אירועים למוח מורעב

אלי קופלביץ’ מעבד את המלחמה ממרחק 40 שנה ודורית פיגוביץ’־גודארד נותנת לעבודותיה כותרת מפרשת ומשבשת. שתי תערוכות ציור על נייר בגלריה הקיבוץ

איתן בוגנים
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
איתן בוגנים

שתי תערוכות־יחיד שדורשות תשומת לב מהסוג המהורהר, האינטימי והמודע לעצמו ייפתחו מחר בערב (חמישי) בגלריה הקיבוץ בתל אביב (דב הוז 25). שתיהן עשויות מעבודות על נייר, של אמן ואמנית בני אותו דור, וכמעט כל העבודות קטנות מאוד.

דורית פיגוביץ'־גודארד, ילידת 1958, תציג בתערוכה "אחד הכלבים" רישומים שנוצרו בארבע השנים האחרונות, בהם מופיע דימוי מינימלי ומתחתיו שורת טקסט. לכותרות בכל העבודות של גודארד - כגון “מום", "אחד הכלבים" או "ימת אורל" - יש תפקיד כפול: לפרש וגם לשבש, ליצור פואטיקה ובה בעת ללעוג לאפשרות שהיא בכלל קיימת. "לטקסט יש תפקיד מצמצם שמטרתו לטרפד אפשרויות קיום של דימוי בעולם ויזואלי דומם", מסבירה האמנית ומוסיפה: “מאידך, הטקסט פותח מרחב שעשוע בין הדימוי לבין המתבונן".

אלי קופלביץ', יליד 1952, מציג בתערוכתו "Roger More” שמונים ציורי דיו מודפסים בגודל איי-4 שעוסקים בנושאים שונים: המרכזי בהם הוא עיבוד ממרחק 40 שנה של חוויות שעבר האמן כחייל במלחמת יום הכיפורים. במעין תהליך תרפויטי, צילם קופלביץ' בעזרת הסמארטפון רישומים שצייר בדיו על נייר, החדיר אותם לאפליקציה שמכפילה את הרישום בדרכים שונות והדפיס את הדימוי הדיגיטלי החדש על נייר המידמה לאיכותי.

"זו לא התרפקות אקזוטית על גבורה ותהילה. זה חור ענקי בראש שנוצר בגיל 20 וממשיך בחיים משלו”, מספר קופלביץ’. “זה לא על מלחמה או הלם קרב, אלא פשוט אירועים זמינים למוח מורעב. בחיי שניסיתי להסוות. נכשלתי”. מה שנראה בתחילה בעבודותיו של קופלביץ' כרצף של אירועים צבעונים וחגיגיים שעברו הרחקה, מתברר במבט ממושך כפני שטח המסווים מציאות מורבידית ואכזרית.

“לעתים הדמויות הן ללא רגליים, לעתים מגיחים שני ראשי כלב מגוף אחד“, מתארת האוצרת יעל קיני את העבודות. "ידיים אחרות אוחזות באקדח או רובה, או נעלמות בכתם אדום שנראה כפיצוץ. מסביב נראים טילים, הרבה טילים”.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ