רוברטה סמית, ניו יורק טיימס

פורסם לראשונה ב-9.1.2013

בעשור השני של המאה ה- 20 היה המופשט משאת הנפש של האמנות המודרנית. עסקו בו בהתלהבות קדחתנית יוצרים מכל הסוגים באירופה, גם ברוסיה ובמקומות אחרים, שהגיבו לזרמים מגוונים: הקוביזם וזרמים אחרים שסטו מהריאליזם המיושן, הלובן היפה של הנייר הריק, הקשר לטבע, שאיפות רוחניות, מכונות מודרניות ורעשי היום-יום.

ציירים, פסלים, משוררים, מלחינים, צלמים, קולנוענים וכוריאוגרפים, כולם זרמו אל הטריטוריה החדשה ונאבקו לנתק את הקשר העתיק בין האמנות המערבית לבין תמונות שאפשר לפענח, היגיון נרטיבי, מבנה הרמוני וחריזה. זה היה תהליך מלהיב ומפחיד, אחד הסיפורים המרתקים בתולדות האמנות.

ב"המצאת המופשט: 1910- 1925", תערוכה שופעת ומסחררת המוצגת עד 15 באפריל במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק (מומה), ניכר שמץ מההתלהבות והפחד המקוריים. מוצגות בה שורה של יצירות שבהן אימצו האמנים את הארציות החילונית, ובמקרים מסוימים נסוגו לטהרנות מיסטית. התערוכה מספרת סיפור מוכר ברוחב יריעה חדש.

ג'אקומו באלה, 1913-1914

יותר מ 350 יצירות מוצגות בתערוכה, ובהן ציורים רבים ¬ רוב החשובים שבהם אינם שייכים לאוסף המוזיאון ¬ וכן עבודות של עיטורי זכוכית בהתזת חול, רקמה, קולנוע, פיסול ואיור ספרים. היצירות ערוכות על פי לאום, באופן גס, ובאופן הגשתן ניכרת תעוזתן של לאה דיקרמן, אוצרת במחלקה לציור ולפיסול במומה, ושל מאשה צ'לנובה, אוצרת-עוזרת.

התערוכה מציגה בתנופה נתח היסטורי גדול של מודרניזם שעליו יצא שמו של המוזיאון, ומבחינות רבות היא המשכה של אחת התערוכות הראשונות והמפורסמות מסוג זה, "קוביזם ואמנות מופשטת" החלוצית שאצר אלפרד ה' באר הבן, מייסד המוזיאון, ב 1936. התערוכה של באר התייחסה לתקופה של 50 שנה, מסזאן ועד הסוריאליזם. דיקרמן צימצמה את מסגרת הזמן, ואולי ברוח ההתמקדות הנוכחית של המוזיאון באמנות המיצג, שילבה במיומנות בגלריות סרטי מחול מוקדמים והקלטות ישנות של קריאת שירה ומוסיקה. היא גם הוסיפה אמנים אמריקאים והגדילה את מספר האמנים הבריטים והאיטלקים ואת מספר הנשים. זו לפיכך תערוכה ממוקדת ומקיפה בעת ובעונה אחת.

דיקרמן מאירה את המופשט באור חדש, כיוזמה קולקטיבית גדולה שצמחה בד בבד בכמה דיסציפלינות שהשפיעו זו על זו, בידיהם של אמנים שבמקרים רבים הכירו זה את זה. על קיר מחוץ לתערוכה היא מציגה טבלה ענקית מנוקדת בשמותיהם של 84 האמנים המוצגים בתערוכה, כולם מחוברים בקווים המייצגים את הקשרים בין מכותבים, חברים, בני זוג ושותפים לעשייה (היוצרים המקושרים ביותר, המודגשים באדום, הם סוניה דלוני-טרק, פרנסיס פיקביה, וסילי קנדינסקי ואלפרד שטיגליץ). נדמה שהטבלה אומרת, האמן אינו אי בודד בים.

שפע יצירות של נשים

קזימיר מלביץ', 1915

האמן הראשון שאנו פוגשים בתערוכה עצמה הוא פיקאסו, המיוצג בציור קוביסטי מ 1910, חף מכל הפרטים הנהירים האופייניים לו ומשתעשע בהפשטה מוחלטת. זה ציור נדיר מבחינה זאת, וזו יצירתו היחידה של פיקאסו בתערוכה; את המשימה להביא את הקוביזם לסיומו ההגיוני הוא השאיר לאחרים.
אחריו מגיע רגע חשוב: קונצרט מינכן של המוסיקה של ארנולד שנברג, מינואר 1911, שדירבן את קנדינסקי לפנות למופשט, לאחר שהירהר בו במשך שנים. שני רישומים קומיים של האירוע, שדמויות וכלי נגינה נראים בהם בבירור, מוצגים כאן (לצד המוסיקה, המוגשת הן בתווים הכתובים והן בצלילים הצורמניים), וכך גם הציור המופשט למחצה שצמח בתגובה, "Impression III (Concert)".

משם מתקדמת התערוכה בקצב מהיר, במקצבים שנקבעים על פי תזוזות והתמקדויות של סדר גודל, אמצעי אמנותי, מקום וסגנון, וכן ברעיונות שונים של צורה, מרחב ואף מהירות. קנבסים מאיימים בגודלם מאת פרנטיסק קופקה, פיקביה, מורגן ראדל ודייוויד בומברג שזורים בין המוצגים השונים, ומוכיחים שהאקספרסיוניסטים המופשטים לא היו הראשונים שהגדילו מאוד את הציור המופשט ¬ הוא פשוט נולד ככה.

מרשימים לא פחות מקבצים של יצירות קטנות, ובייחוד אולם קטן ובו 11 ציורים של פיט מונדריאן. ניכרת בציורים הדרך שעשה האמן, שהשטיח והגדיל בהדרגה את הרשת הקוביסטית וחתר להפשטה טהורה, וקיר של תשעה ציורים סופרמטיסטים (אבסטרקט בסגנון גיאומטרי) מאת האמן הרוסי קזימיר מלביץ'. זה אחד השילובים המבריקים של התערוכה: הציורים הגיאומטריים המרחפים, הרוחניים במרומז, של מלביץ' מתעמתים עם שלושה ציורים עמוסים יחסית ועזי צבע של קצין גרמני מאת מרסדן הרטלי האמריקאי, שהצטרף לא מכבר לקאנון האמנותי; "עמוד האינסוף", פסלו של קונסטנטין ברנקוזי בגרסה שגובהה מעט יותר משני מטרים, משמש בחומרתו הארצית מעין בורר בעימות ביניהם.

התערוכה אינה חפה מפגמים ומהשמטות. פול קלה נעדר בשל הבטחה שהופרה להשאיל יצירה שלו; חסר גם ז'ואן מירו (אולי הוא סוריאליסטי מדי?), שהיה יכול להוסיף משב של שובבות לנימה הרצינית של התערוכה.

אבל מחפות על כך המעלות הרבות של התערוכה, ובהן שפע היצירות החשובות מאת נשים. לא רק רובר דלונה מוצג כאן אלא גם אשתו הנפלאה, סוניה דלונה-טרק, המיוצגת באיוריה הנועזים לשירתו של בלז סנדראר, ובדוגמה אחת קטנה וזוהרת בססגוניותה לאורפיזם ¬ השם שנתן מבקר האמנות גיום אפולינר לזרם רווי הצבע והמופשט באגרסיביות שצמח מתוך הקוביזם ¬ ומאפילה על ארבע העבודות של בן זוגה.

תבליטי העץ הביומורפיים של הנס ארפ מוצגים ליד עבודות הרקמה המופשטות של סופי טאובר-ארפ, אשתו, והעבודות החתרניות שבהן חדר מרסל דושאן לתחום האמנות מוצגות לצד "צינור הבדידות", ציור-קולאז' מרדני ומאופק של אחותו סוזאן.

יש שם גם עבודות של הכוריאוגרפית הגרמנית מרי ויגמן, של הפסלת הרוסייה-פולנייה קטז'ינה קוברו ושל הציירות האנגליות ונסה בל (אחותה של וירג'יניה וולף) והלן סונדרס. גם ג'ורג'יה אוקיף מיוצגת כאן, בין השאר באקוורל מסתורי של כחול מסתחרר מ1916-.

ריסוק הקוביזם

פרנטיסק קופקה, 1913-1914

התערוכה עמוסה מאוד, ולמרבה הצער התוויות לא תמיד מציינות את הקשרים בין האמנים. אבל אפשר להתגבר על החוסר הזה אם מאטים את הקצב ובוחנים את כל היצירות שבסביבה בכל נקודה שהיא.

באחד המקומות שהכי אהבתי בתערוכה אפשר להקשיב לשיריו של אפולינר, המגן הראשון של המופשט, ולעלעל בעותק נדיר (בפורמט דיגיטלי) של ספר צנוע למראה שבו הם הופיעו לראשונה. אפשר גם לעיין בספר ממש ¬ שנוצר באמצעות מכונה המחקה מכונת שכפול, ששיחזרה בקלות את העימוד האקסצנטרי חזותית שבו ערך המשורר את מלותיו הכתובות בכתב יד ¬ בתיבת תצוגה סמוכה. אחר כך אפשר להתרשם מקיר של ציורים ורישומים מ 1913 1914 מאת פרנאן לז'ה, הממירים את העדינות של המבנה הקוביסטי לשדות של קווים וקשתות שחורים מתמוטטים, שנוצרו מנגיעות גסות של לבן או צבע.

היצירות של לז'ה מובילות ל"אביב" של פיקביה מ 1912, ציור מופשט גדול ועכור שצורות הגושים וגוני הטרה-קוטה שלו מזכירים מרחב חסר צורה ודמוי בשר, שכמו נועד להיות מעין תשובה לגברות הוורודות והזוויתיות, הלוא הן "העלמות מאביניון" של פיקאסו מ1907-. לצדו תלויים שני ציורים קטנים יותר, המלאים עד גדותיהם בצורות של רסיסים ונדמה שהם למעשה מרסקים את הקוביזם. הציורים צוירו ברוסיה ב 1912 ו 1913, אחד מהם בידי מיכאיל לריונוב והאחר בידי נטליה גונצ'ורובה, אשתו.

אם תסתובבו לצד השני תמצאו את עצמכם מול ענק ידידותי ¬ "סינכרומיה בכתום: לצורה" מאת מורגן ראסל, קנבס בגובה 3.3 מטרים מ 1913 1914 ועליו מניפות גדולות של צבעים עזים במסגרת צבועה. מימין יש אולם המוקדש כולו לפוטוריסטים האיטלקים ולציוריהם הרעשניים, וקיר מכוסה בכמה מהרישומים שבשפתם הקסומה. בפינה הנגדית קובצו רישומים קטנים בעפרונות צבעוניים וציור מאת ג'אקומו באלה, שכמו צוירו אתמול.

"המצאת המופשט" היא אפוא פנינה של תרשים, מעגל יצירה חזותי, שמיעתי וקינטי לסירוגין, שהקווים המוקרנים ממנו מניבים מראות ותובנות חשים בכל פינה.

מאנגלית: אורלי מזור-יובל

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ