שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

בהלוויית מנשה קדישמן: "אמן ענק וחבר שאין כמוהו. גם את המלוחים בינינו הפכת לקצת מתוקים"

מאות ליוו את האמן באשכבה במוזיאון תל אביב ובהלווייה. פרס: עבודתך היא נכס צאן ברזל. גם צאן, גם ברזל. הנשיא ריבלין: יוצר שלא יישכח. נכדת האמן: כל כך התגאית בשירות שלי בשייטת. דני קרוון: הפסדתי את המספיד שלי. לא היה מספיד כמוהו

שני ליטמן
שני ליטמן
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שני ליטמן
שני ליטמן

ארונו של הפסל והצייר מנשה קדישמן שמת ביום שישי בגיל 82, הוצב הבוקר במוזיאון תל אביב, ולידו ציור פרי מכחולו — ג'ירפה צהובה המתכופפת להריח פרח כחול, ועליה הכיתוב: "לפעמים בחיים צריך להתכופף להריח פרח". לצד עבודותיו המונומנטליות, המסר הפשוט הזה אפיין לדברי אוהביו את קדישמן, איש בעל נדיבות אינסופית. על פני ארונו חלפו אמנים, אישי ציבור וותיקי העיר תל אביב, ביניהם ראש העיר רון חולדאי, ציפי ליבני, הפסלים מיכה אולמן ודני קרוון, השחקנים חיים טופול ויענקל'ה בן־סירא והמשורר נתן זך.

נשיא המדינה ראובן ריבלין הגיע להניח זר ואמר, "הוא היה איש עם הלב הכי גדול, אוהב אנשים, אוהב חיים. הוא לא יישכח כי הוא היה יוצר ענק, אבל בלב אוהביו האבידה קשה מנשוא".

צילום: דודו בכר

מנהל מוזיאון תל אביב לשעבר, מארק שפס, שאצר את תערוכת הציור הגדולה הראשונה של קדישמן במוזיאון בשנות ה–80, סיפר כי קדישמן ידע להיות מקומי ובינלאומי בו־זמנית. "הוא היה דמות כל כך ייחודית בנוף שלנו. איש המקום אבל לא פרובינציאלי. והוא היה ידיד. יותר מידיד, הוא היה כמו אח". שפס הוסיף וסיפר: "בזמן האחרון ביקרתי אצלו ועקבתי אחרי ההידרדרות הפיזית שלו, אבל לא של הרוח. בתקופה הראשונה, עם פסל שלושת העיגולים באלכסון שהולכים עד השמיים, הוא פרץ דרך וקיבל הכרה גם באירופה ובאמריקה. אני לא חושב שיש עוד אמן ישראלי שיש לו ייצוג במוזיאונים בינלאומיים כל כך חשובים כמוהו. והנוף שלנו הידלדל".

שמעון פרס ואיציק מרדכי בהלוויתו של קדישמןצילום: אבישג שאר-ישוב

חברו שמואל שי, שהכיר אותו מגיל 15 ושירת יחד איתו בנח"ל, סיפר ל"הארץ" שהגיע לבקר אותו בבית החולים ביום שישי והתבשר שאיחר את המועד. "החברות היתה גדולה. חלבנו יחד כבשים. בדיר לכבשים אין שמות, זה עדר. אבל יש שתיים שלוש שהן החברות של הרועה, ולהן יש שמות. הן משכוכיות. היו שלוש כאלה. בלעדיהן אין מרעה, כי העדר הולך אחריהן. ומנשה צייר את שלוש הכבשים האלה. הוא לא היה רק אמן, אלא כותב נהדר. אני שבור. בשבילי הלך איבר מהגוף. הוא היה חבר שאי אפשר לתאר".

מנשה קדישמןצילום: אסף עברון

האמן ערן שקין, הנשוי לבתו מאיה, אמר שקדישמן מת בשיא עשייתו והיה עסוק ביצירה עד לרגע האחרון. "כולם נתפסו לכבשים שלו, למרות שהוא עשה דברים הרבה יותר גדולים מזה, וזה חבל. בבוקר היום שבו נפטר הוא עוד נתן הוראות לאסיסטנט שלו. הוא שכב במיטה ויצר, היה שופע בצורה מדהימה. דיברנו על רעיונות חדשים שיש לו, הוא רצה לעשות תערוכה חדשה. הכבשים הפכו לאייקון, אנשים כבר רוצים את זה כמו חמסה. זו כבר לא האמנות, זה סמל כמעט יהודי־לאומי. אנשים היו מביאים לו בובות של כבשים והוא שנא את זה. בשנה האחרונה לא צייר כבש אחד".

"עקידת יצחק" של קדישמן בכניסה למוזיאון תל אביבצילום: עופר וקנין

גם שקין סיפר על קדישמן כאיש משפחה אוהב ואהוב. "היו לו שישה נכדים. גם בסוף ימיו כולם טיפסו על המיטה שלו, ישבו לו על הראש. זה היה מרגש מאוד. הוא היה ילד עם השטויות של ילד. זה היה הקסם שלו".

לאחר המעבר על פני הארון נערכה הלוויתו של קדישמן בקריית שאול בתל אביב, בהשתתפות מאות ממכריו וקרוביו. הנשיא לשעבר פרס, ספד לו: "כבר היום אפשר לומר שעבודותיו היו לנכסי צאן ברזל — גם צאן, גם ברזל. הצאן הוא התום, הברזל — רוממות, גובה. הצאן לא תמים כמו שאנחנו חושבים והברזל הרבה יותר גמיש ממה שחושבים, נתיכי פלדה שמחזיקים אחד את השני בעדינות ויוצרים גובה מוצק ומקובע. הצאן מסמל הרבה, אולי את כבשת הרש, הרדיפה אחרי הצדק. השה הוא הקורבן של החזק והגדול. מנשה ראה כל ימי חייו את הטוב, אצל האדם ואצל הצאן. הוא לא רצה לצייר כבשים כדי שנראה אותן מקרוב, אלא כדי שנבין שגם הם רואים אותנו. לכל כבשה הבעה משלה, שמסתכלת אחרת על הצופה. הוא היה צייר נפלא שלא חיקה אף אחד. כל אחד זכה מטוב ליבו, מרצונו לסייע, מגעגועיו הבלתי פוסקים. היה לנו אמן גדול".

נכדתו של האמן, רומי קדישמן סיפרה על הקשר המיוחד שלה איתו: "כל בוקר כשהייתי הולכת לגן היית מצייר לי ציור קטן. אני מרגישה אבודה בלעדיך. אתה שתמיד היית מרים אותי ושם אותי על הדרך הנכונה. חיבוק אחד נתן לי כוח לשבוע שלם. תמיד כשהייתי נכנסת אליך לחדר היו אנשים סביבך, והיית אומר, הנה הנכדה המהפכנית שלי. אתם יודעים למה? כי היא הפכה אותי לסבא, את תמרה לסבתא, את בן לאבא, וכן הלאה. והיית אומר: 'היא היתה בשייטת 13', ומספר שפעם שאלת אותי מה אני עושה בצבא, ועניתי: אל תשאל שאלות לא תשמע שקרים — ואז הסתכלת עלי בעיניים מעריצות כאילו אני סגן אלוף. כל כך אתגעגע לזה שאתה מתגאה בי, שאתה מדבר אלי באהבה גדולה".

פרופ' דן מירון, ידידו הקרוב של קדישמן, אמר בהלוויה: "כאמן ענק היית כולך שייך לארץ ולהיסטוריה שלה. אבל לא היית אמן ילידי, כנעני, אלא אמן יהודי. מעולם לא שכחת את מרחץ הדמים בעיירות אוקראינה שממנו הגיעו אליך הוריך, החלוצים, לארץ ישראל. והקשר שלך עם ההורים שלך עמד בניגוד לכל מה שחושבים על הצברים. אהבת אותם וצמחת מהם, חיית בכל נימי נפשך את ההורות של הוריך, שנעשתה ההורות שלך עצמך. כאב שהיה גם אם, נעת בין הקטבים של אימהות יולדות ואבות המקוננים על הבן הנעקד. בכח ההורות הזאת לא רצית ולא יכולת להמשיך את פעולתך מחוץ לישראל, אף כי כאמן בינלאומי יכולת לנחול הצלחה בכל אחד ממרכזי האמנות של זמננו. כמי שהיה חבר שלך במשך עשרות שנים, מי כמוני יודע איזה זכות נפלה בחלקי. לא היה ולא יהיה עוד חבר כמוך. המתקת את חיי כולנו. עשית אפילו את המלוחים שבינינו קצת יותר מתוקים".

השחקן חיים טופול סיפר איך אחרי הקרנת הבכורה של "כנר על הגג" בניו יורק התקיימה מסיבה שבה השתתף גם קדישמן, שהיה לבוש שלא כדרכו בחליפת טוקסידו, וכולם חשבו בטעות כי הוא כוכב הסרט, בשל זקנו המפואר.

וחברו הקרוב של קדישמן, האמן דני קרוון, אמר ל"הארץ": "נולדתי שנתיים לפניו ושיחקנו יחד בחול. עכשיו הפסדתי את המספיד שלי. אין אדם בעולם שידע להספיד אותי כמוהו".

חיים טופול רון חולדאי וילדיו של קדישמן ליד הארון במוזיאון תל אביבצילום: דודו בכר

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ