בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תערוכות בוגרים 2014

בצלאל: גרסה סטודנטיאלית לאמנות ארכיבית

טוב לראות שבצלאל הולכת ומאבדת את הזחיחות שאפיינה אותה, את הציניות הכוזבת ואת נפתלות טון ההפוך על הפוך הלא מתחייב לטובת מבע של כנות, השתדלות ודיאלוג צנוע יחסית עם הצופה

4תגובות

תערוכת הסיום של המחלקה לאמנות בבצלאל מלווה השנה בהוצאת מגזין/קטלוג שכותרתו "אחד בפה, אחד בלב" בעריכת ירון אתר. לצד מאמרים, שירה ודימויים, מתפרסם בו האייטם הנהדר "סטטיסטיקה של אמנות סטודנטיאלית", של יעל סלומה. סלומה מכמתת עבורנו נתונים על 40 הסטודנטים, על מנת "שיעידו על מה שכבר חשדנו", כלשונה.

בגדול, מתברר מהסקר שלה שמרבית הסטודנטים הם אמני מיצב סטרייטים ("כל הדו־מיניים מבין הסטודנטים הם נשים וכל ההומוסקסואלים הם גברים"), אשכנזים תושבי מרכז הארץ שעברו לירושלים לצורך הלימודים לאחר שירות צבאי מלא ויש להם אזרחות נוספת מלבד הישראלית, 40 אחוז מגדירים עצמם כיהודים חילונים, רק אחד מגדיר את עצמו בודהיסט, 29 אחוז מהם נטלו בעבר או כיום תרופות פסיכיאטריות, ועל סמך דפוסי ההצבעה שלהם – זהבה גלאון היא ראשת הממשלה, בקואליציה יציבה עם העבודה, חד"ש ובל"ד (12 אחוז מהסטודנטים הגדירו עצמם כא־פוליטיים").

כמעט 15 אחוז עדיין גרים אצל ההורים ו–45 אחוז מהם גרים בדירות שותפים. ההוצאה הממוצעת שלהם על מזון וקורת גג היא 2,793 שקל לחודש, ושליש מהם מצוי באוברדרפאט. "קיימת קורלציה ישירה בין כמות הכסף בבנק לגוון העור של הסטודנט בעל החשבון", היא כותבת, "ככל שצבע העור של הסטודנט בהיר יותר – יש לו יותר כסף בחשבון העובר ושב". עוד מסתבר שמתקיים יחס הפוך בין "כמות המשמרות השבועיות שעובד סטודנט לבין כמות הכסף הזמינה לו בחשבון העובר ושב", ככל שהסטודנט עובד פחות משמרות, יש לו יותר כסף. אחרי הפירוט הזה, יש תחושה של היכרות כמעט אינטימית.

במבט כללי, טוב לראות שבצלאל הולכת ומאבדת את הזחיחות שאפיינה אותה, את הציניות הכוזבת ואת נפתלות טון ההפוך על הפוך הלא מתחייב לטובת מבע של כנות, השתדלות ודיאלוג צנוע יחסית עם הצופה.

גם במחלקה לאמנות, וביתר שאת במחלקה לצילום – פרויקטים רבים עוסקים ביחסים עם ההורים, או מתחקים אחר הביוגרפיה של אחד מבני המשפחה, משחזרים אותה. אולי זו מן גרסה סטודנטיאלית לאמנות ארכיבית, שימוש בארכיון הבסיסי והזמין ביותר, הנגיש ובעל העוצמה הרגשית המובנת מאליה, תוך ניסיון לנפח מטאפורה ביתית קטנה לכלל התרבות, אולי זה אופן לניהול יומן ואולי ממד של הסתלקות מנרטיב הישראליות.

אחת מהן היא "מיץ פטל עם אמא" של רעות וילהלם, סרט בו אמה מלמדת אותה צרפתית באמצעות שירי ילדים, כדי לשחזר רגעי אם ובת שלא התקיימו במציאות.

רעות וילהלם

סרט נוסף הוא "בוא נעשה את זה שוב" של ברית שליט, בתו של השחקן הוותיק נחום שליט, ששיחק בתפקידי משנה בסרטים "נערת הפרברים", "קוני למל בתל אביב", "חגיגה בסנוקר", "סלומוניקו" ועוד, ועבר ב–2012 אירוע מוחי. שליט מקרינה קטעים מסרטיו ("הבו בנות לאילת" מ–1963, "חכם גמליאל" מ–1974, "נערת הפרברים" מ–1979 ו"נקמה יהודית" מ–1997), בעוד הוא מתבונן בעצמו הצעיר ומדבב את הסצינות, מדקלם את הטקסט בסצינות בהן השתתף, משחזר מזיכרונו המחורר את המלים והטונים, מנסה לשמור על הליפ־סינק, לפעמים מצליח ולפעמים פחות.

נטלי מיכלסון מצלמת מחדש את אוסף השקופיות של סבה תוך התחקות אחר בליית החומר הצילומי, אותו היא מדמה להתבלות הגוף. צילום חתן־כלה בחזית בתי שיכון, בלון אדום עף בשמיים מעליהם, או צילום שחור־לבן שכבר לגמרי אפור עכור, כתם סגול כימי מתעבה כענן מעל מיטה עטויית וילאות, וצילום אשה שפניה מרוחים משחה לבנה - הם כמה מהצילומים המתעדים חלופיות וסטטיות, תנועה ומנוחה בנסיבות ובהקשרים שנעלמו עם הזמן.

מעטות העבודות הממש מוצלחות בז'אנר זה, שבדרך כלל אינן מרקיעות מעבר להומאז' דידקטי ורגשני. אחת מאלה שמצליחות להיחלץ ממכשלת טקסט ההודיה להורים שהביאונו עד הלום היא הפרויקט האניגמטי והמרוחק של חליל בלבין, שיצר מיצב בן שני חדרים שהכניסה אליהם דחוקה ומסדרונית ובתוכם תאורת ניאון ירוקה המשרה אווירה חלומית. המיצב עוסק בדוד שלו שיושב בכלא 35 שנה בעוון רצח סוחר יהלומים בעסקה שהשתבשה, הגופה בותרה והוחבאה. על הקיר מוקרן צילום של הדוד, מחזיק שטיח שהכין בכלא, מציג אותו לראווה. מתוך הקיר בוקע קול האם, מנוכר ומאשים, "הוא היה אדם מעוות מאז שהוא צעיר, טוב שהורחק מהחברה", היא אומרת בין השאר, חסרת חמלה, לא סוטה מנרטיב הדמוניזציה הקשוח כלפי הדוד המזדקן בבדידותו.

חליל בלבין

"בניתי את החדר כאזור תת־הכרתי, ריק ומאיים שהקשר היחיד שלו החוצה מתאפשר דרך חור מדוד וקטן", כותב בלבין על הפרויקט, ואכן - צוהר קטן ומסורג שנבנה בגובה הקיר הופך את החלל למרתפי, כלוא, מלחיץ. בחדר השני מוקרן דיוקן תקריב של לבקנית הלוקה בעיוורון חלקי, ראשה מפציע ממסך המשמש כגרין־סקרין, עיניה מרצדות. ההקרנה נועדה להעלות את השאלה המוסרית שבתיעוד אדם שלא יוכל לראות את הצילום של עצמו. כמו בפרויקט "העיוורים" של סופי קאל שהתבקשו לתאר את מושאי ומושגי היופי שלהם, גם כאן הדמויות המתועדות נותרות במסתוריותן, לא נגישות, אקזוטיות, כהשלכה של פחדים נורמטיביים, מותירות בצופה חותם רגשי סבוך ולא פתור.

בנוסף הוא מציג יחד עם מרב קמל את "ממולאים", בובות בד רכות ציוריות, הנראות כהכלאה בין מייק קלי, קלאס אולדנבורג ממוזער, מייגן וויטמארש ויואב אפרתי. החלילן של מאנה או בקבוק תבערה מאולתר תפורים כצעצועים, איש אפור מחזיק אצבע כרותה או כף יד שכירולוגיה משורטטת עליה ולהבה בוקעת מקו החיים שלה, מנהיג קו־קלוקס־קאן ואיש עם אקדח הם רק כמה מהבובות היוצרות ביחד מיזנסצינת זוועה בדיונית משועשעת.

עוד פרויקט שמשדר אינטליגנציה ובטחון עצמי הוא המיצב של תומר דקל. בחלל מלבני ארוך מוצבים זה מול זה מזגנים ישנים שרועמים ונוהמים בצד אחד ובלונים גדולים מצופים חול המתפקד כמשקולת בצד השני, מאחוריהם ענפי הרדוף תקועים בפתח ביוב, נציגי עליבות ישראלית, צמחים מבויתים ובלתי נחשבים, מעליהם חלונות מחופים ברשת הסוואה צה"לית. הכל ביחד יוצר תמונת מופע עצוב, כמו מסיבה שאיש לא בא, חלל של כוריאוגרפיה המתחוללת מעצמה, לפי כיוון ועוצמת הרוחות. הבלונים נחים או מתעופפים, שועטים קדימה ולמעלה כשנושבת רוח מבעד לחלון, נהדפים על ידי רוח המזגנים. החלל כולו הופך כך למעין מכשיר הפרחת בועות, העוסק ביחסי חומר, חלל, תנועה, צבע, חי־צומח־דומם, ועשוי להיתפש גם כטופוגרפיה תלת־מימדית של ישראל שבין הים לנחל.

אניעם דרעי מציגה את "I would stand still", מיצב וידיאו ופרפורמנס, בו נע מפעיל מטעמה בחלל בין שתי הקרנות של חללים ביתיים או זהים לזה שבו נצפה הווידיאו, בונה ומפרק את מסך ההקרנה, שהופך כך בעצמו לאובייקט פיסולי. הוא מארגן קוליסות ועליהן לוחות לבנים ואז מקרין עליהן חדר עם תריסול ומזרון על הרצפה, מפרק את הלוחות וחוזר חלילה. בהקרנה ממול הוא מצולם יחף בטרנינג, מתנועע כשחקן סקווש מול קיר לבן. זו תנועתיות נואשת, חסרת תכלית, נוסח ברוס נאומן המוקדם, שעוסקת ב"משחקים של שליטה והרפיה ממנה".

המחלקה לצילום, לראשונה מזה שנים רבות, לא נופלת ברמתה מהמחלקה לאמנות. בכל אופן, כדאי שיבצעו שם עדכון מושגים מסוים ביחס לתחום – כיום דרושה הנמקה מיוחדת כדי להצדיק תערוכת צילומים המוצגת כריבועים ומלבנים ממוסגרים על הקירות ותו לא, התצוגה הקלאסית־עד־שמרנית הזו כבר אינה המובן מאליו הבסיסי של תחום הצילום, ומעטים מדי בין הסטודנטים באמת מנצלים את טווח אפשרויות ההדפסה, ההקרנה, התיעוד, ההמחשה, ההעתקה, ההפצה וההגשה העכשוויים.

בין הפרויקטים שמתמודדים עם המדיום בצורה עכשווית ניתן לציין את התערוכה של אסף אלקלעי, שיצר מעין מחווה לאופני צילום ולארטיפקטים וג'סטות הקשורות אליו. בין השאר מוצג צילום של סלע שנוצר באמצעות מצלמה מרחבית שבנה, הלוכדת בו זמנית שלוש זוויות. מולו ניצב פסל פוטוריסטי, יד מדפדפת באלבום התמונות בסמרטפון, במעין חשיפה ארוכה של פעולה שהיא "המבנה של התנועה, הארכיטקטורה של הרצון", כלשונו.

אסף אלקלעי

בנוסף, ורה ולדימירסקי מציגה את "הדירה האחרונה", סדרת קולאז'ים תלת־ממדיים יפהפיים של חללים, המבוססים על מעברי הדירות התכופים שלה (26 עד כה), ועל תחושת התלישות הקיומית. השעטנז העיצובי ופרוע קנה המידה מעיד על קודים של טעם, מעמד, סגנון, הרגלי קינון.

ורה ולדימרסקי

אלי סינגלובסקי מציג תערוכת צילום שחור־לבן מרשימה בה מצולמים בניינים בלילה. הוא מתמקד בבתי רכבת, בלוקים ושיכונים, קופסאות בטון וזכוכית הוא קורא להם, תחת ידיו הם הופכים ליצורים או לעב"מים זוהרים. סינגלובסקי מתעניין בפער שבין השאפתנות המודרניסטית שביסוד בנייתם ברוח "מכונות המגורים" של לה־קורבוזיה, לבין ההשמשה הפרוזאית והיומיומית של המבנים, באסתטיקה הנפגשת עם פונקציונליות, ובהפיכת "מבנה הבטון המזוין והקר למין אורגניזם חי".

אלי סינגלובסקי

קמפוס בצלאל, הר הצופים, נעילה 1.8, ראשון־חמישי, 21:00-10:00,שישי 16:00-10:00

 

 

 

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו