בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הפסלת עפרה צימבליסטה, 1939–2014

צימבליסטה, שמתה ממחלת הסרטן, הציגה יחד עם המשוררות יונה וולך ואגי משעול והציבה פסלים במקומות בולטים במרחב הציבורי. האוצרת רז סמירה: "אף שהיו לה כפות ידיים קטנות צימבליסטה הצליחה ליצור פסלים מונומנטליים, שהציגו מצבים אנושיים מאוד"

2תגובות

הפסלת עפרה צימבליסטה מתה אתמול (ראשון, 22 ביוני) ממחלת הסרטן והיא בת 75. הלווייתה תתקיים מחר.

צימבליסטה נולדה בארץ ישראל ב–1939 והתגוררה בקרית אונו. היא עבדה כאחות מוסמכת בבתי חולים שונים, עד שב–1971 החליטה להתחיל ללמוד אמנות ונרשמה לבית הספר לאמנות קלישר, שם למדה עד 1975. אחר כך למדה ליתוגרפיה, תחריט והדפס רשת בסדנאות האמנים בתל אביב.

ב–1984 התקיימה בגלריה שרה לוי בתל אביב תערוכה משותפת לצימבליסטה ולמשוררת יונה וולך, ובה הציגו נייר ממוחזר שאותו הכינה צימבליסטה ידנית ועליו כתבה וולך את שיריה בכתב ידה.

ג'יני

פסליה של צימבליסטה מוצבים במקומות בולטים במרחב הציבורי, בין היתר על מרפסת בניין בשדרות רוטשילד בתל אביב, שבה הציבה את הפסל "מקהלה" מ–1996, המורכב משלוש דמויות אנושיות צבועות באדום, צהוב וכחול, שנראות כמזמרות אל העוברים ושבים. הפסל היה שייך לחברת אוורגרין ואמור להימכר בקרוב במכירה פומבית בבית המכירות הפומביות מונטיפיורי. ב–2012 הציבה צימבליסטה על בית האמנים בתל אביב מיצב חוץ תחת הכותרת "מרחב מוגן", והוא כולל 11 פסלי יציקות גוף של גברים ונשים הצבועים באפור. ב–2002 הציגה את התערוכה "מעבר לכחול" במוזיאון מגדל דוד בירושלים, שכללה 30 פסלים של יציקות גוף אדם בצבע כחול.

צימבליסטה הציגה גם במקומות רבים בחו"ל, בין היתר במסגרת פסטיבל אדינבורו שבסקוטלנד ב–2004, אז הציבה פסלים בחמישה מקומות שונים בעיר, ובשנים האחרונות הציגה את פסליה בצ'כיה, טורקיה והונגריה. בשנה האחרונה הציגה תערוכה בגלריה המשרד בתל אביב, ובה עבודות שיצרה בשיתוף עם המשוררת אגי משעול. רז סמירה, שאצרה את התערוכות של צימבליסטה מאז 2010, סיפרה כי צימבליסטה נהגה ליצור בכל פעם מאותם פסלים אנושיים קבוצות שונות שיצרו בכל פעם סיפור חדש. "כולם תמיד דיברו על העבודות שלה כעל משהו אוניברסלי, אבל בפרויקט בבית האמנים עשינו חיבור בפעם הראשונה לכאן ועכשיו, עבודה שעסקה בצורך במיגון, בריחה וצפיפות", אומרת סמירה. "העבודות שלה היו כמו תיאטרון. הדמות האנושית היא שכיכבה בכל העבודות שלה, במצבים שונים. אף שהיו לה כפות ידיים קטנות היא הצליחה ליצור פסלים מונומנטליים, שהציגו מצבים אנושיים מאוד, את כל מעגל החיים בעצם. היא יצרה יציקות של האנשים שהיא הכירה, ולכן כמעט לכל פסל יש שם פרטי. הרבה ניסו לחקות את סגנון הפיסול שלה, שהצליח לתקשר עם הקהל הרחב בעזרת המסר הפשוט והישיר של אדם שנמצא תמיד בתנועה. היא מאוד רצתה תערוכה גדולה ומסכמת בישראל אך לצערי לא הצלחנו להרים את זה".

טלי שני

האוצרת תמי כץ פרימן כתבה בקטלוג התערוכה של צימבליסטה "גן כחול", שהתקיימה במוזיאון הפתוח בפארק התעשייה בעומר ב-2000, כי "אין ספק שלפנינו מחזה אבסורד במערכה אחת — אלגוריה מלנכולית על מצבו של האדם ומאמציו הסיזיפיים חסרי התכלית. כל פסל הוא משל ולכל שחקן תפקיד. ההקשרים שנעשו בעבר בין יצירתה של צימבליסטה לטקסטים תיאטרליים של בקט, יונסקו, קפקא וחנוך לוין מתבקשים מאליהם. השחקנים/פסלים כמו שרויים במצב מדיטטיבי של הזיה או חלום אך את פעולותיהם חסרות השחר אפשר לזהות בנקל".

עוד כתב כץ פרימן: "בהקשר הרחב של תולדות האמנות אפשר למקם את צימבליסטה על רקע פיסול פיגורטיבי־ריאליסטי או לדבר על אמנים אחרים שהשתמשו בצבע אחד כדי לחרוג מתיאור ריאליסטי. ואולם, מעניין להאיר את האסטרטגיה הפיסולית שלה מכיוון פחות צפוי ולעגן אותה במושג הקרנבל של ימי הביניים — אותן חגיגות עממיות קומיות שהיו חלק מהמרקם התרבותי של התקופה. היסוד הריטואלי, המאמץ לשיווי משקל, האקרובטיקה שהולכת נגד כוח הכבידה — כל אלה הן תחבולות קומיות שמקורן במופעי לוליינות, ג'וגלרים ומעשי קסמים: נפילה, טיפוס, קפיצה, קריסה, זינוק וריחוף; בניסיון לשמור תמיד על המתח בין שליטה, איזון ותיאום לבין הסכנה המתמדת לאבדם... הבחירה בתחבולה שמקורה בקרקס ובקרנבל — הנחותים והעממיים מבין הז'אנרים הקומיים — נכונה לצימבליסטה שמבקשת לספר סיפור פשוט, נהיר לכל נפש. באמצעים אלה היא מצליחה להעביר תחושה של אגדה, פנטזיה, משחק ומאגיה ובו בזמן לשבש את ההייררכיה בין הרציני לקומי".

צימבליסטה הותירה אחרי בעל, דב, שני בנים — רן (מנהל מפעל לציוד רפואי ובעל יקב) והמוזיקאי והמנצח חן צימבליסטה — וחמישה נכדים. בנה חן אמר עליה כי היא היתה יוצרת קלאסית וטוטאלית ועם ראיית חלל חזקה מאוד. "היו בה דברים שאנחנו לא הבנו", אמר. "מה ההבדל בין פסל שהוא חצי מילימטר ימינה, או חצי מילימטר שמאלה. וזה ברור לה לגמרי שהוא צריך להיות חצי מילימטר ימינה גם אם צריך לשבור קיר לשם כך. היא ראתה תמיד לא רק את הפסל שלה, אלא את הפסל שלה בתוך החלל. הפואנטה היא לא למקם עבודה, לא למכור פסל, לא לעשות תערוכה, אלא ליצור חלל, ליצור עבודה.

ירון מאירי

"היו הרבה אנשים חשובים שבאו וביקשו פסל מסוים, והיא באה לבדוק את החלל והחליטה שהפסל לא מתאים לשם. היא לא ויתרה ולא התפשרה. כסף וכבוד לא שינו את דעתה, טובת האמנות היתה הדבר החשוב ביותר. היא גם היתה אנרגטית, שמחה ודוחפת עניינים, מלאת שליטה. היה לנו מוזר מאוד שפתאום היא חלתה והכל קרה מהר, וקשה לנו מאוד להיפרד ממנה. לפני יומיים ניגנתי בקונצרט באוניברסיטת בן־גוריון בבאר שבע צמוד לפסלים החדשים שלה שהוצבו שם לפני פחות משבוע. זו היתה סגירת מעגל שלנו, לנגן ליד הפסלים, עם התחושה החזקה שאנחנו יודעים שזה לקראת הסוף".

 

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו