מאבק משפטי על ציור של מודיליאני שהחרימו הנאצים עולה שלב

נכדו של סוחר האמנות היהודי אוסקר סטטינר, שברח מפריז ב–1939, תובע בבית המשפט העליון בארצות הברית את השבתו למשפחה של "אדם יושב עם מקל", ציור של מודיליאני מ–1918 ששוויו מוערך ב–25 מיליון דולר. כיום נמצא הציור ברשות משפחת נחמאד, שושלת סוחרי אמנות ממוצא סורי־יהודי, הנחשבת לאחת המשפחות העשירות בעולם

שני ליטמן
שני ליטמן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שני ליטמן
שני ליטמן

יורשיו של סוחר אמנות מפריז דורשים מבית המשפט בארצות הברית כי יורה להשיב להם פורטרט שצייר מודיליאני, שלטענתם הוחרם על ידי הנאצים ונמצא כעת בידי משפחת נחמאד, שושלת סוחרי אמנות ממוצא סורי־יהודי, מבוססת מאוד בשוק האמנות הבינלאומי, הנחשבת לאחת המשפחות העשירות בעולם.

התביעה נגד גלריית הלי נחמאד ואחרים, שהוגשה בבית המשפט העליון של מדינת ניו יורק, היא ניסיון נוסף של פיליפ מאסטרצ'י, נכדו בן ה-71 של סוחר האמנות אוסקר סטטינר, להביא להשבתה אליו של התמונה שצוירה ב-1918, "אדם יושב עם מקל", ששוויה מוערך בכ-25 מיליון דולר. מוקדם יותר השנה שופט באותו בית משפט פסק שכיוון שמאסטרצ'י הוא תושב צרפת, הוא אינו יכול להגיש את התביעה בארצות הברית. בניסיון המחודש לפנות לבית המשפט, צירף מאסטרצ'י לתביעה את המנהל הניו יורקי של עיזבון סטטינר, שהיה סוחר אמנות יהודי בעל אזרחות בריטית שהחזיק גלריה בפריז. לפי מסמכים שהוגשו לבית המשפט, אחרי מלחמת העולם השנייה ניסה סטטינר להשיב לחזקתו את הציור של מודיליאני, אך לא הצליח, עד למותו בצרפת ב-1948.

"אדם יושב עם מקל", אמדאו מודיליאני, 1918
"אדם יושב עם מקל", אמדאו מודיליאני, 1918

במהלך הניסיונות להשיב אליהם את הציור, מאסטרצ'י ועורכי דינו נדרשים להגדיר מי הם הבעלים של "המרכז הבינלאומי לאמנות", החברה שמחזיקה כרגע בפורטרט של מודיליאני. עורך דינו של מאסטרצ'י ומנהל העיזבון טוענים כי המרכז הבינלאומי לאמנות אינו אלא חברת קש של משפחת נחמאד והגלריות שלה בלונדון ובניו יורק. "זוהי חברה אחת גדולה שמטרתה להעביר את היצירות ממקום למקום, והם כולם אלטר אגו אחד של השני", אמר ביום שלישי השבוע ג'ואל מ. אורנו, עורך דין מטעם הנהלת העיזבון, ל"ניו יורק טיימס", "זה הכל אופרציה אחת".

גלריה הלי נחמאד, אותה מנהל הלל נחמאד, בנו של ראש המשפחה דיוויד נחמאד, שנחשב לאיש העשיר ביותר במונקו, טוענת לעומת זאת שאין לה שום שליטה או יחסי בעלות עם המרכז הבינלאומי לאמנות, שקנה את הציור במכירה פומבית ב-1996. אהרון ריצ'רד גולוב, עורך דין שמייצג את משפחת נחמאד ואת המרכז הבינלאומי לאמנות, דחה את התביעה האחרונה כ"חסרת בסיס לחלוטין". לדבריו, מאסטרצ'י הונע על ידי יועציו – אותם הגדיר כאנשי עסקים המתמחים באיתור אמנות שיכולה לשמש בסיס לתביעות החזרה. הוא גם אמר שהוא כלל לא בטוח שסטטינר אי פעם היה בעליו של הציור. "אנחנו משוכנעים שהתביעה תידחה", אמר. גולוב סירב לומר מי הם מנהליו של המרכז הבינלאומי לאמנות, וטען כי זה לא רלוונטי לתביעה.

הפרשה המשפטית החלה ב-2011, אז תבע לראשונה מאסטרצ'י את גלריה נחמאד בבית משפט פדרלי ודרש להחזיר את הציור. מאוחר יותר משך את התביעה. במסמכי התביעה החדשים, עורך דינו של מאסטרצ'י טוען שבמרכז הבינלאומי לאמנות אין למעשה עובדים ושהוא נוסד בפנמה על ידי עורך דין, שרשום כמנהל חברה זו – כמו גם בעוד 11 אלף חברות אחרות. התביעה טוענת גם כי עובדים של גלריה נחמאד הכינו קבלות ומסמכים עבור המרכז הבינלאומי לאמנות והורו ללקוחות שלהם בניו יורק להעביר תשלומים ישירות על שם החברה בג'נבה.

הציור של מודיליאני שמור במחסנים שבשדה התעופה של ג'נבה, מתקן אחסון ענק ופטור ממס שבו אספנים עשירים מחזיקים את אוצרותיהם לזמן בלתי מוגבל. התביעה מפרטת כי חברת משפחת נחמאד, כולל עבודות האמנות שבמחסנים בג'נבה, נשלטת על ידי דייוויד נחמאד, המתגורר בניו יורק ובמונקו. הגלריות המשפחתיות והמרכז הבינלאומי לאמנות משתפים פעולה באופן קבוע, נטען בתביעה, ועובדי גלריה נחמאד מציעים לקחת לקוחות לג'נבה למכור להם אמנות שנרכשה ואוחסנה על ידי החברה.

הפורטרט הועבר למחסנים בג'נבה לראשונה ב-1997, שנה לאחר שנרכש בבית המכירות הפומביות כריסטי'ס בלונדון, כך טוען עורך הדין גולוב. הוא אמר שהציור הופיע לתקופות קצרות, של שבעה חודשים בסך הכל, בניו יורק, במשך כמעט עשרים שנה שבהן הוא מוחזק במחסני החברה. הפעם האחרונה בה נראה הציור היתה בשנת 2008, במהלך ניסיון כושל למכור אותו בבית המכירות סותבי'ס.

גולוב טען כי המרכז הבינלאומי לאמנות רכש את הציור בדרכים חוקיות מבית מכירות בעל מוניטין. לפי המסמכים שהוגשו לבית המשפט ביום שלישי, סטטינר ברח מפריז ב-1939 בלי יצירות האמנות והעתיקות שהיו בבעלות הגלריה שלו, ואלה הוחרמו על ידי השלטונות הנאצים ב-1941. שלוש שנים לאחר מכן, הציור נמכר במכירה פומבית על ידי מלון דרואו, ואז נמכר שוב בסדרת העברות. ב-1946 סטטינר הגיש תביעה אזרחית לקבל חזרה פורטרט של עצמו כילד, שטיח ו"ציור פורטרט של גבר של מודיליאני", לפי מסמכי בית משפט צרפתי שהוגשו יחד עם התביעה. אבל הוא לא הצליח לאתר אף אחד מאלה.

הפורטרט והמידע ההיסטורי אותרו על ידי ג'יימס פאלמר, שהחברה שבבעלותו, מונדקס, מתמחה באיתור אמנות אבודה עבור יורשים. פאלמר אמר שבבעלותו של סטטינר היה ציור אחד בלבד של מודיליאני, ושהפורטרט קושר לסטטינר באמצעות מכתבים שהסוחר כתב כאשר השאיל את הציור לתצוגה בביאנלה של ונציה בשנות השלושים של המאה ה-20, והביאנלה רשמה את הציור ובעליו בקטלוג שלה. פאלמר מייצג גם יורשים אחרים של סטטינר בתביעה אחרת, שהוגשה לוועדת התביעות של הולנד, בנוגע ל"איש זקן עם זקן", ציור מהמאה ה-17 מעשה ידיו של הצייר ההולנדי סלומון קונינק, שאותר אחרי המלחמה ונמסר לממשלת הולנד. התביעה הזו נדחתה השנה. בהודעה לעיתונות שהסבירה את ההחלטה, הוועדה טענה כי לא נמצאו מסמכים צרפתיים המדווחים שהציור נעלם והשופטים לא יכלו לקבוע בוודאות מי היו הבעלים של התמונה. לעומת זאת אמר פאלמר, שאין כל ספק לגבי השאלה אם הפורטרט של מודיליאני הוא אותו אחד שהוזכר בתביעה שהגיש סטטינר בעצמו אחרי המלחמה. "העדויות מצביעות בבירור על כך שמדובר באותו ציור", אמר.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ