דלת הקסמים לא נפתחת בסרטיו של דני גל

סרטיו של דני גל, "כמו ממרחק" ו"לילה וערפל", המוצגים במוזיאון תל אביב, מתארים את מערכת היחסים המשונה בין שמעון ויזנטל לאלברט שפר ואת פיזור אפרו של אייכמן. התוצאה היא שחזור היסטורי גולמי ומביך, שהזיוף הסכריני ניכר בו בכל פריים והעמדה

גליה יהב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
גליה יהב

בביוגרפיה המופתית "ויזנטל: הביוגרפיה" שכתב תום שגב על צייד הנאצים, הוא מתאר כך את תחילת "מערכת היחסים המוזרה ביותר בכל ימי חייו של ויזנטל": "יום אחד, בינואר 1975, פרץ ויזנטל מחדרו כשהוא מחזיק בידו מכתב וצעק אל היושבים בחדר הקדמי: 'לא תאמינו מי רוצה לבקר אותנו!' הוא עשה הפסקה ואמר כמעט בלחישה, כשהוא מדגיש כל הברה: 'אלברט שפר'".

את מערכת היחסים הזו בין אלברט שפר, שר החימוש בממשלת היטלר לצייד הנאצים שמעון ויזנטל, שניהם אדריכלים מקשישים שחלקו תודעת סלבריטאי־שואה ותסכול כסופרים כושלים, שנהגו להיפגש ולהתכתב, משחזר דני גל בוידאו "כמו ממרחק" (24 דקות, 2013). לצדו מוקרן גם הוידאו "לילה וערפל" (22 דקות, 2011), ששמו לקוח מסרטו של אלן רנה מ-1955, והוא מציג את שחזור פיזור אפרו של אייכמן בים לאחר הוצאתו להורג ושריפת גופתו.

מתוך "לילה וערפל", דני גל, 2011

"כמו ממרחק" נפתח בתקריב על פסי רכבת. בהתרחקות המצלמה מתברר שהפסים הם חלק ממודל שולחני כמעט מדויק של מחנה מאוטהאוזן, בו היה ויזנטל אסיר. שלושה גברים מבוגרים עומדים סביב השולחן – ויזנטל (צ'רלס בראואר), שפר (פבל פיבר) ודמות שלישית בדויה, הלא היא "קוק הקוסם" בגילומו של גדעון זינגר, שכיכב בצעירותו בתפקיד יהויקים קוק, בעל חנות עתיקות פלאית בסדרת הטלוויזיה החינוכית "דלת הקסמים", ששודרה בישראל בשנות השבעים. בתוכנית ההיא הוצבה בחנותו עין גדולה שתפקדה כמעין מצלמת אח־גדול, פוליגרף ומכונת זמן בעת ובעונה אחת. קוק היה מעין שר היסטוריה העושה צדק עם ילדי השכונה, וכעת הוא בתפקיד עצמו אבל במשובש. הוא משחזר את מודל המחנה, לא כפי שהיה באמת אלא על פי דרישות חברת הפקת סרטים אמריקנית הזקוקה לפסי רכבת בכניסה כדי לשוות למחנה אמינות.

הגברים משוחחים. ויזנטל נזכר בהצעה שהגיש ליד ושם ושפר נזכר במודל אדריכלי שבנה לגרינג. "היית פעם במאוטהוזן?" שואל ויזנטל את שפר ונענה בחיוב. "אתה קוסם אמיתי", אומר ויזנטל לקוק, שעונה לו שאין קסמים. "יהודי שלא מאמין בקסמים", אומר ויזנטל, "הוא לא ריאלי".

אלא שעניין הזיכרון והעדויות, שחזור ועיוות ההיסטוריה, קוק הקוסם המשחזר עבר ומוציא צדק לאור, כל זה אינו מתפתח. הזוג המוזר ויזנטל־שפר יוצא מן הסטודיו, הם מטיילים ברחובות עיר ומשוחחים. ויזנטל משתוקק לראות בשפר איש של כבוד ששילם על פשעיו, בן ברית, להוכיח באמצעותו שאת הנאצים אין להוציא להורג כי אם ללמוד מהם על ההיסטוריה, לנסות לחלץ מהם הסבר. שפר, שבעצמו עמל על תדמית של איש הגון שלא ידע דבר על המחנות, מפציר בו לא לתת פומבי לידידותם כדי לא להזיק לעצמו.

בניגוד לאופן בו כל זה מתואר אצל שגב, אחוז בהקשר עמוק ומורכב של מפעל חיים שמטרתו הבאת פושעי מלחמה לדין, שהוא גם המאבק על שלטון החוק, על התבצרות בשפיות, מצד אדם בעל אישיות ססגונית שאמינותו עמדה לא אחת בספק, הרי שאצל גל קטעי השיחות נשארים כסמול־טוק מנותק בין ותיקי מלחמה - האחד שקרן, השני מוחל לו על שקריו. למה? לא ידוע. אין תסבוכות של אישיות מורכבת, של מוטיבציות נפשיות מעורבבות באינטרסים, אין עומק רגשי. ההמחזה המצולמת אינה מוסיפה לדיאלוגי ההתכתבות ביניהם מוחשיות, אם כבר - להיפך.

"כולנו עשינו שגיאות בנעורינו", הוא המשפט המנחם המזעזע שכתב ויזנטל לשפר. בעבודת הוידאו הוא מופיע בדרך אגב, בעיצומה של שיחה נינוחה ואינטימית בין השחקנים, וכך מאבד את ערכו כמפתח נפשי.

"לילה וערפל" בעייתי עוד יותר. גם הוא שחזור בדוי על סמך ראיונות עם מיכאל גולדמן־גלעד, ניצול שואה וקצין משטרה בלשכה 06, שהיה בין חוקרי אייכמן, ואחד משני עדים שנכחו בהוצאתו להורג ובפיזור אפרו בים. גל ממחיז את מה שקרה בליל 31.5.62 לאחר ביצוע גזר הדין. גלעד (ירון מוטולה) ממתין במשרד כשלצדו הכומר ויליאם הול (ג'ון פולטון). ההמתנה מייגעת. הם שותים קפה, נושמים בכבדות. גם אנחנו מחכים שמשהו יקרה. גולדמן מראה לכומר טריק שאפשר לעשות עם נייר ואטבים. אולי האטבים שנתפשו זה בזה הם מטפורה לאזיקים שהונחו על ידי אייכמן? אולי משל לגורלות השזורים של העם היהודי והגרמני? אולי. כעת קבוצת גברים במדים גורפת אפר מתוך משרפה מאולתרת שנבנתה בחצר הכלא לתוך כד חלב מפח.

מתוך "כמו ממרחק", דני גל, 2013

"כשראיתי את אייכמן לראשונה הוא נראה לי אומלל", נשמע קולו של קריין באנגלית תוך כדי השריפה, במעין שחזור בדוי בגוף ראשון של סיפורו של גולדמן. הם נכנסים לניידת ונוסעים למשימתם החשאית – פיזור האפר מחוץ לגבולות הטריטוריאליים של ישראל, כך שלא יישאר לאייכמן זכר ושום מדינה לא תתבע חזקה עליו. המצלמה מתעכבת ארוכות על פניהם, על המדים המגוהצים, מבהירה שזהו רגע שהוא לא רק סודי, אלא גם היסטורי ורשמי. מתוך הכלא הסגור הם יוצאים למרחבים - מפליגים שעה ארוכה ללב ים, גם זו המתנה, שם מפזרים את אפרו של אייכמן, וחוזרים. הכל מתנהל בשתיקה, כדרמה פסיכולוגית שעיקר עולה מוטל על הצופה. בשובם, אחרי שוטים ארוכים על אדוות הגלים, היבשה הלא היא הארץ המובטחת באופק, הם ניצבים על הסירה כמוציאי צדק לאור.

בעוד ש"התליין", סרטן של נטעלי בראון ואביגיל שפרבר, הוא סרט קטן יומרה כביכול, דוקומנטרי־אישי, שמצליח גם לגולל את ההשלכות האידאולוגיות של טראומה וכך לפרק עמדה ממלכתית תפלה, גל עושה בדיוק ההפך - לוקח חומרי גלם משובחים, סיפורים אישיים מביכים או רגעים שנשמטו מההיסטוריה הרשמית, ומתאים אותם למנגנון המדינה. התוצאה שמתקבלת מאשררת סטראוטיפים.

שתי עבודות הוידאו, ובמיוחד "לילה וערפל", אינם מתעלים מעבר לשחזור בימתי־קולנועי של סיפור היסטורי מוזר, או כזה החורג מעט מממלכתיות תקנית ומפתה את הדמיון. גרוע מכך - גל נשאר בקווי המתאר הבסיסיים של האירועים, אבל מעניק להם נופך מלודרמטי מלאכותי כשל מסכת תאטרלית מגושמת. כך מוחמצת כל הסטה מרשמיות לעבר פרטיות בעלת אישיות שהיתה עשויה להתחולל בהם. עבודותיו מתנהלות באיטיות מודגשת ובשתיקה רועמת הרומזות שיש דברים בגו, למרות שאלה כלל אינם מתפענחים ביצירתו. השתהויות מצלמה הרות משמעות על חפצים, העצמת סאונד הצעדים (של שיטוט ויזנטל־שפר בעיר ושל ההליכה הרשמית של השוטרים) והצלבות מבטים דמומים - הופכות את הסרטים לפרודיה על הז'אנר. מרוב תשוקה להבהיר שמדובר כאן בעניינים גורליים או בעלי רבדים פסיכולוגיים קשים ולא פתורים, מוצגת לעינינו פארסה, פרשיית קיטש.

זהו שחזור היסטורי גולמי ומביך, כתרגיל טירוני בבימוי שחקנים, והזיוף הסכריני ניכר בו בכל פריים והעמדה. מי שסבר שהטרילוגיה הפולנית "ואירופה תוכה בתדהמה" של יעל ברתנא פומפוזית מדי, פשוט יתפלץ מול אופן הטיפול של גל בסוגיית הזיכרון הקולקטיבי והפרטי, כתיבת ההיסטוריה והבדיון. כשמוסיפים גם את עבודת הוידאו "סרט דוקומנטרי על השואה" של איתי זיו לרשימת עבודות הווידיאו העוסקות בזיכרון הסובייקטיבי לעומת תכתיבי זכר השואה, מתברר שהעמדה האולטרה־רצינית והמיושנת של גל היא בלתי נסבלת.

"לילה וערפל"/"כמו ממרחק" - מוזיאון תל אביב (שד' שאול המלך 27, תל אביב). שעות פתיחה: יום שני, רביעי ושבת, 18:00-10:00; יום שלישי וחמישי 21:00-10:00; יום שישי 14:00-10:00. עד 21.6

מתוך "לילה וערפל", דני גל, 2011
מתוך "לילה וערפל", דני גל, 2011

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ