תערוכה |

עומר פסט מעלה ומוריד

בשלוש תערוכות מעניינות, של עומר פסט, לורנס וינר, ושל יהודית לוין יחד עם אתי אברג'ל ולטיפה אשקש, חוגגת גלריה דביר הוותיקה את משכנה החדש

איתן בוגנים
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
איתן בוגנים

בשלוש תערוכות חדשות שייפתחו בשבת בצהריים תחנוך גלריה דביר הוותיקה את משכנה החדש בדרום תל אביב (ראשית חוכמה 14). לורנס וינר, האמן המושגי, יציג את "On Top Of The Wind” ובה רישומים ועבודות־טקסט שיצר במיוחד לחלל החדש. במגדל החיצוני של הבניין שבו שוכנת הגלריה יתלה וינר כתובת טקסט מוויניל הנושאת את שם התערוכה, מחווה לגלריה.

לצדו של וינר יציג עומר פסט, אמן הווידיאו הישראלי הבינלאומי, את מיצב הווידיאו החדש שלו שהוצג לראשונה ביריד "פְריז" בלונדון באוקטובר האחרון, ומוצג בימים אלו בגלריה הפריזאית שמייצגת אותו. שם קובץ הסיפורים הקצרים של הסופרת האמריקאית פלאנרי או'קונור, "כל מה שעולה מתכנס" ("Everything That Rises Must Converge"ֿ), הוא שמה של עבודת הווידיאו שיצר פסט - בחירה אירונית למיצב המורכב מארבע הקרנות שמתארות יממה בחייהם של ארבעה שחקני פורנו בלוס אנג'לס. פסט מתמרן בעבודתו החדשה, כמו בעבודות הווידיאו הקודמות שלו, בין הפורמט הדוקומנטרי לבין ממד בדיוני, וב"כל מה שעולה מתכנס" מתמזגת שגרת חייהם של שחקני הפורנו ובה בעת חותרת כנגד העלילות הפיקטיביות, המגוחכות לעתים, של הדמויות האחרות שהמציא האמן.

עומר פסט, "כל מה שעולה מתכנס", 2013 צילום: מתוך מיצב הוידאו

פסט מזהה בעבודה הנוכחית את כל אבני היסוד האופייניות לו: "הראיון וחשיבותה של העדות, הכפילות הנרמזת ביחס שבין סובייקטיביות לאמת, משחק תפקידים, תיאום בין דימויים בו־זמניים, ויצירת מתח מתמשך באמצעות העריכה בין המציאות הקולקטיבית לעולם הפנימי והאינטימי. "מה שלא ניתן לבטא במלים", מוסיף פסט, "נהפך לחומר המייצר דבר אחר או מקום אחר”.

התערוכה השלישית שתוצג בגלריה דביר היא "סרה השוכב" בהשתתפותן של אתי אברג'ל, לטיפה אשקש ויהודית לוין. במרכז התערוכה פסל רצפה של יהודית לוין משנות ה-70, המתייחס לצייר ג'ורג' סרה מהמאה ה-19, חלוץ הפוינטיליזם. שתי האמניות הנוספות יציגו עבודות בזיקה לעבודה העדינה והמינימלית של לוין.

זו של אתי אברג'ל מורכבת משני אלמנטים המופיעים תדיר בעבודות הפיסול שלה: בקבוק יין מטופל וזוגות נעליים. על בקבוק היין היא מספרת שהוא "אייקון בסיסי שאני עובדת אתו תמיד, בהתכתבות עם רישום. הוא נושא קונוטציה של קידוש יחד עם זיקה אל סזאן והטבע הדומם”. בקרבת בקבוק היין מונחות על הרצפה בשורה ארוכה, עם הפנים לקיר, 50 זוגות נעליים עשויות מקרטון שנעשו בין 2005 ל-2006, "בתקופה בה עסקתי בטריטוריה של הבית, בחוסר האפשרות להתרחק ממנו, בטח לא למקום מערבי”, מספרת אברג'ל על מה שהיא מכנה נעליים מרוקאיות, אותן נעליים מחודדות שראתה על רגליו של סבה. "זו צורה שמלווה אותי מהילדות. אמא שלי הכינה בעצם את הדגם הראשון שלהן. פחות מעסיק אותי העניין הפולקלוריסטי, יותר הסימבוליות והאיקוניות שלהן. בעבר הייתי מחברת אותן כך שזה היה מדבר על דיכוי, הן היו כמו סד בשבילי”.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ