תערוכה |

יומנו של הצייר המוחמץ פרלוב

את הקריירה החל דוד פרלוב דווקא כצייר, כולל השתלמות בפריז. תערוכה בעין חרוד מגלה את הצד הנסתר הזה ואת הדמיון המפתיע לעשייתו הקולנועית

איתן בוגנים
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
איתן בוגנים

האיש שיצר, בין השאר, את סדרת סרטי התעודה המופתית "יומן", שאף כל חייו להיות צייר. עשר שנים לאחר פטירתו של במאי הקולנוע דוד פרלוב, תיפתח בשבת (22.2) בצהריים, במשכן לאמנות עין חרוד, התערוכה "דוד פרלוב, רישומים, תצלומים וסרטים" שתחשוף לראשונה את מה שנותר עד כה חבוי בפועלו של הקולנוען – הרישום, הציור והצילום.

לצד הסרטים של פרלוב, יוצגו בתערוכה המקיפה חומרים שונים - ציורים על נייר, ליטוגרפיות, תחריטים, פולארוידים, תצלומים, יומנים ופנקסים - המוצגים סימולטנית על מנת ליצור הדהוד בין המדיומים, התקופות והקשרי הפעולה.

למרות שפרלוב עסק במהלך חייו בעיקר בבימוי, הציור מעולם לא נתפש בעיניו כתחביב. אוצרת התערוכה, גליה בר־אור, מגדירה את פרלוב "מקרה מיוחד". כבר כנער בברזיל הוא החל לצייר ואף ראה את עצמו כצייר. את לימודי האמנות שלו החל תחת שרביטו של האמן לאזאר סגל, שגר בשכנות לבית סבו של פרלוב.

"פרלוב נפל ישר על הדבר האמיתי", אומרת בר־אור בעניין סגל, שעבד לפני כן באירופה עם אמנים כמו אוטו דיקס ואחרים שהיו קשורים לאוונגארד הגרמני והצרפתי בעשורים הראשונים של המאה הקודמת. באותה עת נטל פרלוב חלק בתנועה הסוציאליסטית הציונית והפך למנהיג־צייר של תנועת הבונים דרור בסאן פאולו.

חניכי התנועה איישו בדרך כלל קיבוצים בארץ, אולם כשהגיע תורו של פרלוב בן ה–18 (בסוף שנות ה–40) אישרה לו התנועה לא להגשים את החזון הציוני הלכה למעשה, אלא לעבור לפריז ולהשתלם בציור. שם הוא למד בבוזאר ובסטודיו של זוג אמנים ידוע.

מתישהו באותה תקופה הרגיש פרלוב שהוא לא מצליח להגיע באמצעות הציור למחוזות הרצויים לו, ופנה לקולנוע. שנות ה–50 בפריז היו תקופת הזוהר של הגל החדש הצרפתי, וגם הסרט משנות ה-30, "אפס בהתנהגות", של הבמאי הצרפתי ז'אן ויגו, השפיע עליו עמוקות. הוא החל לעבוד בסטודיו לאנימציה ולעשות סרטים משלו. המנהל האגדי של הסינמטק הצרפתי, הנרי לנגואה, אימץ אותו ומינה אותו כאחראי על סרטי ה–16 מ"מ. על אף הצעות מפתות שנפלו לחיקו בעיר האורות, בחר פרלוב לעלות ארצה ב–1958 לקיבוץ ברור חיל, בקרבת שדרות.

מאז ועד מותו עסק פרלוב בקולנוע, אבל מעולם לא הפסיק לצייר. "המקום הכי ישיר ואינטימי, הכי יקר ללבו, היה הציור", מספרת מירה אשתו. בתערוכה מתגלה כי הפערים שאמורים היו להיווצר לכאורה בין העשייה הקולנועית לאמנותית הם קטנים להפליא. "יש זיקה מרתקת בין שני הז'אנרים", מציינת בר־אור, "למשל, התהליך שהוא עבר ב'יומן' דומה למה שמוסרים לנו הרישומים שלו, בהם רואים את ההתלבטות של הדמויות המתבטאת בצורה ויזואלית מורכבת, הכוללת בתוכה את שאלת מיקסם־השווא, היא האשליה של הקולנוע ושל שפת האמנות בכלל".

בכל המדיומים שבהם עסק בחר פרלוב ללכת אל הפעוט, הבלתי אמצעי, ולא לזה שהושקעו בו אמצעים טכנים או כספיים.

בר־אור מזהה בתערוכה שני נתיבים מקבילים: "אחד מהם הוא האופן שבו הוא בונה דרך חיים בהדרגה, בצניעות, עם זיקה למקורות ילדותו שעולים שוב ושוב, במעין תהליך פסיכואנליטי שעשוי בפשטות ובישירות נוגעת ללב. הנתיב השני הוא גיבוש שפת האמנות או האופן שבו הוא מחליט בהדרגה להתמקד בקרוב, במה שמעבר לפינה ודווקא שם למצוא את הקסם ואת הבלתי צפוי. האפשרות לבטא בצורה העמוקה ביותר, שהיא תמיד גם פואטית, את הרלוונטיות של הפוליטי, נמצאת בתוך היומיום וברגעים הקטנים".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ