שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שני ליטמן
שני ליטמן
שני ליטמן
שני ליטמן

במוזיאון הלובר שבפריז התקיימה בסוף השבוע תחרות סרטים קצרים העוסקים באמנות במרחב הציבורי. סרטה הקצר של הבמאית הישראלית טליה לביא, "שיבולת בקפה", שצולם בפסל המפלצת של ניקי דה סנט פאל בירושלים, זכה בפרס הראשון ונרכש לשידור בערוץ הצרפתי־גרמני ארטה.

את התחרות, תחת הכותרת "Now You See Me", יזמה נועה קרוון־כהן, בתו של הפסל דני קרוון, כחלק מפעילות עמותה שהקימה ונועדה לעורר מודעות לצורך להגן על עבודות אמנות במרחב הציבורי. התחרות התקיימה במסגרת פסטיבל סרטי האמנות שמתקיים בלובר מדי שנה, ה-JIFA. בראש חבר השופטים של התחרות ישב הקולנוען וים ונדרס, ולצידו הבמאי הפולני לך מייבסקי ושלושת האמנים המייסדים של העמותה, דניאל בורן, ג'ומה פלנסה ודני קרוון. בתחרות השתתפו 72 סרטים מ-14 מדינות, מתוכם נבחרו שמונה סרטים שהוקרנו בלובר. סרט של במאי ישראלי נוסף, עזרי קידר, העוסק בגן הפסלים של עזרא אוריון ליד מצפה רמון, הוקרן אף הוא. שמונת הסרטים הנבחרים יוקרנו גם בפסטיבל אפוס לסרטי אמנות במוזיאון תל אביב בחודש מרץ הקרוב. התחרות תתקיים שוב בשנה הבאה.

לביא (במאית "אפס ביחסי אנוש") ביימה את "שיבולת בקפה" במסגרת לימודי הקולנוע שלה בבית הספר סם שפיגל בירושלים, לפני כעשר שנים. הסרט, באורך 12 דקות, מתרחש בבית קפה דמיוני שממוקם בתוך פסל המפלצת של ניקי דה סנט פאל, שהוא למעשה מגלשת ענק, בשכונת קרית יובל בירושלים. גיבורת הסרט היא מלצרית בקפה, שמתקשה לעמוד במשימות ההגשה שהופכות מאתגרות במיוחד לנוכח השיפוע התלול של המגלשות, אך נחושה בדעתה לשמור על משרתה.

בטקס במוזיאון הלובר אמרה לביא כי "הפסל של ניקי דה סנט פאל מֶזַמן אינראקטיביות עם הסביבה ומשמח ילדים בירושלים מאז שנות השבעים. 'שיבולת בקפה' נולד מתוך המחשבה איך מבוגרים היו משתמשים בפסל הזה".

העמותה שהקימה קרוון־כהן לפני חמש שנים, Artists for Public Art 1777, היא לדבריה למעשה לובי שבמסגרתו אמנים בינלאומיים משתפים פעולה על מנת להביא לעיגון בחוק שימור יצירות אמנות במרחב הציבורי. לדברי קרוון־כהן, המתגוררת בפריז, "אין שום חוק ושום נהלים שנוגעים לשמירה של עבודות סביבתיות, וזה נופל בין הכיסאות. בפריז בעלי הבתים חייבים לסייד את החזיתות כל כמה שנים, ובכל מה שנוגע לאתרי מורשת ומונומנטים היסטוריים, החוקים מאוד ברורים. אף אחד לא מעלה בדעתו שלא לתחזק את הקונקורד או את הכיפה של האינווליד. כך גם לגבי יצירות אמנות שנמצאות בתוך המוזיאונים, שברור מי אחראי עליהן. אבל כשיוצאים מהמוזיאון מתחילות הבעיות. זה לא בית, לא מורשת, לא מוזיאון. בצרפת התחילו להציב עבודות אמנות במרחב הסביבתי בשנות השמונים של המאה העשרים, וכשהזמינו אותם, לא חשבו על התחזוקה. אף אחד לא אמר לעצמו, נשים בצד כסף כדי לשמר את העבודה הזאת".

קרוון כהן מספרת שהמקרה הבולט ביותר היה הזנחתם של פסלי העמודים של דניאל בורן, בגן הפאלה רויאל בפריז. "היצירה נחנכה ב-1986 ואחרי עשר שנים היתה במצב מזעזע, והוא תבע את המדינה שהזמינה את זה ממנו ותבע מושג מאוד מעניין, ונדליזם של המדינה. ונדליזם פאסיבי, שנובע מחוסר תיחזוק. יש 44 אלף איש בצרפת שמקבלים משכורת כדי לתחזק את כל מה שנחשב מורשת. אבל לגבי עבודות חדשות יותר, כל אמן צריך להילחם בעצמו על התחזוקה והשימור. אחרי שראיתי את אבא שלי כותב מכתבים לראשי העיר ולאנשים שאמורים לתחזק, עלה הרעיון שבמקום שכל אמן יילחם על זה באופן עצמאי, זה יהיה מאמץ מאוחד".

קרוון־כהן מדגישה כי הבעיה היא גלובלית, ונובעת בעיקר מכך שאנשים לא מודעים בכלל לקיומן של העבודות הללו. "אנשים עוברים ליד עבודות ציבוריות כל יום ורובם לא רואים אותם, לא יודעים בכלל מה זה. חשבתי שלפני שמדברים על השמירה, צריך להעלות את המודעות לכך שהיצירות האלה בכלל קיימות. לכן תחרות הסרטים מכוונת לציבור צעיר שיהיה אחראי בשנים הבאות על השימור של העבודות האלה, וצריך קודם כל שישים לב שהן שם".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ