תערוכות בוגרים 2014

מחלקת האמנות של מכון אבני: הקיום הפרטי

ארבעה סטודנטים סיימו השנה את לימודי האמנות במכון אבני וארבעתם בחרו להביא אל החלל שלהם עולם אמנותי שמנסה באמצעים שונים להגדיר את המיקום הספציפי שלהם כיוצרים

שני ליטמן
שני ליטמן
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שני ליטמן
שני ליטמן

את לימודי האמנות במכון אבני סיימו השנה ארבעה סטודנטים, שכמו ארבעה ניצולי ספינה טבועה נאחזו כל אחד בקרש של קיום פרטי ובבועה הספציפית של חייו. כל אחד מהבוגרים קיבל חלל תצוגה משלו וארבעתם בחרו להביא אל החלל שלהם עולם אמנותי פרטי שמנסה באמצעים שונים להגדיר את המיקום הספציפי שלהם כיוצרים מתוך בחינה כמעט רטרוספקטיבית של חייהם.

גל לוי מדבר בגלוי על ניסיונו להציג בחלל שלו התייחסויות לאלמנטים שונים ואף תקופות שונות בחייו, אשר יחד אמורים להתאגד לכדי אמירה על מצבו הנוכחי. לכן הוא מציג ציורים שבהם מוטיבים של מוזיקת פאנק, מול ציור של חללית המתרחקת מהירח, לצד הדפס של חבק סיגר המוגדל למימדי ענק ומאזכר מסורת ותיקה ומבוססת, ולצדו צילומים של שולי העיר וסטנסיל על דיקט של קו הרקיע התל אביבי. בכניסה לחדר מודבקים על הקיר שני חצאי כדורגל, אחד שחור והשני לבן. לוי משתמש בעולם אסוציאציות פרטי לחלוטין כדי ליצור מהלך מסוים שהצופה אמור להתחקות אחריו ולהבין את עמדתו הנוכחית של היוצר לגביו, אולם לא בטוח שהסימנים שהוא מפזר הם אכן משמעותיים מספיק ומעבירים את התחושה של שינוי עמדות ואת התנועה הפנימית שביקש לוי לבטא.

עבודה של גל לויצילום: מכון אבני
עבודה של גל לויצילום: מכון אבני

הניסיון המעניין ביותר בתערוכה הוא שיתוף הפעולה של ניב כהן ואלכסנדרה קולנסקי, שהציגו עבודות נפרדות בשני חללים סמוכים, ובחלל שלישי, צמוד אליהם, הם מציגים פרויקט משותף, המורכב מאוביקט אחד מרכזי אותו הם מכנים "טפיל", והוא מעין צורה ענקית לא ברורה עטופה בשקיות פלסטיק שחורות ותלויה מהתקרה ומולו ציור קיר, גם הוא בגוונים כהים. החדר נראה למעשה כמו שני חדרים שאוחדו כאשר האמנים שברו את קיר הגבס שהפריד ביניהם, ושבריו עדיין מונחים על הרצפה. מעברו השני של הקיר השבור נמצא ציור קיר נוסף, שבמרכזו צורה שמזכירה את אותו טפיל שבמרכז החדר. בחדרים בהם הם מציגים בנפרד, הציב כהן עוד כמה "טפילים" גדולים, בצפיפות יחסית, כך שהם ממלאים את החלל הקטן עד שכמעט אי אפשר להיכנס אליו, ואילו קולנסקי מציגה רישומים צפופים בעט וקולאז'ים, וגם וידיאו בחדר נוסף. הווידיאו, גם הוא, כמו הדפים המקושקשים בצפיפות, לקח העוויות פנים סטנדרטיות ובעזרת עריכה, ומשחק עם הקצב של התמונה, הפך אותן לטורדניות ורפטטיביות.

המפגש בין המחוות הקטנות והאובססיביות של קולנסקי כפי שהן באות לידי ביטוי בפרויקט שלה וגם בציור הקיר שיצרה בחדרו של הטפיל, לבין הפילים הדוממים במרכז החדר של כהן, יצר דיאלוג מעניין בין שני סוגים של עיסוק עצמי אטום לסביבתו. זוהי חפירה פנימית כמעט חסרת תוחלת, אך היא גם מודעת לעצמה ולהיותה בלתי נגישה ובלתי תקשורתית, ולכן החיבור המפתיע בין שני סוגי "אוטיזם" שכזה הופך לניסיון מרגש ונואש ליצור תקשורת וחיבור, ניסיון ששיאו בקיר השבור שנותר מונח על הרצפה.

בקומה העליונה מציגה אניטה לי לרמן את מה שהיא מכנה "הגיהנום הפרטי שלי", שדווקא משתמש יותר בקלישאות של גן עדן. הפרויקט מתפרש על פני שלושה חדרים צחורים המוארים באור חלבי ומרופדים בשטיח לבד לבן, וכוללים אלמנטים כמו כנפיים לבנות ענקיות המוצבות כשער בכניסה לאחד החדרים, נוצות לבנות ונדנדת עץ. לצד אלה מוצגים ציורים גדולים המציגים אקדח מכוון לפורטרט של האמנית כשפיה חסום כאילו נחטפה, מלכודת עכברים ענקית עשויה פרספקס בחדר אחר, מובייל עשוי סכינים מעל מיטת תינוק מפורקת בכניסה למתחם וכונניות שקופות ובהן אבני זכוכית ושורות של אבקה לבנה. גם כאן מדובר בפרויקט שמנסה לשקף חלל קיומי שלם, מצב תודעה, אולם הוא לקה לטעמי בפשטנות מסוימת ולא נעשתה בו הקפיצה הנדרשת, הרחוקה יותר, אל תוך התהום שעליה ניסתה היוצרת לדבר.

עבודה של אניטה לי לרמןצילום: מכון אבני
עבודה של אניטה לי לרמןצילום: מכון אבני

נעילה: 24.7. חלל התצוגה של מכון אבני ברחבי רחוב אילת (8, 23,7), תל אביב, ראשון־חמישי 13:00-10:00

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ