המפלגה הפיקטיבית שהציפה את תל אביב

בחירות 84' אחרי מלחמת לבנון, ובשינקין ת"א מריצים דני ואסתי זקהיים את "מפלגת בבל" במיצג קרנבלי מחאתי, 
שסיסמאות המתמודדים בו היו "לרוץ פן נפוץ" ו"לרוץ כדי לפוץ". תיעוד האירוע החלוצי יוצג בגלריה משונע

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
דן זקהיים, "בבל", מיצג בחירות 23.7.1984 . בתמונה: כניסת המנהיגים, בין הגלריות תת־רמה ושינק־איןצילום: Bescht

"נפגשנו בגלריה הלבנה ודני שאל אותי מה הפרק האהוב עלי בתורה", מספרת השחקנית אסתי זקהיים על אחיה, האמן והמיצגן דני זקהיים, "עניתי לו שבראשית י"א, סיפור בבל, וככה זה התחיל". ביחד הם רקמו את העבודה המיתולוגית, מעין מיצג־קמפיין מתמשך בהשתתפות צוותי עזר רבים וקהל מזדמן, הלא הוא "מפלגת בבל".

במשך כחודש הריצו את קמפיין המפלגה הפיקטיבית במקביל לבחירות לכנסת ה–11 ב–1984, הקמפיין היה מתוקתק, כלל לוגו, ג'ינגל הושמע מרמקולים ניידים, פתקי בחירה, שילוט שנתלה ברחבי הגלריות בעיר ומגפונים. המטה היה בגלריה תת־רמה ברחוב שינקין בתל אביב, שנוהלה על ידי האחים דני ואורי דותן, מסע הבחירות כלל בעיקר נסיעה במכונית (הדה־שבו של יגאל עזרתי) ברחבי העיר בתלבושות שנתפרו במיוחד, תוך נפנוף ולחיצות ידיים לקהל ושאר ג'סטות גופניות בהשראת מחול מודרני, גלאם־רוק וצ'פלין עושה היטלר. "בימי שישי הסתובבנו באבטיחים, כסית, קולנוע דן, כיכר דיזנגוף", מספרת זקהיים, "נסענו לאורך הטיילת וירדנו בבתי קפה ללחוץ ידיים, זה היה אירוע אקסטרווגנטי, טווסי".

דן זקהיים ואסתי זקהיים צילום: אילן רובין

בין השאר חילקו האחים זקהיים עלונים שבהם היה כתוב מצע המפלגה: "סיפור בבל הוא הסכימה, התיאוריה, המוכיחה עצמה על פני היסטוריה רצופת אימפריות, שהחלו ב'הבה נלבנה לבנים לשריפה' והסתיימו בשיא של 'הפיצָם על פני כל הארץ'. תעמולת התדמית עומדת בסימן השאיפה לכוח. כנגד השאיפה לכוח מתריע סיפור בבל האוניברסלי". סיסמאות הבחירות שלהם היו "לרוץ פן נפוץ" ו"לרוץ כדי לפוץ". הנרטיב היה מאבק ריק ונלעג בין שני מועמדים שבעצם הם תאומים זהים.

השיא היה ביום הבחירות עצמו. ב–23.7 סגרו את רחוב שינקין מאלנבי עד מלצ'ט ויצרו הפנינג מלודרמטי, מופרז, מלא פאתוס וג'יבריש, לעיני המונים שהצטופפו בין גלריות תת־רמה ושינק־אין.

התיעוד הכמעט יחיד מהמיצג הוא קטע וידיאו שיוקרן החל מהיום ( 17.3) בתערוכה הקבוצתית "ע" בגלריה משונע בתל אביב. הקטע מבהיר מעט את הסגנון והאווירה של פאנק־יום־הדין ששררה אז במרכז תל אביב, תקופה בה לבישת פלסטיק שחור או אפילו ניילון נחשבה למעשה סביר.

בווידיאו נראית השחקנית אורנה כץ שרה בסגנון "הקליק" את הפסוקים: " וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה; וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן, וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר" או "עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם: פֶּן נָפוּץ", כשהיא לבושה בשמלה שחורה מבריקה, שפתיים מושחרות, כפפות, חגורת לוגו־המפלגה ועגיל פלסטיק משולש. מקלטי טלוויזיה שנתלו על הקירות החיצוניים שידרו את הבחירות האמיתיות ללא סאונד. דני ואסתי זקהיים בתלבושות טקסיות אדומות ובאיפור סטייל דיויד בואי, מסתובבים ככוהנים בתוך הקהל ומטפסים לבמה, שם מוגשת להם תינוקת והם מניפים אותה בגאווה.

" זאת היתה התינוקת של המפלגה, קטיה, היום כבת שלושים", מספרת זקהיים, "אמה היתה אחת מהפעילות שגייסנו, היא הסתובבה אתנו והיתה מגישה לנו כל פעם את התינוקת לסבב הנפות".

דני היה בן 25 ואסתי בת 19, חיילת שקיבלה אישור מיוחד מהצבא לצאת בימי שישי כדי לעשות את הקמפיין הפיקטיבי. כחובש קרבי לשעבר בלבנון, תפישת עולמו האנטי־מלחמתית הגורפת כבר היתה מגובשת. את הפרויקט מימנו מכיסם ובעזרת מתנדבים רבים, "נכסים אנושיים", קוראת להם זקהיים. "זו היתה עבודה של צעירים שנרתמו והביאו אנשים, רעיונות, סגנונות. ביניהם היו נעם מאירי שחזר מלימודי תיאטרון פיזי על פי שיטת ז'ן לקוק בפריז, והביא השפעות של תיאטרון־גוף, ודני גרנות שהלחין.

לסגוד, אבל בצחוק

"האפקט היה חגיגה. דקלמנו פסקאות ופסוקים. דיברנו כמו מלכות יופי, הכל היה נבוב ודו־משמעי, בהשראת היטלר וסטלין, מחול מודרני וכוריאוגרפיות מלאות פאתוס. אבל זה לא היה ספונטני ואנרכי, אלא משכיל ומיודע. הביצוע המשועשע חסך את הפשטנות הפאנקיסטית של פאק דה סיסטם".

כיצד הפך המיצג למיתולוגי?

זקהיים: "סיבה פשוטה אחת היא שלא נשאר ממנו כמעט תיעוד, וכך הפך לסיפור העובר מפה לאוזן. סיבה נוספת היא שלקחו בו חלק הרבה אנשים שלימים הוכרו כמייסדי סצינת שוליים משמעותית בתרבות הישראלית, ואז היו צעירים פרועים שהשתתפו בפסטיבל הלעג לישראל הרשמית, שיזם זקהיים.

אבל כיצד הפך למיתולוגיה כמעט נשכחת?

"'מפלגת בבל' היה שונה מהותית ממיצגים מקומיים שקדמו לו, בסגנון, במקורות ההשראה, במוטיבציה. מיצגי שנות השבעים בישראל, של מוטי מזרחי, גדעון גכטמן, אביטל גבע, מיכאל דרוקס ואחרים, התרחשו רובם ככולם בתוככי שדה האמנות המקומי ונתפשו כפעולות־משנה לצד אמנות אחרת, נוספת של האמנים. עוצמתם נבעה גם מהממד של חשיפת הריטואלים הפנים־אמנותיים והתהליכיים בפני קהל. אבל רובם היו התגנבות יחידים, טקס־הדגמה נפרד מהקהל, בעצם אקטים מיועדים לצילום בנוסח הג'סטות של דוד גינתון, יוכבד וינפלד, אפרת נתן ומיכל נאמן. השפה היתה בעיקרה קונספטואלית, מתאבלת ולא חוגגת, היסוד הגופני בה היה כלי להעברת מסרים רוחניים ואינטלקטואליים.

"במקביל אליהם", אומרת זקהיים, "התחילו לפעול אמנים שהפרפורמנס היה עבורם מדיום מרכזי או בלעדי, שהושפעו ממוזיקה מתקדמת, ממועדוני ומקומוני התקופה, שהיו מעודכנים במדיות חדשות ולא נבהלו משיתופי־פעולה. דני זקהיים, שלמד בקנדה אמנות ומולטימדיה, אופנה, טלוויזיה, איפור ותיאטרון, ועבד כפרסומאי בגיתם, היה בפירוש ממבשרי התרבות החזותית הרב־תחומית. במצע המפלגה צוין שהיא 'בלתי רשומה, אינה בעלת עמדות פוליטיות וכל מעייניה נתונים לפעולות תעמולה, ותעמולה כמדיה אמנותית בלבד'".

כניסת המנהיגים: הקהל

באופן מוזר, דווקא מיצגי שנות ה–70, שאופיינו ברזון ובפשטות־הליכות קונספטואלית, הוכרזו לא אחת בפרשנות האמנות המקומית כפוליטיים, ואילו מיצג "בבל", אם הוזכר בכלל, נבחן כתיאטרון נונסנס. היסוד הקרנבלי לא תאם את אתוס האמנות הישראלית היורה ובוכה. "לא רצינו להפוך את העניין לנונסנס", נזכרת זקהיים, "אלא ללעוג ולבקר — הכל היה כבר מושחת, כולם כבר היו שקרנים, הפוליטיקה כבר נוהלה בקומבינות. רצינו להוקיע את הממד המתעתע, החלול ונבוב הזה, המוטיבציה היתה לחשוף את הגיחוך של הטוטליטרי".

זו היתה גם סאטירה פוליטית וגם אמצעי מפלט מהמציאות. לצד חיקוי הירידה אל העם מצד המורמים מעם, ביקשו האחים זקהיים מהקהל לסגוד, אבל בצחוק. הקהל התבקש להשתתף בחיקוי נואל של טקס הבחירות ביום הבחירות עצמו, לקחת חלק בחילול הטקס הדמוקרטי הקדוש תוך כדי ספירת הקולות.

השחקנית אורנה כץ במיצג, שרה פסוקי בראשית בסגנון "הקליק"
כרזת בחירות במיצג

לטענת החוקרת ד"ר נילי אריה-ספיר במאמרה "מוטיבים עממיים במיצג ‘בבל’ — בין תרבות עממית לאמנות אוואנגרד בלב תל אביב", הם עיצבו למעשה "טקסט אנטי פוליטי חתרני", ויצרו מהלך ביקורתי על פוליטיקאים תאבי שררה, הלא הם מושאיו של משל בבל, כשהם משתמשים בסמליהם בצורה "מוקצנת, אגרסיבית, פרודית וסאטירית גם יחד כדי להסב את תשומת לב הקהל לסיכון שאליו חושפת אותו המערכת הפוליטית". לדבריה, הם "הדגישו את חוסר הקומוניקציה ואת חוסר המשמעות של תהליך הבחירות האמיתיות".

השילוב הזה, בין רדיקליות לבין פולקלור מקומי, היה בבסיס העבודה. התקיים בה עירוב מנהגים ותרבויות: מצד אחד חיקוי פאשיסטי עד היטלראי של פולחן המנהיגים ומצד שני איכות פאנקיסטית למהדרין (סטיילינג כולל, הבעת פנים קפואה, תנועות ממוכנות), השראה מפסטיבלים, תהלוכות וקרנבלים עממיים ומהופעות גלאם־רוק של התקופה. זה היה מהלך ביקורתי מובהק כלפי מערכת הבחירות (שתוצאתה היתה ממשלת אחדות).

"בבל" היה מיצג יוצא דופן, אם כן, גם במונחי הרחוב הישראלי המיינסטרימי, שכרע תחת משבר כלכלי חסר תקדים, והיה מוכה אסון ממלחמת לבנון (ונאנק תחת קמפיין בחירות בכיכובם של הגששים וספי ריבלין), וגם במונחי שדה האמנות האוונגרדי והאליטיסטי שנקט בשפה מיצגית שונה בתכלית. הוא נשאר מחוץ לשניהם.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ