מחאת האמנים בתל אביב: חדלונו של השמאל הישראלי

האווירה הכללית במחאת האמנים נגד המלחמה היתה קודרת למדי, ולא רק מהסיבות המתבקשות. המשתתפים היו מועטים, המסרים לא ממוקדים ומעטים מדי עסקו בשאלת מקומם של אמנים בימים של אלימות בכל החזיתות

שני ליטמן
שני ליטמן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
שני ליטמן
שני ליטמן

כמה מאות בני אדם הגיעו הערב (שלישי) לכיכר רבין להשתתף באירוע של אמנים נגד המלחמה. לעומתם ניצבו במרחק גדול מפגיני ימין בודדים שנשאו דגלים ושרו, וכוחות גדולים של משטרה ניצבו בתווך. מעל הכל השקיף בניין עיריית תל אביב, שמאז תחילת מבצע "צוק איתן" מוארים חלונותיו מדי ערב בצבעים שיוצרים את צורת דגל ישראל.

באירוע השתתפו משוררים, אמנים ומוזיקאים. המשוררים אהרן שבתאי ונתן זך קראו משיריהם, נעם ענבר מצמד "הבילויים" שר את השיר היפה והנורא ״תנשב רוח״, הדס עפרת ציטט את המחזאי ברטולד ברכט ושני משתתפים אחרים עלו מדי פעם וקראו את שמות הרוגי המלחמה הזאת, גם בצד הישראלי וגם בצד הפלסטיני.

נתן זך וסער סקליצילום: דודו בכר

בתחילת האירוע עלה המארגן, עומר קריגר, והכריז: ״אנחנו בועטים בבוז בתעמולה הלאומנית, אנחנו הקול הדמוקרטי ואנחנו בכיכר רבין, הפצע המדמם של הדמוקרטיה בישראל, ואנחנו כאן באבל ואנחנו חוגגים את חופש הביטוי והמחאה... אנחנו מתנגדים לאלימות מכל כיוון. יש אופוזיציה בישראל. הכיבוש של העם הפלסטיני חייב להיפסק. הכיבוש ייפסק, די לכיבוש ודי למוות. מה אפשר לעשות? שיחות שלום חייבות להתחיל, מדינת ישראל חייבת להשתנות דחוף. אנחנו עומדים כאן יחד נגד השנאה המסמאת. הגענו לכאן כדי לצעוק 'לא למלחמה'. לא לאלימות, לא למוות, לא למצור, לא לשנאה, לא להפחדה. אנחנו שמחים להיות קול חדש בציבור הישראלי״.

בזמן דבריו של קריגר התפרצו שני עוברי אורח שמחו על דבריו וצעקו לעברו שהמלחמה היא נגד הטרור. הפרעה נוספת למהלך האירוע אירעה מאוחר יותר, כשהחלה קריאת שמות החללים, אז תפס את המיקרופון אדם אחר וצעק, ״הבן שלי בעזה מיום חמישי לא יצר קשר, אתם לא מתביישים?!״. בשני המקרים לא התקיימה ההבטחה לדיאלוג שנמצאה בהצהרת הכוונות של האירוע, והמפריעים פונו מהמקום על ידי כוחות משטרה גדולים.

צילום: דודו בכר

בין הנוכחים בקהל היו השחקנית לאורה ריבלין, האמנים דוד ריב ומיקי קרצמן והסופר יגאל סרנה. קורבנות ההשתקה של הימים האחרונים, כמו השחקניות אורנה בנאי, גילה אלמגור והבמאית שירה גפן, לא נכחו באירוע.

האווירה הכללית היתה קודרת למדי, ולא רק מהסיבות המתבקשות. היו מי שטענו שמדובר באירוע שמסמל, שוב, את חידלונו של השמאל הישראלי, משום מיעוט המשתתפים והתחושה שהשדרות המרכזיות של החברה הישראלית לא יוצגו באירוע.

אחרים הצטערו על בליל המסרים הלא ממוקד, שנע בין התנגדות למלחמה, התנגדות לכיבוש ומחאה על עמדתו של השר יאיר לפיד כלפי הדיור הציבורי ועניינים אחרים הקשורים למחאה החברתית.

מעטים מדי עסקו בשאלה שלשמה בעצם התכנס האירוע, והוא מקומם של אמנים ומקומה של האמנות כמגיני חופש הביטוי בימים של לאומנות גואה ואלימות בכל החזיתות. ההתייחסות היפה ביותר לנושא נעשתה על ידי האוצר והאדריכל רועי ברנד, שאמר: ״כולנו שמים לב להתלהמות ולהתחממות, יש פה מצב היסטרי. קל להכניס אנשים למצב של חרדה או אלימות, זה המקום המיידי והבסיסי שלנו. לתוך זה צריך להכניס שקט וקור רוח. צריך לתת מקום לחלל פרטי ולהסתכלות פנימה. מה שאמנות יכולה לעשות זה לתת את השקט לתוך החלל הציבורי, מראה קטנה לחברה שתסתכל על עצמה בשקט. זה יתרון ייחודי שיש לאמנות, לא רק לצעוק באותם כלים שצועקים הפוליטיקאים. לתת שקט בתור כוח עצום של מחשבה״.

צילום: דודו בכר

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ