בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מוזיאון ישראל רכש 55 יצירות צילום ישראלי מאוסף מכון שפילמן במאות אלפי דולרים

חלק מהצילומים יוצגו מאביב 2016. האמן חיים דעואל לוסקי שלח מכתב מחאה למוזיאון על שרכש שתי עבודות שלו משפילמן ולא ישירות ממנו

14תגובות

מוזיאון ישראל הודיע כי רכש 55 יצירות צילום ישראלי מהאספן שלום שפילמן, בסכום של מאות אלפי דולרים, מכספי תורמים שגויסו לעניין. בין היצירות שנרכשו נמצאות עבודות של מיכה ברעם, חיים דעואל לוסקי, מיכל היימן, דגנית ברסט, יוסי ברגר, רמי מימון, עילית אזולאי, דור גז, יהודית סספורטס, רונה יפמן ואסף שחם. חלק מהיצירות יוצגו במסגרת התערוכה "חדש באוסף הצילום", שתיפתח במוזיאון במאי 2016.

לפני כשנה וחצי נודע כי איש העסקים והאספן שלום שפילמן החליט למכור את אוסף הצילום שלו, ארבע שנים בלבד לאחר שפתח את מכון שפילמן לצילום, מוסד שאמור היה להציג ולחקור צילום ישראלי ובינלאומי. באוסף הייחודי של שפילמן, הגדול ביותר בישראל בתחום הצילום, היו כ–1,000 עבודות של אמנים ישראלים ובינלאומיים. בדצמבר אשתקד מכר שפילמן 11 יצירות מתוך האוסף בבית המכירות הפומביות סותביס בניו יורק. את המכירה אז הגדיר כ"היערכות אסטרטגית", שנועדה "להביא לידיעת העולם את אמנות הצילום הישראלית".

עילית אזולאי, "מדרגות", 2011
מוזיאון ישראל, ירושלים

כבר אז העריך שפילמן שחלקים גדולים מהאוסף יימכרו למוזיאון גדול. לדבריו אז, ההחלטה למכור את האוסף נבעה מסיבות כלכליות: "אני משאיר את הקטע המוזיאלי למוזיאונים הגדולים. השינוי חל בגלל תזרים מזומנים ותקציב. כשהקמתי את המכון היתה לי ציפייה שאחרי שאממן את המקום לבד במשך ארבע שנים, תהיה הצטרפות של גופים נוספים למימוש החזון. אבל התאכזבתי. הנושא של נתינה לתרבות במדינת ישראל וגם מצד גופים בעולם שתומכים בישראל לא התממשה כמו שציפיתי. כתוצאה מאילוצים תקציביים ומתוך ראייה לטווח ארוך, כיו"ר המכון, בעל כורחי הייתי צריך לקבל את ההחלטה להעביר את מרכז הכובד לדברים שקשורים יותר במחקר".

לדברי מירה לפידות, האוצרת הראשית לאמנויות במוזיאון ישראל, שפילמן מתכוון למכור את האוסף הבינלאומי העכשווי שלו במכירות פומביות, ואת אוסף הצילום האירופי של המחצית הראשונה של המאה ה–20 הוא מנסה למכור כמקשה אחת, במחיר גבוה. המוזיאון החליט לנסות לרכוש חלק מאוסף הצילום הישראלי. "הרגשנו שהאוסף ששלום בנה בשנות פעילות המכון הוא טוב מאוד ועונה על פערים מסוימים באוסף שלנו", אמרה לפידות. "היתה כאן הזדמנות לרכוש במכה אחת גוף עבודות שהופך את האוסף שלנו לשלם יותר ויוצר תמונה יפה ועשירה של צילום ישראלי משנות ה–80 ואילך. זו היתה החלטה עקרונית שזה המקום שאליו אנחנו פונים. בדקנו מה גוף העבודות שהכי מעניין אותנו ונכון לנו לקנות, ואז הגענו למספר היצירות הזה ולאמנים המסוימים האלה שאנחנו רוכשים ופנינו לגיוס הכסף בעזרת תורמים מחו"ל".

הרכישה משפילמן מעלה כמה שאלות, ובהן מדוע לא ניסה המוזיאון לרכוש את העבודות מהצלמים עצמם, וכך להעביר את הסכומים הגדולים שהושקעו ברכישה ישירות לכיסי האמנים במקום לכיסיו של האספן. מכיוון שמדובר בעבודות צילום, לפחות בחלק מהמקרים ייתכן שהיה אפשר להשיג עותקים ישירות מהאמנים. עודד שתיל מגלריה ג'ולי מ' בתל אביב, שמייצגת את האמנית דגנית ברסט, טוען כי המוזיאון לא פנה אליהם בניסיון להשיג עותקים מהעבודה שנרכשה, ולא ניתנה להם ההזדמנות להציע מחיר שיוכל להתחרות בזה ששולם לשפילמן.

"מטעמי הגינות, ראוי היה לפנות לגלריות שמייצגות אמנים או אל האמנים עצמם ולהגיד ששפילמן מציע את העותק במחיר כזה ואם אנחנו רוצים להתחרות", אמר שתיל. "לא ביקשו מאיתנו אפילו הצעת מחיר. אולי שפילמן נתן מחירים נמוכים כי הוא רוצה לחסל את האוסף והם קנו כמות גדולה, ואולי (הוא נתן) חלק בחינם".

לפידות טוענת שלא היתה אפשרות לרכוש את העבודות ישירות מהאמנים או מהגלריות שמייצגות אותן: "הרבה מהעבודות הן סולד אאוט. בנוסף, היה כאן עניין של רכישה שלמה ואז התנאים הם קצת אחרים. מבחינת האמנים והגלריות, זה היה משמעותי שהעבודות האלה לא ייצאו לשוק. זה נכון שהכסף לא מגיע אליהם ישירות אבל זה היה משמעותי שהעבודות לא יגיעו למכירה פומבית או מכירה מסוג אחר שלא תמיד עומדת במחירי גלריה. רצינו לשמור על האמנים. לא התייעצנו עם כל האמנים לפני הרכישה, אבל יידענו אותם על אודותיה".

אבל מתברר שלא כל האמנים שבעי רצון מהרכישה: האמן חיים דעואל לוסקי, ששתי עבודות שלו שהיו באוסף שפילמן נרכשו, שיגר מכתב מחאה למוזיאון ישראל. "אם הם כבר מחליטים לרכוש עבודה שלי, הם היו צריכים לרכוש אותה ממני", אמר. "נעלבתי וכתבתי מכתב לאוצר שבו כתבתי שזה ממש משפיל. שפילמן רכש ממני שתי עבודות לאוסף במחיר שהוא רכש. מוזיאון ישראל שרוצה אמן צריך לבוא לאמן ולא לקנות מהאספן. זה לא עניין של מחיר. אני אמן שאין לו מחיר, כי אני לא אמן שוק. אם מוזיאון ישראל היה בא אלי ומציע לרכוש עבודות הייתי נותן לו או מוכר לו. אבל ברגע שהמוזיאון קונה משפילמן אוסף כבלוק אחד, אז איפה אני פה? איפה האמן? איפה הבחירה שלהם בעבודות שלי?

אסף שחם, American dream(twins) , 2011
מוזיאון ישראל, ירושלים

"כתבתי להם שהייתי שמח אם היו באים אלי ובוחרים עבודה. בנוסף, הצילומים שלי תמיד אמורים להיות מוצגים עם המצלמה שבניתי ובאמצעותה צילמתי אותם. שפילמן סירב לקנות בטענה שאין לו מקום לאחסן את המצלמה. היה לי הסכם איתו שאם הוא מציג את העבודות, הוא ישאל ממני את המצלמה. אם המוזיאון היו פונים אלי, הייתי מבקש התחייבות שכשהם מציגים, הם ישאלו ממני את המצלמה. מבחנתי הפסדתי כפול: הם לא באו אלי לסטודיו ולא רכשו משהו שהם בחרו ממני לפי טעמם, וגם לא מציגים עם המצלמות, וזה כאילו קנו חצי בד והחצי השני איננו".

כפי שנמסר מטעם המוזיאון, שפילמן זכה ב–2013 לאות עמית כבוד מטעם מוזיאון ישראל על תמיכתו בפעילות המחלקה לצילום. ב–2010 העמיד שפילמן לרשות המחלקה קרן למימון פרס בינלאומי בצילום, המוענק אחת לשנתיים. שפילמן מעורב בדרכים רבות במתרחש במוזיאון, בין היתר בתרומות ובייסוד פרס לצילום על שמו.

לא עלה כאן חשש לטעם לפגם בכך שאתם רוכשים ממנו מספר גדול כל כך של יצירות?

לפידות: "פרס שפילמן כבר מתנהל באופן עצמאי כקרן, ולשמחתנו, זה משהו שימשיך ללא קשר לגלגולי מכון שפילמן. זה פרס משמעותי מבחינה כספית, ראוי, בזירה המקומית והבינלאומית. זה מתנהל בצורה אוטונומית. ברכישה, כמו שקורה הרבה פעמים, יש רכיב של מתנה, וזה משהו מאוד גלוי וישיר. הכל היה מאוד גלוי ושקוף. עבודות מסוימות הוא נתן כהשלמה שלו למוזיאון, מתוך מה שאנחנו בחרנו. זה משהו שהוא מקובל מאוד בתהליכים כאלה. גם עם גלריות או כשרוכשים ישירות מאמנים, יש רכיב של רכישה ורכיב של מתנה. הדבר הזה מתקבל תמיד בהוקרה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו