שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

קק"ל חושפת צילומים נדירים של הפרויקט הציוני

עופר אדרת
עופר אדרת
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
הארי לוין מארצות הברית מבקר בביקעת הירדן, 1934צילום: שמואל יוסף שווייג
עופר אדרת
עופר אדרת

מחוץ לאולם שבו מוצגת התערוכה "רואים שקוף" במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב, ניצב גימיק שיווקי. את פני המבקרים מקבלת תמונה היסטורית מוגדלת עם חורים במקום ראשיהם של כמה מהמצולמים. כאילו הגיעו למרכז מסחרי או לקניון. האם באמת מצפים במוזיאון כי המבקרים יכניסו את ראשם לתמונה, יחייכו, יצטלמו ויעלו אותה לפייסבוק? "זה לא קשור אלי", ממהר להרגיע אוצר התערוכה, הצלם זוכה הפוליצר עודד בלילטי. "הם נכנעו לסלפי", הוא מסביר במבוכה.

לא ברור למה חשבו במוזיאון או בקק"ל שיש צורך להוסיף אלמנט יחצ"ני מסוג זה לתערוכה מרתקת, מיוחדת וחשובה כל כך, שעומדת בזכות עצמה ולא זקוקה לכל תעלול שיווקי. מי שייצא מהתערוכה החדשה, שנפתחת היום (חמישי), יבין מיד עד כמה גדולה התהום הפעורה בין הצילומים שמוצגים בה, המסר שביקש האוצר להעביר באמצעותם ובין תרבות הסלפי, הפייסבוק והצילום הדיגיטלי המהיר בטלפון הנייד, שממתינה למבקרים בחוץ.

אבל הגיחוך שמקבל את פני הבאים בשערי התערוכה מתחלף במהרה בהשתאות, נוכח 30 הצילומים ההיסטוריים הנדירים, פרי עבודתם של חלוצי הצילום הארץ־ישראלי. הם מתעדים את החיים בארץ מתחילת המאה שעברה ועד שנות ה-60 שלה, ושייכים לאוסף עצום בן חצי מיליון צילומים, ששמור בארכיון קק"ל בגבעת שאול בירושלים.

לא בכל יום מציגה קק"ל את אוספיה לציבור בתערוכה. ביום יום משתמשים בשירותי הארכיון שלה עיתונאים, חוקרים ומוסדות שונים, אך מטבע הדברים הציבור הרחב לא חשוף אל אוצרותיו. הצילומים שמוצגים כעת הם נדירים אף יותר, שכן הם שייכים לאוסף של לוחות זכוכית — שרידים של שיטת צילום שנולדה במחצית המאה ה-19 וקדמה לסרטי הצילום מצלולואיד שהיו בשימוש נרחב עד לצילום הדיגיטלי. לוחות הזכוכית היו התשלילים של צלמי קק"ל, חלוצי הצילום העברי. "בשיטה זו נחשף לוח הזכוכית לנושא המצולם לאט לאט, ויצר צילום בעל תכונות מיוחדות של שקיפות, עומק ואור, כמו בציור", כתבה פנינה לבני, מנהלת ארכיון התצלומים של קק"ל, בקטלוג המלווה את התערוכה. גם לאחר שהחל השימוש בצלולואיד, העדיפו אחדים מהצלמים להמשיך לעבוד עם הזכוכית, בשל האיכויות שהשיגו בעזרתה.

רדיית דבש מכוורת בגן שמואל, 1958צילום: זולטן קלוגר

הרעיון להציג את הצילומים לציבור היה חלום ישן של לבני. החלום התממש אחרי שיום אחד הסתגרה בחדר הישן שבארכיון עם קופסאות עץ ישנות, והחלה לבחון את "הנגטיבים הענתיקות האלה", כדבריה. "לקחתי אותם ביד ושמתי באור, אחד אחד. כל כך התרגשתי, שהתחלתי לצעוק לעצמי: 'וואו, איזה יופי', על כל אחד מהם", אמרה.

בתוך קופסאות הארכיון של קק"ל שמורים כ-3,000 לוחות זכוכית. חלקם נשברו ברבות השנים, ונשמרו בקופסה מיוחדת. לבני רתמה למשימה את בלילטי, שנמשך במיוחד לקופסה שנשאה את הכיתוב: "שבורים ולא ניתנים לסריקה". "אני לא אוהב את המילה 'לא'. גם כאדם וגם כישראלי", הוא מעיד. יחד עם לבני הוא חיבר את השברים לתמונות שלמות, ממש כמו בפאזל. בחלק מהמקרים התפרקו התמונות לעשרות שברים, כך שחיבורם הקים לחיים דימויים אבודים, שלא תוכננו להיות מוצגים עוד לעולם. "זה היה כמו קסם. כמו חזרה אחורה בזמן", סיפר על תהליך העבודה. השהות בארכיון היתה עבורו "כמו להיות בתוך המוח של הצלמים". כך הוא נחשף להחלטות שלהם, לחומרי הגלם ולדרך העבודה.

בלילטי, יליד 1979, עובד מאז 2002 כצלם של סוכנות הידיעות AP בישראל. ברזומה שלו פרסים רבים, בהם פרס פוליצר אותו קיבל ב-2007 על צילום מפינוי המאחז עמונה. כמי שמכיר מקרוב את עבודת צלמי החדשות בארץ עתירת אירועים כמו ישראל, הוא מודה כי הוא מקנא בצלמים של המאה שעברה. "אנחנו רגילים היום לצילום הדיגיטלי, שמאופיין בזילות — הן של התמונות עצמן והן של הכמות שלהן. יש פער תפישתי של מאה שנה בין כמות המחשבה שהצלם השקיע פעם בכל תמונה ובין המצב היום", הוא אומר.

הצלמים שעבדו במאה שעברה בשירות קק"ל היו מהחשובים ביותר בתקופתם. בין השמות אפשר למצוא את שמואל שוויג, זולטן קלוגר ואברהם מלבסקי. קק"ל שכרה את שירותם ורתמה את כישרונם לטובת התעמולה הציונית. הצילומים שהפיקו הופצו בעולם כדי לגייס כספים לפרויקט הציוני ולקרב את יהדות הגולה למעשה הציוני. הם תיעדו את חיי הים יום במושבות, טקסים, עבודה בשדה, נופים ועוד. בין הצילומים שמופיעים בתערוכה: בית התינוקות בבית אלפא ב-1926, ילדים יושבים במעגל בעמק יזרעאל ב-1925, העמסת ענבים על עגלת עץ בדרך ליקב בראשון לציון ב-1928, קונצרט למען קק"ל שנערך למרגלות מגדל דוד בירושלים ב-1926, בציר ענבים בעין החורש ב-1930, יהודים מירושלים ביום השנה למות הרצל ב-1912, רדיית דבש מכוורת בגן שמואל ב-1958, שתילי אקליפטוס בחולות עמק חפר ב-1930, מדידות קרקע בעין השופט ב-1950 וחפירות בור המים המרכזי בעמק זבולון ב-1925.

עודד בלילטיצילום: אי־פי

השבוע, בסיור מקדים בתערוכה, הביט בלילטי בצילומים פעם נוספת, והשווה בין עבודת הצלם במאה שעברה ובין עבודתו היום, בפתחה של המאה ה-21. "האתיקה העיתונאית לא חלה עליהם", הוא אומר. "הצילום הזה היה מוזמן ומבוים. זה מפריע לי. אני נגד. אני אוהב לתפוס רגע חולף, ולהקפיא אותו בזמן שהוא קורה". עם זאת, הוא מזכיר כי המגבלות הטכניות אילצו את הצלמים לפספס את הרגע החולף. "המחשבה על כל פריים נעשתה הרבה זמן לפני הצילום. להעמיד את הפריימים האלה לקח מינימום 20 דקות. הטכניקה אילצה את הצלמים להאט את הקצב. הם חשבו הרבה לפני ש'לחצו על הכפתור'".

הבדל נוסף בין אז והיום קשור בהתמסרות לעבודה. "הצלמים האלה נשלחו לשטח, רק הם והמצלמה, תוך ניתוק טוטלי מהעולם. זה איפשר להם להתרכז רק בזה, בלי גורמים שמפריעים. היום, באמצע צילום אני מקבל עשרה אימיילים ועוד טלפון, שבו שואלים אותי מתי אני שולח את התמונות".

גם המעמד החברתי של הצלם היה שונה. "באותם ימים, בהם מפגש בין אדם ומצלמה היה אירוע נדיר למדי, הצלם ומצלמתו זכו במעמד של כבוד. הצלמים הבינו שהם שותפים להנצחת ההיסטוריה, ומי שזכה להצטלם חש שהוא שותף לרגע היסטורי. כולם היו ניצבים בסרט שלהם. ברבות מעבודותיהם נדמה שהם מבקשים 'להקפיא' ולהנציח רגעים יקרי ערך שלא ישובו עוד", הוא אומר. היום, מנגד, "כשאתה מגיע לצלם, מתייחסים אליך בתור כלי של יחסי ציבור, ולעתים מתרחקים מהמצלמה שלך, כי אתה 'מפריע לפרטיות'".

בשבוע שעבר יצרה עמו קשר אשה שראתה ב"הארץ" את הפרסומת של התערוכה החדשה וחשבה שזיהתה את סבה בתמונה. היא שאלה אותו מה שמו של המצולם. "אין לי מושג מי זה", הודה בלילטי. "זה לא כמו היום. בתקופה הזאת היו הרבה סימני שאלה. לא תמיד ידעו את מי צילמו".

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ