שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

ללמוד על הר הבית מבעד לעיני הפלסטינים

שורה של אנשי תרבות ומחקר פלסטינים יערכו סיורים בעיר העתיקה של ירושלים בפסטיבל "מתחת להר", ששם לו למטרה להביא את הסיפורים הלא מוכרים על המתחם

שני ליטמן
שני ליטמן
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
העיר העתיקה בירושלים
צילום: אייל טואג
שני ליטמן
שני ליטמן

מדי כמה שבועות מתפרסמת בחדשות ידיעה על חיכוכים בין יהודים המבקשים להתפלל על הר הבית, בו שכן לפני אלפיים שנה בית המקדש וכיום נמצא במרכזו מסגד אל־אקצא, לבין כוחות המשטרה ונציגי הוואקף המוסלמי. ישנם אנשים קבועים שמדי פעם נאסר עליהם להתקרב להר מחשש שיעוררו פרובוקציות, ובזמנים ביטחוניים מתוחים במיוחד נאסרת כניסת כלל המבקרים להר. אך הסיפור המוסלמי והפלסטיני של הר הבית ומתחם אל־אקצא, בדרך כלל לא מושמע בתקשורת הישראלית. בפסטיבל "מתחת להר", שמתקיים במסגרת עונת התרבות הירושלמית, ונפתח היום, החליטו לאפשר גישה קרובה ככל הניתן לסיפורים הלא מושמעים, באמצעות סיורים והרצאות שיעבירו אנשי תרבות ומחקר פלסטינים באזור העיר העתיקה והמתחם הקדוש והמסוכסך.

עומר קריגר, המנהל האמנותי של הפסטיבל, מספר שההחלטה לעסוק השנה בהר הבית נבעה מטראומת המלחמה בעזה, שבגללה בוטל הפסטיבל בקיץ 2014. "רצינו לקחת בידיים אמנותיות וביקורתיות את האתר הראשי של המחשבה והפרפורמנס היהודי והפלסטיני, ולהתמקד בהר הבית/חראם א־שריף כמוקד גיאוגרפי ורעיוני בירושלים. מקום ספציפי שאפוף בהררי מיתולוגיה, מחשבות ורגשות, מרכז פולחני שמשמש גם זירת עימות מתמדת. אז אנחנו לא נמנעים מפוליטיקה או מגע עם הקונפליקט, אלא צועדים אל תוך האש הקדושה, מתוך שאיפה להגביר את ההבנה בין הצדדים ולעסות קצת את המקום הזה משריריו התפוסים".

ד"ר אנואר בן בדיס, בלשן ומורה לערבית ולתרבות פלסטינית המתגורר בירושלים הוא אחד מהמרצים שיעלו עם קבוצת משתתפים להר עצמו. הסיור יתקיים בעברית, אבל באמצעות השמות השונים של המקומות הקדושים על ההר, ינסה בן בדיס לחשוף נרטיב שונה מהמוכר ליהודים. "אל־אקצא זה לא רק המסגד אלא מתחם שבתוכו יש הרבה מקומות קדושים למוסלמים. הסיפור לא מתחיל מהאסלאם, אלא הולך אחורה להתחלה, לכנענים וליבוסים. אני עובר כל תקופה היסטורית לפי השמות והטרמינולוגיה, ואנסה להגיד מי היה כאן וכל הקשור למקום. המקום הזה היה שייך לכנענים ואני אספר את הסיפור של מלכיצדק שנתן אדמה ליהודים והפך למשת"פ הראשון בהיסטוריה הפלסטינית".

בן בדיס מדבר למשל על המילה "קודס", או בעברית, "קדוש". בכנענית, הוא אומר, פירוש המילה "קד" הוא סלע שממנו נובעים מים. "משם באה המילה כד בעברית, המקום שבו אוספים מים", הוא מסביר, "כל מקום שבו מצאו מים הפך למקום קדוש. כך שקדושתה של ירושלים מבוססת על הנדירות של המים ועל החשיבות של השמירה עליהם. נדבר על איך הפלסטינים עצמם רואים את העיר הזו, את העיר העתיקה ואת אל־אקצא. למה כל מה שקורה באל־אקצא מזיז את הפלסטינים ולמה הם מגיבים על כל דבר שקורה שם".

אנואר בן בדיסצילום: אמיל סלמן

מה שנשמע אולי פשוט ואקדמי, מדיר שינה מעיניו של בן בדיס ועד הרגע האחרון ממש, לא ברור אם אכן כל הסיורים יצאו לפועל ויתקיימו במתחם עצמו, או שרק ישקיפו עליו מרחוק. הוא אמנם כבר ערך לא מעט סיורים במקום, אבל אף פעם לא לישראלים. "בשבילי כמוסלמי זה מסוכן להכניס לשם ישראלים, לטייל ולדבר בעברית במקום הזה". עם זאת אומר בן בדיס, שראה לנכון לקיים את הסיורים במתחם כדי לספר את הסיפור שלו ואיך הוא תופש את המקום.

"העניין שלי בהיסטוריה של העיר התחיל בחיפוש אחרי הסיפור האישי של המשפחה שלי והרכוש שלה" מספר בן בדיס, "בבית דיברתי ערבית וברברית, שפת אבא. בבית הספר למדתי עברית, ערבית וצרפתית. באופן טבעי הגעתי לעסוק בבלשנות, תרגום ובכל עולם השפה. הבנתי שחשוב לבדוק איך אנשים משתמשים בשפה, במיוחד בזמן קונפליקט וכשהשפות עצמן נמצאות בקונפליקט".

גם ד"ר עלי קלייבו, אנתרופולוג, צייר וצלם המתגורר בשועפט ומלמד באוניברסיטת אל קודס תרבויות קלאסיות, התלבט רבות עד שהסכים לשתף פעולה עם אנשי הפסטיבל. במקרה שלו הוא מעדיף לדבר על אל־אקצא במתחם המוגן של המוזיאון למורשת הפלסטינית, שסמוך לאמריקן קולוני במזרח ירושלים. קלייבו, שחוקר את הזרם הסופי באסלאם, מראה בהרצאתו תמונות של מבנים שונים באל־אקצא ושל הצמחייה במקום. הוא מספר שאבן השתייה שבמסגד היא מקום חשוב למוסלמים כיוון ששם, בניגוד למקומות אחרים, מוחמד תקשר ישירות עם אלוהים. "מוחמד הגיע במיוחד לירושלים כדי לתקשר עם אלוהים". לדבריו, כל מי שהיתה לו חשיבות היסטורית ורצה להנציח את עצמו, מאז המאה ה–7, הוסיף מונומנט למתחם. לכן כל האזור מלא במבנים, בארות, חדרי תפילה, בתי ספר ולוחות זיכרון שונים. "לקח מאות שנים לבנות את המתחם עד שהגיע לצורתו הנוכחית" הוא אומר, "לכל מבנה יש משהו ייחודי מבחינה ארכיטקטונית. אבל אנשים שמגיעים לשם רואים רק את כיפת הזהב ואת הקרמיקות. התיירים במבט ראשון לא רואים את הבניינים האחרים".

ד"ר עלי קלייבו: "לקח מאות שנים לבנות את המתחם עד שהגיע לצורתו הנוכחית" צילום: ליאור מזרחי

קלייבו אומר שמה שיוצר את התחושה הרוחנית באל־אקצא, הוא משחקי האור והצל על הבניינים והקשר שבין הצמחייה למבנים. "האור משתנה כל הזמן. וזה מה שמעורר את הקשר הראשוני עם אלוהים, אתה שם בנוכחות האל. המקום אינו סימטרי, כי המבנים לא הוצבו שם בצורה מתוכננת. דרך המשחק של האורות, הצבעים והצללים, דרך האינטימיות של הנשגב, אתה מרגיש במקום את הגדולה של אלוהים. אנחנו רואים נרטיב מוסלמי, אבל המודעות לנוכחות של אלוהים מתרחשת דרך העיצוב של הבניינים. וכמובן, הנרטיב המוסלמי אינו היחיד. אז אנחנו מדברים על מקום שבמשך אלפי שנים הורגש כקדוש, אף אחד לא המציא את זה. המיתוס הוא של מקום קדוש, אבל לכל דת הסיפור שלה".

קלייבו, הוא בן למשפחת נוסייבה הירושלמית, שמתגוררת בעיר מאז המאה ה–13. סבו אף קבור בתוך כיפת הסלע. לדבריו, כל הבתים והחנויות באזור שער דמשק היו שייכים לבני משפחתו. "זו העיר שלי. לא רק רוחנית, אלא גם היסטורית וגם במונחי נדל"ן", הוא אומר. דווקא בגלל המעמד שלו, העדיף שלא לקיים את הסיור על הר.

חאלד חטיבצילום: אוליבייה פיטוסי

גם מנהל המוזיאון למורשת הפלסטינית, חאלד חטיב, ידריך סיור משלו במסגרת הפסטיבל, בעקבות זיכרונות ילדותו בעיר העתיקה. חטיב, גם הוא בן למשפחה ותיקה ומוכרת היטב בעיר — דודו היה ראש העירייה של מזרח ירושלים עד 1967, ולאחר הכיבוש הישראלי הוגלה לירדן. הסיור של חטיב ינוע משער שכם ועד בית סבו הסמוך לאל־אקצא.

חטיב עצמו נולד ב–1960 במזרח ירושלים. הוא מספר שהיה מגיע מדי יום לעיר העתיקה למרפאה של אביו והכיר היטב את כל תושבי האזור. כשהיה בן 16 נסע ללמוד הנדסה באנגליה וחזר משם ב–1982, בגלל מלחמת לבנון. הוא החל לעבוד כמהנדס במשרדי הוואקף ועסק בפרויקטים של שימור ושיפוץ בתים ישנים בעיר העתיקה. "בכל יום כשנכנסתי לחראם היתה לי צמרמורת, למרות שאני לא דתי בכלל. תמיד הרגשתי משהו. זה לא משהו דתי, אלא רוחני. כשאתה עומד שם, זה שילוב של תחושה לאומית ורוחנית. אתה מריח את ההיסטוריה. זו תחושה חזקה מאוד. אתה מרגיש שם על פסגת העולם". לפני כמה שנים עבר לנהל את המוזיאון למורשת הפלסטינית ובמקביל הוא עובד כמהנדס עצמאי בפרויקטים שונים. "כשנעבור בסיור ליד ההוספיס האוסטרי, אני אדבר על הבית שאריאל שרון קנה שם באזור. וליד הכותל הקטן גרה דודה שלי, ובגלל החפירות הארכיאולוגיות היא נאלצה לעזוב את הבית שלה למשך שנים, כי סדקים מסוכנים הופיעו בקירות. אני אראה את המקום שבו אני ואבא שלי נפצענו על ידי החיילים שירו בנו בכדורי גומי, ואיפה נהגנו לשחק כשהיינו ילדים. הגג של בית המשפחה שלי משקיף על כיפת הזהב. אתה יכול ממש לגעת בכיפת הזהב אם אתה עומד שם. כילדים, נהגנו לשחק על הגג הזה הרבה. עכשיו יש שם גדר תיל ומצלמות. היה לי מאוד עצוב לחזור לשם לאחרונה. ביליתי שם המון כילד, המשפחה שלי חיה שם במשך 650 שנה".

בראיון, שהתקיים שבועיים לפני הפסטיבל, היה נראה שחטיב עדיין לא חש בנוח עם ההחלטה לקחת חלק בפסטיבל. "זה היה קו דק בין להגיד כן ובין להגיד לא. בשלב הראשון למשל, הם רצו שכל משתתפי הסיור ילבשו חולצות של עונת התרבות. הסברתי להם שאנחנו לא יכולים למשוך תשומת לב באופן הזה, אלא חייבים לשמור על פרופיל נמוך. עד הרגע האחרון יהיו לי היסוסים. מצד שני, אני חושב שאנחנו לא צריכים לפחד לספר את הצד שלנו. אני רוצה לתרום משהו לכך שהישראלים יראו אותנו כפי שאנחנו באמת, אנשים עם תרבות, עם היסטוריה, עם קשר. ואני לא יכול לעשות את זה אלא אם אני מדבר ישירות לאנשים. חשוב לנסות לשנות את המנטליות של הציבור הישראלי ולנסות להיפטר ממחשבה קיצונית, אנטי פלסטינית ומיהירות".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ