50 שנה לאנדרטת חטיבת הנגב: מה סוד קסמה?

במשך 50 שנותיה, אנדרטת חטיבת הנגב, בעיצוב דני קרוון, הפכה לאחד מסמלי באר שבע, ממצבת זיכרון לאתר שמקדש את היומיומיות. עם פתיחת תערוכה המוקדשת לה מנסות בתו, נועה קרוון, והאוצרת עדי אנגלמן לפענח את קסמה

שני ליטמן
שני ליטמן
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שני ליטמן
שני ליטמן

את אנדרטת חטיבת הנגב הסמוכה לבאר שבע, "פסל שבנוי מחומרים של טבע וזיכרונות", כדבריו, מגדיר האמן דני קרוון כיצירה הכי חשובה שלו. "אם לא הייתי עושה את האנדרטה, אולי לא הייתי מוצא את השפה שלי אף פעם", הוא אומר בסרט שנעשה לתערוכה המציינת 50 שנה לאנדרטה, "והיא גם פתחה לי דלתות בעולם. היא היצירה שאני צריך כל פעם לבוא ולהגיד לה תודה".

גם האוצרת עדי אנגלמן חשבה שצריך להגיד תודה לאנדרטה, גם בגלל האופן שבו סימנה את המשך הקריירה של קרוון, גם בגלל שפתחה את הדרך לפיסול הסביבתי בישראל וגם בגלל שהפכה לאייקון שמאפיין את העיר באר שבע ומעניק לה, במובן מסוים, זהות. לאחר שעבדה על כמה פרויקטים עם קרוון, בין היתר על סיור בכנסת שעסק בקיר המליאה אותו יצר קרוון, התבקשה לסייע לו בכתיבת האוטוביוגרפיה שלו ולשם כך ניהלה אתו שיחות ארוכות שעסקו בקריירה שלו. אנדרטת הנגב חזרה שוב ושוב בשיחות. "עד אז לא הבנתי עד כמה היא משמעותית מתוך מכלול העבודות שלו. בכל פעם חזרנו אליה בהקשרים שונים. באיזשהו שלב ראיתי שאנחנו בסביבות החמישים שנה להקמת האנדרטה והבנתי שיש פה הזדמנות להתבונן על היצירה הזאת ולחשוב גם על ההשפעה שלה על המשך דרכו, גם על אמנות ציבורית וגם על מה זו אמנות טובה".

אנגלמן הציעה למנהלת מוזיאון הנגב לאמנות בבאר שבע, דליה מנור, לאצור תערוכה שתעסוק כולה באנדרטה, והופתעה לשמוע שמנור כבר חשבה על הרעיון כמה שנים לפני כן, אולם הוא לא יצא לפועל. הפעם, שילוב הכוחות התאים לכולם ואפילו פרנסי העירייה הבינו לראשונה את החשיבות של יצירת האמנות המונומנטלית הנמצאת בעירם, והסכימו לממן את אירועי ה–50 לאנדרטה. התערוכה תיפתח במוזיאון הנגב ביום חמישי הקרוב (30.10), ולצידה יתקיימו בסוף השבוע סדרת אירועים באנדרטה עצמה, שיכללו גם קונצרט, הרצאות ומפגש עם קרוון.

צילום: יעל ברתנא וגרג סמית

אל אנגלמן הצטרפה נועה קרוון, כאוצרת שותפה לפרויקט רחב יותר של אירועי היובל לאנדרטה ושאמור לכלול גם כמה כנסים וספר. קרוון, בתו הבכורה של האמן, חיה שנים רבות בלונדון ובפריז, ונמנעה במתכוון מלעבוד לצדו של אביה. היא עסקה בעיקר בהפקת סרטים דוקומנטריים, ויצרה בין היתר סדרה שעסקה בסגנון הבינלאומי בארכיטקטורה. אחרי שנולדה בתה בסוף שנת 2002, חשה ששינוי הסטטוס האישי פותח גם את האפשרות לעבוד עם האב ללא תחושת מחנק. "החלטתי שאני צריכה פסק זמן כדי להיות עם התינוקת וחיפשתי משרה חלקית. יום אחד אבא שלי אמר, 'הציעו לי לעשות תערוכה רטרוספקטיבית ואני צריך מישהו שיעשה את עבודת המחקר. את היית יכולה להיות מושלמת לזה, אבל אני יודע, את לא רוצה לעבוד איתי'".

למה לא רצית?

"כי זה מקום לא פשוט, להיות הבת של. אני לא הארכיטקטית, אני לא האמנית. אז מה אני אהיה? המזכירה שלו? אבל יש רגעים בחיים שהדברים נופלים נכון. בן הזוג שלי ואני רק חזרנו לארץ מלונדון, וכבר לא הייתי רק הבת של, אלא גם אמא של, וכבר עשיתי דברים ולא הרגשתי שאני עוד צריכה להוכיח משהו למישהו. זה היה רגע טוב כי כבר לא הייתי הילדה המעריצה, וגם לא הילדה הכועסת".

את רוב העבודה על התערוכה עשתה קרוון בסטודיו של אביה בפריז, שם נמצא הארכיון שלו. לשם כך עברה להתגורר שם עם משפחתה, והיא מתגוררת בעיר עד היום. התערוכה הרטרוספקטיבית הראשונה התקיימה במוזיאון תל אביב ב-2007, אחר כך עברה לברלין ב-2008 ולטוקיו ונגסקי בסוף 2008 וב-2009. מאז קרוון נשאבה ונשארה למעשה לעבוד לצד אביה וכאשר נולד הרעיון לחגיגות היובל לאנדרטה, היה זה טבעי שתהיה שותפה גם להן.

נועה קרוון (מימין) ועדי אנגלמןצילום: תומר אפלבאום

התערוכה חוגגת אמנם חמישים שנה לאנדרטה, אולם התאריך אינו חד משמעי משום שתוכננה החל ב-1962 והיא נחנכה רק ב-1968. את הקמתה יזמו מיכה פרי ומיקי כהן, שניים מיוצאי חטיבת הנגב של הפלמ"ח שהקימו את ועד יוצאי חטיבת הנגב ורצו להקים מונומנט הנצחה לאנשי החטיבה שלחמו בצבא המצרי בזמן מלחמת העצמאות. מיכה פרי היה המהנדס שהיה שותף לבניית בית המשפט המחוזי בתל אביב. קרוון, שעסק עד אז ביצירת תפאורות לתיאטרון ולמחול והכיר את השחקנית חנה מרון, הוזמן על ידי בעלה, האדריכל יעקב רכטר, שתכנן את המבנה, ליצור תבליטי בטון בחצר הפנימית ובהמשך תכנן למעשה את החצר כולה. בעקבות המפגש הזה פנה פרי אל קרוון בבקשה שיתכנן את האנדרטה. עד אז קרוון לא עסק כלל באמנות סביבתית ולא ידע שבעולם מתחילה להתעורר תנועה שעוסקת באמנות תלוית מקום. "הם דיברו על זיכרון, אבל אחד הדברים הברורים שאבא שלי אמר, זה שהוא רוצה שזה יהיה מקום של חיים. הוא לא רצה שהזיכרון יישאר הדבר היחיד שמאפיין את המקום הזה", אומרת קרוון.

אנגלמן אומרת שגם המוטיבציה לעסוק באנדרטה בתערוכה לא היתה קשורה מבחינתה למשמעויות שלה כאתר מורשת שמדבר על אירוע היסטורי מסוים. "הגעתי לאנדרטה מהתפישה שזו יצירת מופת, אמנות ציבורית טובה. מעניין אותי המקום שבו אמנות היא אפקטיבית, שהיפה והאסתטי מתחברים עם הציבור. פחות מעניינים אותי ביטויים אינטימיים ואקספרסיביים של איזה רגע חולף. והמונומנט הזה הוא יצירה בקנה מידה גדול, שעשרות ואפילו מאות אנשים פוקדים אותה מדי יום. זו גם אחת היצירות הראשונות בתחום האמנות הסביבתית שלוקחת בחשבון את תנאי הקרקע ותנאי האקלים. הבנתי שיש קהל נורא גדול שבעצם משתמש במקום ונהנה ממנו. מדי יום ומדי ערב אנשים מגיעים לשם כדי לשיר, לנגן, לאהוב, לבגוד. נוצר שביל ברגליהם של המבקרים במקום ודני אומר שזה הרישום הגדול ביותר שלו".

"אבא שלי מדבר על זה שמלכתחילה בגלל שהוא היה חבר קיבוץ, מה שהניע אותו זה לא לעשות עבודות אמנות שיהיו מונחות במוזיאונים או שיהיו נחלתם של אנשים שיש להם כסף לקנות", אומרת קרוון, "אלא המחשבה הסוציאליסטית שזה יהפוך להיות מקום של שימוש. אנשים באמת באים ומנכסים אותו, והניכוס הזה הוא המתנה הכי גדולה לאמן. בבאר שבע רואים היום שזה הפך להיות חלק מהחיים של האנשים ומצד שני זה הופך להיות מקום של הזדהות. האנדרטה הופכת להיות חלק מהזהות של העיר".

דני קרווןצילום: יעקב אגור / באדיבו

לדברי אנגלמן, התערוכה מנסה לחבר את השימושיות של המקום עם החשיבות שלו כיצירת אמנות ציבורית וההיסטוריה של אמנות מהסוג הזה, תלוית מקום וסביבתית. "ניגשתי לזה מהמקום של הצורך לנתח את היצירה, אבל ראיתי שכל מי שדיברתי אתו היה לו זיק בעיניים כשאמרתי אנדרטת הנגב, אז הבנתי שיש פה הרבה יותר מאשר תיאוריות ופילוסופיות. האנדרטה הופיעה במלא תצלומים ועל בול. היא מאוד מוכרת וגם זה היה אתגר, איך אפשר עוד לדבר עליה? אני חושבת שהמציאות דיברה. זו תערוכה מאוד לא תאורטית, היא לא מכוונת לעולם האמנות. By the people for the people. ממש בגובה העיניים. כיאה לאנדרטה. אולי נחזיר את האמנות לעם".

"אם מסתכלים אחורה, על הפרעונים והרומאים והיוונים, תמיד האמנות היתה חלק מהחיים", ממשיכה קרוון. "מהמרחצאות, מהכנסיות. אבא שלי למד את אמנות הפרסקו באיטליה. דרך הלימוד הזה נולד בעיניו העניין של התלוי מקום. כי מי שעשה את הפרסקו עשה את זה לקיר מסוים, למקום מסוים, שהוא ידע מאיפה באה השמש, מאיפה הקהל ייכנס. ההתעסקות עם הפרסקו קירבה אותו בתת מודע לעניין של אמנות ציבורית".

האהבה הציבורית לאנדרטה באה לידי ביטוי באחד הסרטים שיוצגו בתערוכה, ובו מרואיינים אנשים שונים שנוהגים לפקוד אותה בקביעות. בנוסף, יוצגו בתערוכה שישה מודלים של האנדרטה שנוצקו מחדש על פי צילומים של המודלים ששימשו לתכנון האנדרטה בשנות השישים, רישומי הכנה מאותה תקופה, המודל הסופי של האנדרטה ורישומים חדשים שיצר קרוון לכבוד התערוכה, שמתארים למעשה את ההתרשמויות החדשות שלו מהאנדרטה, היום, 50 שנה לאחר שהחלה בנייתה. בנוסף יוצג אוסף תצלומים של יעקב אגור שתיעד אותה, צילומים שלטענת אנגלמן, מבטאים בצורה הטובה ביותר את הקשר האנושי לאנדרטה.

אנדרטת חטיבת הנגב באר שבעצילום: באדיבות ארכיון סט

"על גבעה קטנה סיפור של חטיבה שלמה", היא הכותרת שניתנה לאנדרטת חטיבת הנגב שמשקיפה על באר שבע, באחד האתרים המיועדים לטיילים באינטרנט, ולאחריה מפורטת משמעותו של כל אחד מ-18 האלמנטים המרכיבים את האנדרטה: "הקו האנכי הפרוס מצפון לדרום מסמל את צינור המים לעיר, הכיפה היא חדר זיכרון לנופלי החטיבה וקרני השמש החודרות דרך החריצים מאירות את שמות הנופלים. זנב הנחש המבותר מסמל את האויב המובס ועל כיכר המבצעים (במרכז האנדרטה) תשע מפות קרב המזכירות את שולחן החול של החטיבה. המבנה הבולט ביותר של האנדרטה הוא המגדל המנוקב, המסמל את הנגב הנצור, והרוח הנושבת דרך החורים שבמגדל משמיעה קול קינה על נפילתם של הלוחמים". את ההיסטוריה ההירואית הזאת והפרשנויות הספציפיות הקשורות לכל אחד מהאלמנטים של האנדרטה, החליטו אנגלמן וקרוון להשאיר כמעט לגמרי מחוץ לתערוכה. "בחרנו לאורך כל התערוכה לא להדגיש את הפן הצבאי ביטחוני, אלא להדגיש את ניצחון החיים", אומרת אנגלמן.

למה בעצם?

"האנדרטה היא פריזמה לא רק לאמנות ישראלית אלא גם לנרטיב שאנחנו מטפחים פה", אומרת אנגלמן, "והיא ההוכחה לכך שהמציאות חזקה מכל נרטיב וחשוב להסתכל עליה ולא לדבוק בסיפורים. זהו אתר מורשת קרב, אבל בפועל מרבית המשתמשים לא מודעים בכלל לעובדה הזו. הם באים ליהנות בשעות הפנאי. במציאות אין שם עליונות לסיפור היהודי, הציוני, הביטחוני. ההבנה היא בעצם שהמציאות היא א־פוליטית במובן מסוים. בחרנו לדבוק בערך האמנותי־חברתי של המקום. יש אפשרות לקרוא את אברי האנדרטה ביחס לשדה קרב, אבל אפשר גם לא. זה לא טנק שמונח בכיכר העיר. השפה הצורנית המופשטת שלו עוזרת לו להיות קריא באופנים שונים".

בסופו של דבר כשתערוכה כבר היתה כמעט מוכנה, אנגלמן וקרוון חשו שבכל זאת חסרה התייחסות מסוימת לרקע לבניית האנדרטה, ולהיותה, אחרי הכל, אנדרטה לזכר חיילים מתים. "לא ידענו איך להתחבר היום לאירועים ההיסטוריים", אומרת אנגלמן. "הפתרון היה הסרט של יולי כהן. קיווינו שיולי תוכל לייצר סרט שיביא הסתכלות חדשה על הנרטיב שלנו פה ועל מלחמת העצמאות. היא ראיינה את דני קרוון, חיים גורי שטקסטים שלו חרותים בבטון של האנדרטה, ואת מיקי כהן אבא שלה. שלושה אנשים שהם גם דור הפלמ"ח אבל גם יש להם מחשבות חדשות על הסיפור הציוני. בסוף התברר שהפלמ"חניקים האלה נשארו מאוד נאמנים לסיפור שלהם".

למרות שבשנות השישים, התקופה שבה נוצרה האנדרטה, אמנים רבים יצאו מהסטודיו ויצרו עבודות סביבתיות, אנגלמן עדיין מגדירה את האנדרטה כיצירה פורצת דרך ברמה עולמית. "אמנות אדמה וגם אמנות תלוית מקום, התחילו כאמנות ביקורתית, לעומתית, זה היה אנטי־תזה למשהו, לאמנות מסחרית ולהצגה בגלריות. קרוון לא בא משם. העבודה שלו לא אירונית. זה לא היה ביקורתי אלא חיפוש אמיתי ונכון וטוב של מה נכון לסביבה, לאנשים, לאמנות. זו לא אמנות שצריכה שיסבירו אותה, יש בה משהו חיוני וחיובי שפורץ כמו איזה מעין מתוכה. זה גם היה הרגע שבו הוא ניסח את השפה האמנותית שלו בצורה הברורה ביותר. אני לגמרי רואה את האנדרטה בכל העבודות הבאות שלו".

אנדרטת חטיבת הנגבצילום: עקב אגור, שנות השבעים באדיבות המרכז הישראלי לתיעוד אמנויות הבמה, אוניברסיטת תל אביב

האנדרטה פתחה את דרכו של קרוון אל העולם הגדול, שהתעניין אז מאוד באמנות סביבתית. הוא הוזמן להציג בביתן הישראלי בביאנלה בוונציה ב-1976 ולאחריו נערכה לו תערוכה גדולה בפירנצה, ב-1977. באותה שנה קיבל גם את פרס ישראל לפיסול. בתחילת שנות השמונים הוזמן לצרפת על ידי האורבניסטים שתיכננו את העיר החדשה הסמוכה לפריז, סרז'י פונטואז, והתבקש ליצור ציר באורך של שלושה קילומטרים, עבודת אמנות ענקית, שתהווה את הסמל של העיר. כיום, שלושים שנה אחרי, בנייתו של ה"אקס מז'ור", שהפך להיות עבודת האמנות הגדולה ואולי החשובה ביותר של קרוון, עדיין לא הסתיימה. "הוא נסע למקום הזה והיו שם רק שדות", מספרת בתו, "אמרו לו, פה יהיה זה ושם יהיה זה. זה אולי החלום של כל אמן שעובד באמנות ציבורית, כי בדרך כלל זה סוג של אמנות שמתחבר למשהו שכבר קיים, ופה בעצם הוא לקח חלק בלבנות משהו מכלום".

אנדרטת הנגב התוותה אולי את דרכו האמנותית של קרוון, אבל היא לא פתרה את בעיית ההגדרה של מה בדיוק הוא עושה. "זה לא ארכיטקטורה כי לא גרים בזה, מצד שני, זה חלק מהעיר", אומרת קרוון, "אלה בדיוק השאלות שנשאלו בקהילת האמנות כשהושלמה האנדרטה: מה זה? אמרו, זה כלום. זה לא אמנות כי אפשר לטפס על זה ולהשתמש בזה, אבל אי אפשר לגור שם אז זה לא ארכיטקטורה. ב-1998 הוא קיבל את פרס הפרימיום אימפריאלה, פרס הקיסר היפני. נתנו לו את הפרס בקטגוריה של פיסול. יושב ראש הוועדה היפני אמר, 'אם היינו צריכים היום לתת פרס לאחד ממתכנני גני הזן, אז על מה היינו נותנים לו פרס? מה זה, גננות, ארכיטקטורה, אדריכלות נוף? ברור לנו היום שגני הזן זה אמנות'. ואבא שלי היה מאוד מבסוט כי התחושה הזו של להיות הילד החורג, מלווה אותו עד היום למרות כל הכיבודים והפרסים והקהל. זה מאוד מפריע לו שקוראים לו ארכיטקט".

אחת הבעיות הקשות שמתעוררות סביב אמנות ציבורית היא נושא השימור של היצירות. קרוון, שהתוודעה לכשל הזה בעקבות העבודה לצד אביה, מנסה כעת לקדם עמותה בינלאומית שתפעל להעלאת הנושא למודעות. "כולם נורא שמחים לבוא ולגזור את הסרט, אבל אף אחד לא לוקח בחשבון שהעבודות האלה צריכות להיות מתוחזקות. מי שנשאר לשמור על הדברים האלה בדרך כלל הוא האמן שצריך לרוץ לראש העיר ולהזכיר כל פעם שצריך תקציבים כדי לשמור על העבודות. בעמותה שהקמתי שנקראת Artists For Public Art, במקום שכל אמן יילחם רק על העבודות שלו, זה גוף שאמור להילחם ביחד עם לובי ולנסות לערב בזה גופים אחרים. יש טענה שהעבודות של האמנות המודרנית הציבורית לא מחזיקות כי החומרים שבהם משתמשים היום הם פחות טובים. וזה בולשיט. בצרפת יש 44 אלף אנשים שכל תפקידם הוא לצבוע ולתחזק את המונומנטים ההיסטוריים. אם האנשים האלה היו נשארים יום אחד בבית, אז כל המונומנטים האלה היו מתפרקים, כולל האייפל והקונקורד. אבל העבודות שנוצרו החל משנות ה-60 נופלות לתוך חור שחור, אף אחד לא לוקח עליהן אחריות".

אנגלמן אומרת שהבעיה הזו לא פסחה גם על אנדרטת הנגב, שבמשך שנים סבלה מהזנחה איומה שאיש מלבד קרוון לא היה מוטרד ממנה. "איך אתה יכול לצפות מהאמן שגם יתעסק בעניינים שלו ויצור את היצירה, וגם אחרי זה יעבור עם הסמרטוט וינקה את האנדרטה?". כיום האתגר הוא לא רק לשמר את האנדרטה, אלא גם את סביבותיה, כפי שמסבירה אנגלמן. "האנדרטה היתה במרחק מסוים מהעיר, אבל העיר גדלה והשכונות החדשות שנבנו החלו לנגוס במקום הזה שהיה פרוע ולא נגוע. והיום נעשים מאמצים לשמר ולהגדיר את הסביבות של האנדרטה. חשוב לשמר את הסביבה של הפסל הסביבתי, זה עוד אספקט שצריך לתת עליו את הדעת".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ