והיא האור |

העיזבון של הצלמת היהודייה לורה קריגר מסעיר את ברלין

היא נמלטה מגרמניה הנאצית, היתה שכנה של ולטר בנימין בפריז ושילבה בין צילום אוונגרדי לרגישות חברתית, אבל זוכה להכרה רק אחרי מותה. תערוכה בברלין חושפת את חייה ויצירתה של הצלמת היהודייה לורה קריגר

אבנר שפירא
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים

בעוד שבבית וילי ברנדט בברלין מוצגת עתה תערוכת תצלומי רחוב של הצלמת האמריקאית ויוויאן מאייר, שזכתה להכרה נרחבת רק אחרי מותה, במקום אחר בבירה הגרמנית נחשפת מעין מקבילה מקומית למאייר: הצלמת היהודייה־גרמנייה לורה קריגר (Lore Krüger), שתערוכה רטרוספקטיבית ראשונה מעבודותיה, “מזוודה מלאה בתצלומים", מוצגת במוזיאון לצילום C/O ומעוררת התעניינות רבה בסצינת האמנות הברלינאית. כמו מאייר, גם קריגר מתה ב–2009, וכמוה, אף היא הותירה אחריה עיזבון האוצר כישרון אמנותי מרשים שלא התגלה בימי חלדה (אם השם שלה בכל זאת נשמע לכם מוכר, לא מן הנמנע כי אתם מבלבלים בינה ובין נורה קריגר, גיבורת הרומן "והוא האור" של לאה גולדברג).

האור שלורה קריגר שפכה בתצלומיה על המציאות החשוכה של זמנה היה קשור במישרין לביוגרפיה שלה כפליטה יהודייה שנמלטה מגרמניה הנאצית, נעשתה לפעילה קומוניסטית, תיעדה במצלמתה את התמורות ההיסטוריות באירופה הרצוצה בשנות ה–30, והמשיכה בעבודתה האמנותית ובפעילותה הפוליטית גם לאחר שגלתה לאמריקה בשנות ה–40. אבל כשחזרה לארצה אחרי מלחמת העולם השנייה זנחה את אהבת הצילום שלה. כל מה שנותר ממנה הוא מזוודה מלאה בכ–250 תצלומים שהיא הביאה עמה בשובה מהגלות ועליה מבוססת התערוכה הנוכחית.

לורה קריגר בצילום של מורתה, פלורנס הנרי, מ–1937צילום: Florence Henri / באדיבות מוזיאון c/o

התצלומים בתערוכה, שנעשו בעשור שבין 1934 ל–1944, מרמזים על הכיוונים שבהם היתה יכולה להתפתח דרכה האמנותית של קריגר לולא נטשה את העדשה, סבור אוצר התערוכה, פליקס הופמן. במאמר בקטלוג התערוכה הוא כותב: "עשר שנים, ועוד עשר שנים גועשות ודרמטיות, הן זמן קצר מכדי להתפתח כאמנית ולהצביע על מה היא רוצה ומסוגלת לעשות". עם זאת, הופמן מזהה בעבודותיה מצד אחד השפעות אסתטיות של הבאוהאוס, תנועת "הראייה החדשה", קוביזם, דאדא, סוריאליזם ואף קונסטרוקטיביזם רוסי; ומצד שני, רגישות חברתית ופוליטית מחודדת המשתקפת בתצלומים של צוענים, פועלים, אנשים קשי יום וגולים פוליטיים.

חוקרת האמנות והמגדר קתרינה זיקורה סבורה כי "תצלומיה של קריגר יכולים להתפרש כעדויות אישיות על תקופה של תהפוכות בפוליטיקה העולמית, שהולידה פשעים בלתי ניתנים לתפישה נגד האנושיות אבל גם גילויי אנושיות יוצאי דופן". במאמר בקטלוג התערוכה כותבת זיקורה כי בהיותה גולה, הצילום שימש את קריגר כאמצעי לחשיפת מבנים אסתטיים, חברתיים ופוליטיים, כאמצעי תקשורת וכן כסמל של מתן כבוד לשותפים להשקפותיה.

משחקי אור וצל

קריגר נולדה ב–11 במארס 1914 בעיר מגדבורג שבמרכז גרמניה, בתם הבכורה של המהנדס ארנסט היינמן ושל רעייתו אירנה. ביום הולדתה העשירי העניק לה אביה מצלמה פשוטה, שבעזרתה נבט תחביב הצילום שלה. ב–1932 החלה לעבוד ככתבנית בבנק אך בחלוף כשנה, עם עליית הנאצים לשלטון, נאלצה לוותר על משרתה בשל מוצאה היהודי. הוריה ואחותה נמלטו לאי מיורקה והיא עצמה עקרה ללונדון, שם מצאה עבודה כאו־פר והחלה ללמוד צילום. ואולם, מאחר שלא הצליחה להאריך את אישור השהייה שלה באנגליה הצטרפה למשפחתה.

בהמשך למדה קריגר צילום בברצלונה וב–1935 עברה לפריז שם התערתה בחוגי המהגרים הרבים שנהרו לעיר מרחבי אירופה; בבניין שבו התגוררה השתכנו גם גולים נוספים שהיא התיידדה עמם, בהם הפילוסוף ולטר בנימין והסופר ארתור קסטלר. באותן שנים התלמדה בשני הצירים שהתוו את מסלול חייה בגלות — פוליטיקה מרקסיסטית (היא נרשמה לשיעורים על מטריאליזם דיאלקטי אצל הסוציולוג ההונגרי לסלו רדוואני, בעלה של הסופרת אנה זגרס) וצילום (היא למדה אצל הצלמת פלורנס הנרי, שהיתה חניכתו של לסלו מוהולי־נג'י בבית הספר באוהאוס בדסאו).

ללא כותרת, פריז, 1935צילום: Lore Krüger

עם פרוץ מלחמת האזרחים בספרד הצטרפה לפעילות לגיוס תמיכה למען הרפובליקאים והקומוניסטים וכך הכירה את בן זוגה, ארנסט קריגר, שלחם בשורותיהם בספרד. היא גם ביקרה את הוריה בזמן הקרבות במיורקה ורק בקושי רב הצליחה להיחלץ ולשוב לצרפת.

תצלומיה מאותה העת כוללים היבטים אוונגרדיים רבים, בהשפעתה של מורתה. היא צילמה, לדוגמה, דיוקנאות בחשיפה כפולה; יצרה קומפוזיציות מפתיעות של חפצים יום־יומיים כמו תקליטים, כלי מטבח, שטיחים ומסיכות אפריקאיות תוך משחקים עדינים של אור וצל, וגם התנסתה ביצירת פוטוגרמות המציגות חזיונות סוריאליסטיים. אבל בניגוד להנרי, קריגר חשה תשוקה עזה לצאת מהסטודיו וללכוד במצלמתה את העולם החיצוני – "את המציאות העצובה של העוני שאי אפשר להתעלם ממנה ברחובות ובבתים הקודרים", כדבריה.

מתוך סדרת "הצוענים", דרום צרפת, 1936צילום: Lore Krüger

בין היתר, היא צילמה סצינות רחוב בפריז, עניים נחים על גדות נהר הסן, פועלי בניין מוצאים מנוחה לרגע על ערימת לבנים, וגם סדרה מרשימה מ-1936 המתעדת בני סינטי ורומה בדרום צרפת במגוון סיטואציות: גבר מתגלח, פעוטות בעגלות מסע, נער אוחז בסוס, תינוק יונק משד אמו, ילד נושא כד מים וקשישים בעלי פנים חרושות קמטים. לדעתו של האוצר הופמן, בסדרה על הצוענים “קריגר עוסקת בדרך אמנותית מפורשת בנושאים שאחרת היו מוצגים לכל היותר בצילום תיעודי אתנולוגי או קרימינולוגי, כלומר - צורת צילום מחפצנת ומציצנית". פעוט צועני בעל מום בולט בפניו, הניבט מתמונה קורעת לב, מעלה בזיכרון את ההקשרים הפוליטיים של התקופה - את העובדה שגם צוענים וגם נכים ובעלי מוגבלויות נרדפו באותם ימים על ידי הנאצים.

מתוך סדרת "הצוענים", דרום צרפת, 1936צילום: Lore Krüger
מתוך סדרת "הצוענים", דרום צרפת, 1936;צילום: Lore Krüger

טלטלות המלחמה

"כשתקראו את השורות האלה, אנחנו כבר לא נהיה בחיים" — כך כתבו הוריה של קריגר בפתח מכתב ששלחו לה ולאחותה ביולי 1940 ומוצג בתערוכה. בעקבות שיתוף הפעולה בין משטרו של פרנקו לנאצים נכלאו שני המהגרים היהודים על ידי משטרת מיורקה ונדרשו לעזוב את האי במהרה, אך הבינו כי לא יצליחו להשיג ויזה למדינה אחרת והחליטו להתאבד.

גם קריגר ואחותה ידעו טלטלות רבות עם פרוץ מלחמת העולם השנייה: לאחר הפלישה הגרמנית לצרפת במאי 1940 הן נכלאו במחנה מעצר לנתינים גרמניים, הצליחו לברוח למרסיי בעזרת מסמכים מזויפים ובתום המתנה ארוכה קיבלו אשרת יציאה למקסיקו. האונייה שבה הפליגו נתפסה על ידי ההולנדים והן נשלחו למחנה מעצר באי טרינידד. ביוני 1941 הן הגיעו לחוף מבטחים בניו יורק שם התחתנה לורה עם ארנסט קריגר ושם נולדה בתם הבכורה.

בניו יורק פתחה קריגר סטודיו לצילום והתמקדה בתצלומי דיוקן. בין מצולמיה היו אישים בולטים בקרב הגולים הגרמנים בארצות הברית, בהם הסופר והמו"ל אלפרד קנטורוביץ' וקורט רוזנפלד, פוליטיקאי סוציאליסט שהיה עורך דינה של המהפכנית רוזה לוקסמבורג וכיהן כשר המשפטים של פרוסיה.

"מסיכה אפריקאית", פריז, 1935 צילום: Lore Krüger

יחד עם בעלה השתתפה קריגר ב–1941 בייסוד העיתון האנטי-פשיסטי "The German American” ועבדה בו עד 1944. עם הכותבים הבולטים בעיתון נמנו המחזאי ברטולט ברכט והסופרים היינריך מאן וליון פויכטוונגר.

אף כי רבים מחבריה יוצאי גרמניה, כולל אחותה, נשארו בארצות הברית לאחר תבוסת הנאצים, החליטו קריגר ובעלה ב–1946 לשוב למולדת. “מי אמור לחולל את השינוי בגרמניה אם הגרמנים האנטי־פשיסטים בכל רחבי העולם יחליטו לא לחזור?” נימקה קריגר את ההחלטה.

ללא כותרת, פוטוגרמה, ניו יורק, 1942צילום: Lore Krüger

כיוון שחלתה בדיפתריה ונפגעה בלבה החליטה לוותר על העיסוק בצילום. היא חיתה עם משפחתה במזרח ברלין, שם נולד בנה, ולאחר חלוקת גרמניה הם היו לאזרחי מזרח גרמניה הקומוניסטית. קריגר עבדה כמתרגמת מאנגלית בעבור הוצאת אאופבאו, ובתערוכה מוצגים כמה מהספרים שתירגמה — "רובינזון קרוזו" של דניאל דפו, "הרפתקאותיו של טום סוייר" ו"הרפתקאותיו של האקלברי פין" מאת מארק טוויין וכן ספרים מאת דוריס לסינג, ג'וזף קונרד והנרי ג'יימס.

בערוב ימיה של קריגר הציע בנה להציג בפומבי את תצלומיה משנות הגלות, אבל היא מתה ב–3 במארס 2009 ולא זכתה לחזות במימוש הרעיון. התערוכה, שתינעל ביום רביעי בשבוע הבא (8 באפריל), כוללת גם תעודות ומסמכים אישיים של קריגר, מצלמת 35 מ"מ שהיתה ברשותה וכן ספר זיכרונות שחיברה באחרית ימיה. היא ניסחה בו את המסר ההומניסטי שהיה האור המנחה את יצירתה והסבירה כי מבחינתה, "צילום צריך להוליד עדות על קירבה לבני אדם".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ