תצוגה. היא מציינת את אחת מנקודות ההשקה הבולטות ביצירותיהן של השלוש - השימוש ביצירות מוסיקליות מלאות ובהתייחסות לסיטואציה של מופע.

קארדיף (1957), הידועה בשימוש בווידיאו, מיצב וסאונד וביצירת עבודות “השתתפותיות” מציגה את אחת מעבודותיה החשובות: „מוטט בארבעה חלקים (ביצוע מחודש ליצירה “Spem in Alium” מאת תומאס טאליס 1753) 2001”, השייכת לאוסף הטייט מודרן בלונדון.

בעבודה זו יצרה האמנית עיבוד מחודש ליצירה, הכולל פירוק מרכיבי היצירה, הקלטה של כל אחד מחברי המקהלה והשמעת ערוץ הקול שלו ברמקול נפרד. יצירתו המקורית של טאליס - מלחין אנגלי משפיע מהמאה ה–16 - אשר נוצרה לכבוד יום הולדתה ה–40 של המלכה אליזבת הראשונה, יועדה לשמונה מקהלות המפיקות 5 קולות - 4 קולות גבריים (באס, טנור, אלט ובריטון) וקול סופרן של ילד. קארדיף החליפה את סך הקולות ברמקולים - 40 במספר - המוצבים בגובה של ראש אדם ממוצע וממלאים באחת את החלל ביצירה המלאה ומאפשרים לשמוע באופן סינגולרי כל קול בנפרד. „כשמקשיבים לקונצרט את בדרך כלל ישובה בקדמת המקהלה, במעמד המסורתי של קהל. בעבודה הזו רציתי שהקהל יוכל לחוות את יצירת המוסיקה מנקודת המבט של הזמר. כל פרפורמר שומע מקטע ייחודי של היצירה“, סיפרה בעבר קארדיף.

נעמה צבר מציגה את העבודה "התפשטות(אופוס2)" והיא תופעל אחת לשבוע (בערבי חמישי, כולל יום הפתיחה) על ידי האמנית וקבוצת מוסיקאים עמה היא עובדת, בהם רם אוריון, מאיה דוניץ, נועם ענבר ורועי פרייליך. זהו בעצם מיצב מותאם לחלל הבנוי מקירות פנימיים המפוזרים במרחב, כשבכל קיר מוטמע חלק השייך לציוד במה מוסיקלי. קירות אלה שעונים על אוביקטים שונים בהם מגברים, רמקולים, מוניטורים ועוד. מאור מדמה קירות אלה כהכלאה בין פסל עצמאי וכאמצעי הגברה שימושי ומהדהד.

אלונה רודה מציגה את "לא יום ולא לילה", שנבנתה אף היא במיוחד לחלל שבו היא מוצבת - בקומה התחתונה של הביתן. עבודתה היא מעין במת עץ עשויית פורמייקה לבנה ועץ ומאחוריה וילון קפלים עשוי בד רפלקטיבי, עליהם מוקרנים מעברי צבע המסוכרנים עם הסאונד הבוקע מהרמקולים המוטמעים ברצפת הבמה.

תגובות