15 מיליון לייקים |

המקום הכי חיובי באינטרנט

עמוד הפייסבוק "Humans of New York" שמפעיל ברנדון סטנטון חרג כבר מזמן מגבולות בלוג צילום הרחוב הסטנדרטי. עם שלושה ספרים, גיוס של 1.7 מיליון דולר למען פועלים פקסיטאניים והתייחסות של אובמה וצוקרברג, סטנטון מוכיח שחמלה יכולה להפוך מיליוני עוקבים לסוכנים של שינוי

מיה אשרי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ברנדון סטנטון (מימין) מצלם אב ובתו בניו יורק. תובנות מכמירות לב וסיפורים של מושאי הצילוםצילום: אי־פי

לעמוד הפייסבוק הפופולרי "Humans of New York" יש כבר יותר מ–15 מיליון העוקבים. בניו יורק כולה, עיר גדולה וצפופה לכל הדעות, יש 8.5 מיליון תושבים. כמעט חמש שנים אחרי שנוסד וזמן קצר לפני פרסום הספר השלישי בעקבותיו, "Humans of New York – Stories" שייצא לאור מחרתיים ויהיה זמין באמזון, אפשר לומר בוודאות שהעמוד הצליח לחרוג מגבולות בלוג צילום הרחוב הסטנדרטי ולהיהפך למשהו אוניברסלי יותר, נושא הדגל של מסר פשוט אבל בעל עוצמה – לכל אחד יש סיפור.

בחודשים האחרונים עבר הבלוג, המכונה HONY בפי חובביו, גלגול נוסף ונהפך למקום הכי חיובי באינטרנט – כזה שמצליח להביא שינוי של ממש לחייהם של אנשים ולגרור תגובות של עידוד גם מאנשים כמו מארק צוקרברג, הילרי קלינטון וברק אובמה שמגיבים כמו אחרוני העוקבים.

הקונצפט פשוט: בכל יום מעלה ברנדון סטנטון, הצלם שמאחורי הפרויקט, פורטרטים של אנשים זרים שהוא מצלם ברחובות ניו יורק. כל תמונה מלווה בטקסט, כמעט תמיד מפי האדם המצולם. לפעמים זו שורה, לפעמים אלו כמה פסקאות. במשך השנים נהפכו הציטוטים האלה לארוכים יותר, עמוקים יותר ואישיים. הומלס שמספר על ילדותו הקשה, אדם מבוגר בחליפה מפוארת שמספר על בדידותו מאז שאשתו מתה, אב צעיר שמודאג מכך שבנו עדיין לא מדבר וילדה שרוצה להיות מורה של כיתה א' כשתגדל ("כי בכיתה ב' החשבון קשה יותר") – סטנטון מצליח לדובב את מושאי הצילום ולשמוע מהם תובנות מכמירות לב וסיפורים על הורות וילדות, על תקוות ואכזבות, על אהבה ומוות.

סטנטון, בחור גמלוני בן 31, התחיל לצלם רק לפני חמש שנים כשפוטר מעבודתו כסוחר מניות. האבולציה שעבר הבלוג שלו מאז ניכרת. תחילה נמשך לקצוות שיש לניו יורק להציע – סטייל יוצא דופן, שיער צבעוני, קעקוע ייחודי, קומפוזיציה שקפצה לעיניו. התמונות לוו בכיתוב תמונה קצר ("משהו בה היה שובה לחלוטין", "פער דורות"), משהו שמתייחס למיקום שבו נלקחה התמונה ("הגלגול החדש של ג'ימי הנדריקס התגלה ברחוב פולטון"), או מקטע קטן של שיחה ("- אתה הולך לצחוק עלי? – ממש לא, אני אוהב את הצבעים שלך"). אבל עם הזמן החלו הכיתובים לתפוס מקום מרכזי יותר ויותר – ולעניין גם את העוקבים, שהיה להם הרבה יותר תוכן להתייחס אליו, וגם את סטנטון עצמו.

סטנטון עם אדם שצילם ל"הוני". נמשך בתחילה לקצוות שיש לניו יורק להציעצילום: אי־פי

מתוך הפורמט החד צדדי הזה צמח מה שסטנטון כינה לא אחת "קהילה". בהוני נוצר מרחב שבו אנשים לא רק מביטים בתמונות אלא מעורבים באופן פעיל במה שהם רואים בהן – באמצעות מבצעי התרמה יזומים או ספונטניים לטובת המצולמים, בזכות הנכחה של דמויות שוליים כמו הומלסים ונרקומנים ובגלל מסורת תגובות שהשתרשה מוקדם שלפיה אם אין לך משהו נחמד להגיד – או לכל הפחות בונה – עדיף שלא תגיד כלום. כוחן הפוטנציאלי של הרשתות החברתיות לעשות טוב מתגלם היטב אצל הוני ומוכיח עצמו שוב ושוב, ולאורך זמן.

שיא ההשפעה עד כה הגיעה בקיץ האחרון, במקום שונה מאוד מניו יורק. את יולי ואוגוסט בילה סטנטון בפקיסטאן ובאיראן. בעת ביקורו בלאהור, בירת מחוז פנג'ב שבפקיסטאן, העלה סדרה של שבע תמונות של עובדים בכפייה במפעלי לבנים. "אחותי חלתה ולא היתה לי ברירה אלא לקחת הלוואה של 30 אלף רופי ממפעל הלבנים ולעבוד בשבילו עד שאחזיר את החוב", סיפר אחד, "היום הם טוענים שאני חייב להם 900 אלף. אין לי תקווה". אחר תיאר, "ניסיתי לארגן את העובדים להתאגד כדי לדרוש שכר הוגן. אחד העובדים הלשין עלי, אז הבעלים הכו אותי והכריחו את המלשין להצטרף . אחר כך לקחו את בגדיי וקשרו אותי לעץ במשך שעות".

ברנדון סטנטון מצלם לעמוד הפייסבוק שלו. להביא שינוי של ממשצילום: אי–פי

לצד הצגת סיפוריהם הקשים פתח סטנטון בקמפיין אינטרנטי לגיוס מאה אלף דולר בשביל בי־אל־אל־אף, עמותה מקומית שנקלעה לקשיים כלכליים ופועלת לשחרור העובדים מהחובות הכובלים אותם למפעלים. בשלושת הימים שהקציב לקמפיין גייס סטנטון 1.7 מיליון דולר. "כדי שתוכלו להבין את משמעות הסכום", כתב כשבישר על תוצאות המבצע, "צריך להבין שכוח הרכישה של דולר בפקיסטאן גדול בערך פי חמישה מכוחו בארצות הברית". בפקיסטאן, לפי ההערכות של בי־אל־אל־אף, יש ארבעה וחצי מיליון עובדים בכפייה.

אבל התגייסויות מרגשות לא פחות הן אלה שצצו באופן ספונטני, וגם מאלה היו כמה וכמה במשך מסעו של סטנטון בפקיסטאן. ימים ספורים לפני הקמפיין למען בי־אל־אל־אף עלתה לבלוג תמונה נוגעת ללב של אשה דומעת, מחזיקה על ידיה את בתה הקטנה. "עזבתי מערכת יחסים מתעללת ואין לי לאן ללכת", נכתב בטקסט מעל התמונה. "יש לי צהבת סי ואף אחד לא מוכן לתת לי להישאר. אני לא יודעת כמה זמן אחיה. ניסיתי למסור אותה לאימוץ כך שיהיה לה בית טוב. אשת כומר סיפרה לי על מקום שבו אוכל להשאיר אותה, אבל כשהגעתי לשם פשוט לא הצלחתי להביא את עצמי לעשות את זה".

מיד הוצף הפוסט בפייסבוק, אינסטגרם וטוויטר בתגובות של עשרות אנשים שביקשו לעזור – בהם פקיסטאנים רבים שחיים בלאהור. "יש לי מרפאת חינם בעיר ועזרנו להרבה מטופלים עם צהבת סי", הכריזה מגיבה אחת והפצירה בסטנטון שיעביר את פרטיה לאשה. עשרות נוספים הציעו כסף ותרופות. לבסוף נאלץ סטנטון לבקש שכל הקמפיינים הפרטיים שהוקמו בשבילה ייעצרו כדי ליצור אמצעי סיוע אמין וריכוזי. הוא איתר את האשה, פתח חשבון מייל מיוחד שבו ירוכזו ההצעות לעזרה, ויצר קשר עם גורם בשטח בלאהור, שיתווך בין המסייעים למצולמת. יומיים לפני זה, עזרו המגיבים לקנות טרקטור חדש לחקלאי שנקלע לתאונת דרכים ונאלץ לוותר על המשך הטיפול הרפואי כדי לעמוד בתשלומים על הרכב.

לא כל הסיפורים שמעלה סטנטון לבלוג מסתכמים בגורל אכזר או ילדות טרגית, ולפעמים דווקא היום־יום הוא שמביא לשינוי. גם כאן, משקף הטיול בפקיסטאן ובאיראן אחריה, את מה שמצליח הבלוג לעשות בממדים קטנים יותר בגבולות ניו יורק. דווקא התמונות שמראות את הקשר בין סב לנכדו, סיפורו של מוזיקאי משותק המספר על תמיכת הקהילה בו או זוג שעומד להינשא משכו תגובות נרגשות מכל רחבי הגלובוס של אנשים שרואים שיש חיים רגילים – וסיפורים נוגעים – גם בצד השני של העולם. "לא משנה מה מראה התקשורת, אני אוהב את פקיסטאן ואת האנשים שבה – ואני הודי", כתב מגיב אחד, ואחרת הוסיפה "אתה מראה את שכנינו באור שרבים מאתנו, ההודים, מעולם לא ראו לפני כן".

במקרה אחר, תמונה של אב המדבר בחיבה על בנו בטהראן, עוררה את תשומת לבו של נשיא ארה"ב ברק אובמה – "אחד מהרגעים שמעוררים הכי הרבה השראה הוא כשאתה רואה את הערכים שאתה מנחיל לילדיך מתחילים לשאת פרי", כתב. בין שזהו תרגיל פוליטי קטן בצל הסכם הגרעין ובין שזהו רגע ספונטני ואותנטי, מדובר באישור לכך שזאת תופעה תרבותית בעלת השפעה וקהל נרחב. הפוטנציאל שגלום בהוני לא נעלם מעיניהם של גורמים רשמיים. בשבועות האחרונים, ביוזמת סוכנות האו"ם לפליטים, נסע סטנטון באירופה לצלם ולספר את סיפוריהם של אלה שברחו מסוריה לאוסטריה, הונגריה ויוון. עוד לפני כן הוזמן על ידי האו"ם למסע ב-11 מדינות נחשלות בעולם, להעלאת המודעות להשפעות הגלובליזציה.

סיפור של פליטה מסוריה שברחה ליוון:

הספר החדש מתמקד בסיפורים שלצד התמונות. הוא כולל "המון סיפורים עשירים ובשלים יותר מהשנים האחרונות", לדברי סטנטון, בהם לפחות מאה שלא עלו לעמוד. כשנשאל לפני כשנה איך הוא גורם לאנשים לספר לזר מוחלט – ולמיליוני עוקביו - על רגעים כנים ואינטימיים כל כך, ענה בפשטות שהרוב דווקא שמחים לחלוק, אם רק מבקשים מהם. "אנחנו מוקפים באנשים שמצנזרים את עצמם כדי לא לגרום אי נוחות", הוא ענה. "אבל כל הדברים האלה שאנחנו מחזיקים בפנים, רק כי אף אחד לא שאל אותנו עליהם – אנשים אחרים מחזיקים אותם גם".

מצלמתו של סטנטון. רגעים כנים ואינטימייםצילום: אי־פי

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ