שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

איך תיראה ישראל בחגיגות ה-100? יש מי ששומר על אופטימיות

למרות המצב הביטחוני המתוח, תערוכה שתוצג ביום שלישי לערב אחד בלבד בירושלים מנסה לדמיין את דמותה של ישראל ב–2048, כשימלאו לה 100 שנה. יש בה נבואות זעם עגומות אבל גם בשורות טובות, לפחות למי שמקווה לבניית בית המקדש השלישי

שני ליטמן
שני ליטמן
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
צפיה דגני, "המקדש — מרכז מבקרים"צילום: צפיה דגני
שני ליטמן
שני ליטמן

נגד כל הסיכויים תתקיים מחר בערב (שלישי) בירושלים תערוכה בחלל הפתוח של פארק המסילה, שעוסקת בדמותה של ישראל כשתהיה בת 100 — בשנת 2048. "ישראל העתידית — VOICE OVER" הוא פרויקט שמשדר אופטימיות כפולה: ראשית, מפני שהוא מניח שמישהו מסתובב בחוצות ירושלים בימים אלה, ועוד במטרה לראות אמנות ולא סתם לנוע מיעד אחד לשני; ושנית, מאחר שהוא מניח שלישראל תהיה בכלל דמות כלשהי ב–2048, כלומר שהיא תמשיך להתקיים עד אז.

שתיים מאוצרות התערוכה, מעין שלף ולי היא שולוב (השלישית היא רינת אדלשטיין), טוענות שהפקפוק אינו במקומו, ושלא מעט אנשים מודים להן על כך שפסטיבל מנופים, שנפתח ביום חמישי שעבר ובמסגרתו מתקיימת התערוכה, לא בוטל. הן טוענות שלמרות המצב, המבקרים פוקדים את התערוכות ואירועי האמנות בפסטיבל, וגם האירוע שאמור להתקיים מחר — באישור רשויות הביטחון — צפוי להיות מלא. למרות האופטימיות, האירוע יתקיים רק מחר בערב (בין השעות 18:00–23:00), כדי שלא לאתגר מדי את החוששים מסיכון ביטחוני וגם מפני שאבטחת אירוע מסוג זה בימינו היא עניין יקר למדי.

מתן גרדשטיין, "באמונה שלמה"צילום: מתן גרדשטיין

במקור התערוכה היתה אמורה להתקיים ברכבת הקלה בירושלים, בתוך הקרונות עצמם שחוצים את העיר ממערב למזרח ולהיפך. האוצרות החלו את התהליך מול מינהלת הרכבת הקלה, אולם התברר כי הפלטפורמה הציבורית מדי עלולה להטיל מגבלות על עבודות האמנות שאפשר יהיה להציג במקום.

בנוסף, "התחילו תופעות של תגובות מסוימות של אנשים לעבודות אמנות או לאנשי אמנות", מסבירה שלף. "במקרים כמו התערוכה 'כוחה של המלה', שהוצגה אשתקד במכללת ספיר עם החמסה שהושחתה, או התגובות להצגה 'הזמן המקביל' של תיאטרון אל־מידאן, ההפגנה שהיתה מול בית הנסן בירושלים במחאה על דיון שהתקיים שם — אלה מקרים של התייחסויות חד ממדיות ליצירות אמנות. חורצים דעה לגביהן מפני שהן עוסקות בנושא טעון מבלי באמת לראות את היצירה או לנסות להבין את ההקשר הרחב יותר. במובן הזה, הציבור אינו מקשה אחת והתגובות שלו לא מגיעות משום מקום, יש מי שמעודד את ההשתקה. אז היתה החלטה הדדית להיפרד מהרכבת הקלה כי לא רצינו לשנות את התכנים והם לא רצו להתערב לנו בתכנים. וחיפשנו מקום חדש שיהדהד את אובדן האפשרות לעשות תערוכה כזאת במקום שהוא מרחב ציבורי אמיתי, שיש בו קהל שאינו בהכרח קהל של אמנות, אלא קהל שבא לשם כל יום כחלק מהשגרה שלו".

עמרי שפיצר, "מיומנו של הנוסע"צילום: צפיה דגני

במקום הרכבת נבחר פארק המסילה, מתחת לגשר משה ברעם, ליד מתנ"ס בית צפאפא, בשל היותו מקום ציבורי, שגם קשור קונספטואלית לרעיון הרכבת החוצה את העיר — הפארק שבו עוברים פסי הרכבת שפעם נסעה מירושלים לדמשק. שלף מסבירה שזהו גם שטח עירוני לא מוגדר, שמחבר בין שכונות שונות בירושלים, ערביות ויהודיות. שולוב מוסיפה שבכוונה לא נבחר מתחם התחנה המפוחלץ: "לא הלכנו למקום המעוצב והשבע, אלא חיפשנו מקום שאפשר יהיה לדבר בו על אובדן האפשרות להציג בחופשיות במרחב הציבורי".

המשימה שהוצגה בפני האמנים היא לדמיין את ישראל ב–2048. כשהפרויקט עבר לפארק המסילה, מסבירה שלף, נוסף לו הנופך של ההשתקה, ולכן ההצעות החדשות כללו גם לא מעט עבודות סאונד. "בין ההצעות עלו קולות שאינם נשמעים, בגלל פחד, השתקה, צנזורה ואי־שוויון. ה'וויס אובר' שמלווה חלק מהעבודות הוא כמו נבואת זעם, אבל גם כמו קולו של מספר בסרט. כאן הקול הזה לא אחיד, כי יש הרבה קולות שמספרים את המציאות שלנו. הסיפורים אינם חופפים. כל אמן לקח את זה למקום אחר לגמרי".

גיא קניגשטיין, "קולו של חמור - הליכה עם משא", 2015 צילום: גיא קניגשטיין

חלק מהעבודות שיוצגו מחר נעשו במיוחד לתערוכה, וחלק הן עבודות קיימות שהתאימו לנושא. האמן נדב עשור, המתגורר בשיקגו, יציג עבודת וידיאו שנעשתה במיוחד לתערוכה וכוללת שני מסכים; על כל אחד מהם נראים אנשים שנמצאים בכל מיני מקומות בעולם ואינם יכולים להיות בירושלים, מסיבות פוליטיות ואחרות, והם מדברים עם הקהל שנמצא באותו רגע באירוע בירושלים. חלק מהעבודות עוסקות בתפישה משיחית, מסבירה שלף, כמו העבודה של יעל סלומה, שהתלוותה לאומנים המייצרים את כלי הפולחן לבית המקדש השלישי, שהם מקווים שייבנה בקרוב. היצירה מורכבת מעבודת סאונד שבה נשמעות שיחותיה עם אותם אומנים, וגם ניסיונות שלה עצמה לייצר חלק מהחפצים הללו.

איתי מרום יציג מעין סרט טבע, שבו צילם חבורה של כלבי פרא שמסתובבים בחברון ומשתלטים על טריטוריות יהודיות ופלסטיניות. "זו חבורת כלבים שנראית תמימה מאוד", מסבירה שלף, "והיעדר הנוכחות האנושית במקום משקף עד כמה המציאות פצועה. זו התנהלות יותר פראית, אבל גם יותר טהורה. הכלבים, שמתנהלים כמו שבט ודואגים אחד לשני, אינם מבינים את המטען של המרחב שהם חיים בו".

סכנדר קובטי – מתוך מיצב וידאו 1 CFJצילום: סכנדר קובטי

נסרין אבו באכר תציג ציור שהדמות המרכזית בו היא כתבת לבנונית שנפגעה בעת שידור והמשיכה לשדר כשפניה מכוסים בתחבושת. הקולנוען סכנדר קובטי יציג מיצב וידיאו הכולל שיחה עם ארבעה גברים ערבים שלמדו בבית הספר הצרפתי־נוצרי ביפו ומספרים על חוויותיהם, שמהן עולה מורכבות הקיום ערבים־נוצרים ביפו. עבודות אחרות עוסקות יותר בממד העתידני של הניסיון לדמיין את ישראל בעוד שלושה עשורים, כמו העבודה של חן צרפתי, שיצרה את המיצג "מות הסלפי"; הוא מורכב ממוטות סלפי המחזיקים שני מכשירי טלפון ניידים שמצלמים אחד את השני, "כמו שיח חירשים", אומרת שלף.

למה בעצם להתעקש לקיים את התערוכה הזאת במצב הביטחוני הנוכחי?

שולוב: "דווקא בגלל ההבנה שהמצב הוא המצב ולא נראה שהוא ישתנה בזמן הקרוב, וזה חלק מהמציאות היום־יומית שלנו, אז גם האמנות היא חלק מהמציאות היום־יומית שלנו. זה היה נראה נכון להמשיך. זה מצריך יותר מחשבה מבחינה ארגונית, אבל זה נעשה עם האישורים המתאימים".

איתי מרום, "כלבים"צילום: איתי מרום

שלף: "זה נראה לי הכרחי להמשיך לעשות אמנות פוליטית בתקופה הזאת. אני חושבת שהתפישה ש'כשהתותחים רועמים המוזות שותקות' היא הרסנית. התותחים פה תמיד רועמים ואנחנו תמיד שותקים, ולא צריכים לשתוק יותר. לאנשים חשוב להרגיש שהדברים האלה עדיין קורים פה, כי שומעים רק על אלימות ופחד וזה מרעיל את הנשמה. המקום של האמנות מאפשר גם לחשוב על הסכנות האורבות מהצנזורה והפחד, אבל גם לדמיין משהו אחר, לחשוב על אפשרות אחרת. אמנות תמיד היתה מקום שמאפשר גם מחאה וגם דמיון. חשוב להמשיך בניסיון ליצור את העתיד שאנחנו באמת רוצים".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ