כיסא משלו: הרהיטים הפרובוקטיביים של פרנץ וסט

הרהיטים והחפצים של הפסל האוסטרי המנוח פרנץ וסט מטורפים, חתרניים ומרתקים. הם לא "עיצוב אמנותי" ולא "אמנות מעוצבת". וסט, שהצליח במקום שבו אמנים ומעצבים רבים נכשלים, נחלץ מכל הקטגוריות הללו

אליס רוסתורן, ניו יורק טיימס
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אליס רוסתורן, ניו יורק טיימס

אליס רוסתורן, ניו יורק טיימס

כשמעצבים אומרים על עבודתם שהיא "אמנותית", אני מרגישה אי נוחות, בין השאר משום שהם מתייחסים בדרך כלל לרהיטים ראוותניים, לא יציבים, לא נוחים בצורה לא מובנת. גם כשאמנים מדברים על עיצוב חפצים אני מתכווצת, כי התוצאה בדרך כלל ראוותנית ובלתי שימושית לא פחות.

פרנץ וסט, "צ'ו צ'ו", 1998-2001צילום: אלכס שניידר
פרנץ וסט. הרהיטים והחפצים שלו נובעים מעולמו הפנימיצילום: Photo: Markus Rössle, 2009 ©

אבל יש יוצאי דופן – והבולטים בהם הם הרהיטים של הפסל האוסטרי המנוח פרנץ וסט, המוצגים בימים אלה בשתי תערוכות: "?Franz West: Where Is My Eight" (פרנץ וסט: היכן השמונה שלי?) – רטרוספקטיבה של הקריירה שלו, המוצגת עד 13 באוקטובר במוזיאון לאמנות מודרנית בפרנקפורסט, ו"Mostly West" (בעיקר וסט), סקירה של שיתופי הפעולה שלו עם אמנים אחרים, המוצגת באינוורלית' האוס באדינבורו עד 22 בספטמבר.

הרהיטים של וסט מטורפים, חתרניים ומרתקים כמו שאר עבודתו. מעטים מהכיסאות, השולחנות, גופי התאורה או החפצים האחרים שעיצב יכולים להיחשב דוגמה ל"עיצוב טוב", אבל הוא לא התכוון שיהיו כאלה. כשווסט, שמת בשנה שעברה, עיצב רהיטים, הוא לא ראה בכך פרויקט עיצובי אלא משהו אחר. בעקבות הצפייה ביצירותיו בפרנקפורט ובאדינבורו, אני תוהה מהו ה"משהו" האחר הזה, ולמה הוא הצליח בתחום שבו כה רבים מעמיתיו האמנים נכשלו.

התשובות טמונות בוויכוח הלוהט הניטש על היחסים המשתנים תמידית ומעוררי המחלוקת בין האמנות והעיצוב. רוב האנשים רואים באמנות אמצעי לביטוי עצמי, לעתים קרובות בעבודה שמייצרים האמנים עצמם. מעצבים, לעומת זאת, ממלאים תפקיד מעשי, שבדרך כלל מוגדר בידי לקוחותיהם, ומוסרים את ביצוע עבודתם לאחרים. אמנים זוכים להערצה על שהם טהרנים ובלתי מתפשרים, ואילו מעצבים חשודים בכניעה לתביעות מסחריות.

הסטריאוטיפים האלה אינם מדויקים. רבים מהאמנים מוסרים אף הם את יצירותיהם לביצוע לאחרים, וחלשי האופי שבהם מוותרים על חופש הביטוי ומעדיפים לקרוץ לשוק האמנות. אשר למעצבים, הטכנולוגיה הדיגיטלית סיפקה להם אפשרות להגדיל את השליטה בייצור, דבר שגם סייע להם לדבוק באג'נדה משלהם, לממש את מטרותיהם הפוליטיות, או להתייחס לעיצוב כאל אמצעי ביטוי ונכס אינטלקטואלי.

פרנץ וסט, "התגלות בכיסאות", 2011צילום: Franz West Privatstiftung
פרנץ וסט, ללא כותרת, 2012צילום: אלכס שניידר
פרנץ וסט, "Kasseler Rippchen", 1996צילום: אלכס שניידר

אבל יש כמה הבדלים יסודיים בין שתי הדיסציפלינות. הבדל אחד הוא שכל פרויקט עיצובי צריך שתהיה לו פונקציה שימושית. גם אמנות יכולה להיות שימושית, אבל רק אם האמן רוצה שתהיה. רוב הפרויקטים העיצוביים נטועים בתרבות העיצוב, אם בעקבות היצמדות לתהליך העיצובי, אם בעקבות התייחסויות לתולדות העיצוב. גם האמנות יכולה לנהוג כך: אמנים ייצרו במהלך השנים ביקורות דקות־הבחנה על עיצוב. הרהיטים של וסט מבהירים את ההבדלים היטב. וסט נולד בווינה ב-1947 והחל ליצור אמנות ב-1970. הוא התמקד ברישום ובהמשך עבר לפיסול. לאחר שהקדיש את מרבית שנות השבעים לייצור "Passstücke" (ניתן להתאמה), סדרה של צורות מופשטות שאין להן מטרה אלא לעורר תגובה פיסית, ביקש וסט להשיג יעדים דומים בשתי צורות – פיסול מופשט ורהיטים. האבולוציה של שתי הצורות האלה נבחנת ברטרוספקטיבה בפרנקפורט.

וסט התחיל בייצור רהיטים שמזכירים את סדרת ה"Passstücke", אך בסוף שנות השמונים כבר חזר לצורות המוכרות של כיסאות, שולחנות וחפצי בית אחרים שפיתחו מעצבים ואומנים במשך השנים. במקרים רבים הרהיטים שלו יוצרו בידי אומנים מתמחים, כפי שמיוצרת עבודתם של מעצב או אמן דקורטיבי, אך גם רבים מפסליו של וסט יוצרו בידי אחרים. החפץ הידוע ביותר שעיצב, "כיסא הדוד", המורכב מרצועות בד תעשייתי בצבעים עזים שמחוברות למסגרת מתכת, קרוי על שם הרפד הפולני שייצר כמעט אלף כיסאות כאלה עם אחיינו, תחילה בסטודיו של וסט בווינה, ולאחר מכן בבית המלאכה שלהם בפולין.

אפשר לשבת בכיסאות האלה, כשם שאפשר להשתמש בחלק מהחפצים האחרים שעיצב וסט, אך בדרך כלל הם אינם חזקים או נוחים במיוחד. אפילו הדיוואנים שלו, ספות מרופדות בשטיחים טורקיים שעיצב בתור מושבי קולנוע בתערוכת דוקומנטה ה-9 בקאסל שבגרמניה ב-1992, מזמינים השתרעות יותר מאשר ישיבה, כפי שתגלו בעצמכם אם תנסו אותם באינוורלית' האוס.

אבל לא כל הרהיטים של וסט הם פונקציונליים. כמה מהפריטים שבירים מדי, ואף לא אחד מהם נועד לשימוש מעשי, לפחות לא כפי שאפשר לצפות ממוצר מעוצב. "Psyche", למשל, שולחן איפור מ-1997 – איפשר לכאורה לבדוק את האיפור במראות הנטויות שלו, אבל הבבואה המרוסקת המשתקפת בהן והכתמים מבשרי הרעות על משטח העץ המוזנח של השולחן מרמזים שהיצירה נועדה לשדר משהו אפל ומטריד, ולא לשמש למטרה מעשית.

גם חפציו האחרים של וסט הם כאלה. הם אינם נטועים בתרבות העיצוב, אלא נובעים מעולמו הפנימי, כמו פסליו. מלבד שימוש בחומרים ובמרכיבים סגנוניים דומים, הם חוקרים את אותן אובססיות: מהגוון הנוקב של ורוד־חניכיים, זכר לעבודתה של אמו רופאת השיניים, ועד כתביהם של פילוסופים אהובים כגון לודוויג ויטגנשטיין.

הרהיטים של וסט אולי יוצרו בדרך דומה לעיצוב ולאמנות דקורטיבית, וניחנו באותה פונקציונליות, אבל בזה מסתכמת ההקבלה. אמנים רבים נכשלים כמעצבים משום שעבודתם היא דקורטיבית צרופה; עבודתו של וסט רחוקה מזה מרחק שמים וארץ. החפצים שלו פרובוקטיביים, מרתקים ומטרידים כמו הפסלים שלו, וזה סוד כוחם: עד כדי כך שבלתי אפשרי לדמיין אותו מתלבט אם אלה דוגמאות של אמנות, עיצוב, אמנות דקורטיבית או כל דבר אחר.

מאנגלית: אורלי מזור־יובל

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ