טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

16 שנה נדרשו לבנות את מוזיאון יעקב אגם בראשל״צ. מדוע הוא עדיין לא נפתח?

הקמת המוזיאון הסתיימה לפני שנתיים, אבל גם תאריך הפתיחה המתוכנן מוטל בספק. צירוף של תקציב דל, תקלות בתכנון ותקשורת בעייתית בין העירייה לבין האמן הם רק חלק מסיפורו של המוזיאון שסימני שאלה עדיין מרחפים על עתידו

תגובות
מוזיאון אגם בראשון לציון עם היצירה "עמודי כלילה"
מוטי מילרוד

במערב ראשון לציון ניצב יותר משנתיים המבנה של מוזיאון יעקב אגם. המוזיאון היוקרתי המוקדש לאמן בעל השם העולמי, שתכנונו החל ב–1998, נראה גמור, ולפי לוח הזמנים הנוכחי הוא אמור להיפתח בספטמבר השנה. אבל לפי מצב העניינים כרגע, לא בטוח שהוא ייפתח במועד המתוכנן, ולמעשה לא בטוח כלל שהוא ייפתח כמוזיאון יעקב אגם. 

המצב המוזר הזה קשור בצירוף נסיבות הכולל מצד אחד תקציב התחלתי נמוך מדי, אדריכלות שיצרה מבנה בעייתי הן מבחינות אפשרויות התצוגה והן מבחינה בטיחותית (תקלות שחלקן תוקנו בינתיים), ואמן לא קל למשא ומתן — אגם עצמו — שרק לאחרונה, לאחר שנים של דחיות והשתהויות, העביר את רשימת 53 העבודות שיגיעו לארץ לתערוכת הפתיחה. ראש עיריית ראשון לציון, דב צור, מי שקיבל את הפרויקט בירושה מקודמו, מאיר ניצן, תיאר את אגם בשיחה עם "הארץ" כמי ש"מצליח לעלות על העצבים בצורה יוצאת דופן".

יעקב אגם על רקע מלון דן בתל אביב, שאת חזיתו עיצב

אותן 53 עבודות, שנמצאות כרגע בניו יורק, עדיין לא הוטסו לארץ. בעיריית ראשל"צ אומרים שהן אמורות להגיע בסוף אפריל. מלבדן, נמצאים כרגע ברשות המוזיאון רק ארבעה ציורים שנתרמו על ידי משפחת אספנים אמריקאית, וכ–100 פוסטרים והדפסים — לא בדיוק גוף עבודות שמצדיק פתיחה של מוזיאון.

אגם זכה לפרסום עולמי בשנות ה–50 וה–60 בזכות מעורבותו בייסוד זרם האמנות הקינטית. הוא נולד בראשון לציון לפני כמעט 88 שנה, למשפחה בת 11 אחים. אביו היה רב ואחד מאחיו, חנניה גיבשטיין, כיהן כראש עיריית ראשל"צ בין השנים 1969–1983. מבחינת אגם היה זה טבעי שהעיר שבה נולד תקדיש מרכז תרבות וחינוך לפועלו. מבחינת העיר, שמו הבינלאומי של אגם בוודאי נשמע כמו הבטחה למאפיין ייחודי שימשוך תיירים מהארץ ואולי גם מחו"ל. בסוף שנות ה–90 סיכם אגם עם ראש העירייה אז, ניצן, על הקמתה של קריית תרבות וחינוך לאמנות, שתכלול מוזיאון, גן ילדים ובתי ספר לאמנות שבהם ילמדו לפי שיטת הלימוד החזותית שפיתח.

בתחרות אדריכלים שהתקיימה על תכנון הקריה זכה האדריכל דוד נופר. ב–2002 נחתם חוזה בין אגם לעירייה שהתייחס לאותה תוכנית גרנדיוזית. כיום אומר ניצן כי התוכנית היתה לבנות את המתחם בשלבים, "קודם את המוזיאון ואז את השאר". אבל עיריית ראשל"צ היום לא מתכננת הרחבה של המוזיאון לכדי קריה, לפחות לא בקרוב. אגם, מצדו, מתעקש שזה מה שהבטיחו לו. "הם צריכים עכשיו להקצות אדמה גם לקריה. אמרו לי שיהיה המשך. הם מחויבים לפי החוזה", הוא אומר. "אני לא ביקשתי מראשון לציון להקים מוזיאון, זה הם שהזמינו אותי". 

"מים ואש", פסל קינטי בכיכר דיזנגוף בתל אביב שתכנן אגם ב-1986
תומר מיכלזון

מהחוזה המקורי מ–2002 נשבה אופטימיות. "התחלת בניית המוזיאון תהיה בתוך כ–12 חודשים (...) הצדדים מעריכים כי בתוך כ–30 חודשים מתחילת העבודות יפתח המוזיאון את שעריו לציבור", נכתב. כלומר, הפתיחה תוכננה לשנת 2006 לערך. בניסוח החוזה לא היו מעורבים יועצים אדריכליים שעוסקים בתכנון מוזיאונים או יועצים אמנותיים שמכירים את עבודתו של אגם. כך קרה שהחוזה לא כלל את מספר העבודות שמתחייב אגם להעביר, לא את סוג העבודות (ציור, פיסול וכדומה), לא את שוויין המשוער ולא אילו תקופות ביצירתו הן ייצגו. העירייה למעשה לא הבטיחה את מה שתקבל מהאמן בעבור בניית המוזיאון שיוקדש כולו ליצירתו, וממומן כולו מכספי ציבור. לעומת זאת, לאגם ניתנה שליטה מוחלטת על התוכן האמנותי. בחוזה נכתב כי "באולמות ובחללים של המוזיאון יוצגו יצירותיו של האמן אגם בלבד... אף פעם לא יוצגו ציורים, תמונות או יצירות אמנות אחרות כלשהן של כל אמן אחר, אלא באישור מפורש בכתב מאת האמן אגם, ובהיעדרו — ממי שהאסיפה הכללית תבחר לעניין זה".

שורת ליקויים טכניים

מול השאיפות הגדולות, הוקצה לפרויקט מלכתחילה תקציב שנראה מגוחך: פחות מארבעה מיליון דולר. ניצן טוען ש"זה היה תקציב רק לשלב הראשון של הפרויקט", אבל בחוזה מצוין במפורש כי "במידה שיתברר שעלות הקמת המוזיאון תעלה על הסכום הנ"ל — לא תתחייב העירייה בהשקעה כלשהי לצורך הקמת הפרויקט". מהנדס העיר בעת תקצוב הבנייה, רמי זיו, אומר ל"הארץ" שלא היתה ברירה אלא לתכנן בתקציב נמוך. "לא היה אז יותר כסף. זה מסוג הדברים שאם אומרים את האמת בהתחלה, זה לא יקום. כשנכנסים לעבודה — אז נאלצים להשקיע יותר".   

יצירתו של יעקב אגם, "מצעד הזמן", במוזיאון תל אביב לאמנות
ניר כפרי

12 שנים אחרי חתימת החוזה ההוא, מונה למוזיאון מנהל ואוצר ראשי — גלעד מלצר. כשנכנס מלצר לבניין, שכבר עמד על תלו, הוא הופתע מהליקויים הטכניים שמצא במבנה. לאחר שקיבל ייעוץ ממנהל מעבדות השימור במוזיאון ישראל, דוד ביגלאייזן, פנה מלצר לממונים בעירייה ופירט ליקויים חמורים בכשירות המוזיאון. למשל: לא תוכננה תשתית לתאורה מוזיאלית, לא הותקנה מערכת לוויסות לחות, וקירות הזכוכית הותקנו ללא מערכת סינון. מוזיאון ישראל אף הודיע כי עד שלא יתוקנו הליקויים, לא יסכים להשאיל עבודות למוזיאון אגם ואף ימליץ למוסדות אחרים לפעול באותו אופן.

רוב הבעיות תוקנו מאז או מתוקנות. רק לאחרונה הוחלפה למשל רצפת קומת הכניסה, מכיוון שהרצפה המקורית לא יכלה לשאת פסלים כבדים או במות־הרמה הנדרשות לתחזוקה. כרגע נותרה בעיה במערכת המתזים, שאינה מתאימה למוזיאון ועלולה לסכן את העבודות. תיקונה כרוך באישורי מהנדסים, מכון תקנים ומכבי אש, ועם הביצוע מדובר בחצי שנה לפחות, אבל בעירייה אומרים שאפשר לפתוח גם עם המערכת הנוכחית. 

ממש בימים אלה הושלמה היצירה הגדולה שבחזית הבניין — "עמודי כלילה": זו שדרת עמודים בתכנונו של אגם שפורצת מרחבת הכניסה לתוך המוזיאון, והיוותה גם היא סלע מחלוקת בין העירייה לאמן. "אין בעולם עבודה שדומה לה והיא מפארת את המקום", אומר אגם בשיחת טלפון מפריז, "יש בה 20 אלף תמונות. נלחמתי על זה יותר משנתיים". היצירה, המורכבת מ–29 עמודים בציפוי אלומיניום, עם הצבעוניות הגיאומטרית שנהפכה לסימן ההיכר של אגם, כרוכה בבעיה. "הלבשת" האלומיניום נעשתה על עמודי בטון שאינם ניתנים לפירוק — ולא למשל על קונסטרוקציית ברזל שניתן להבריג לבסיס. בכך עלולים העמודים לפגוע בתערוכות עתידיות שידרשו חלוקה אחרת של החלל או עיצוב אחר. 

"עמודי כלילה" בחזית המוזיאון, יעקב אגם
מוטי מילרוד

ככלל, תכנון המבנה כולו בעייתי מבחינה מוזיאלית: החלל המרכזי תוכנן סביב יצירה מרכזית של אגם, "מעבר לנראה", שהוצגה במוזיאון גוגנהיים בניו יורק והותאמה לו. אלא שמהחלל המרכזי העגול של המבנה הניו־יורקי האיקוני מתפצלים חללי תצוגה מלבניים רבים, שמאפשרים תלייה של עבודות ב"קוביות לבנות". החלל המרכזי של מוזיאון אגם, לעומת זאת, הינו מקומר ובעייתי יותר לתליית עבודות. 

לאדריכל דוד נופר, שזכה בתחרות על תכנון המתחם ובסופו של דבר תיכנן את המוזיאון, לא היה ניסיון קודם בביצוע מוזיאונים והוא גם לא ליווה את עצמו ביועץ מוזיאונים. על קשיי התקציב הוא מספר: "כחצי שנה אחרי שהתחלנו לתכנן, בסוף שנות ה–90, קיבלתי טלפון ממהנדס העיר זיו. הוא מודיע לי: 'דוד, אין מוזיאון, אנחנו לא יוצאים עם זה'". נופר ביקש ארכה כדי לקדם דברים ובין השאר יצר קשר עם האוצרת היפנית סאיקו ארגקי, שחקרה את עבודותיו של אגם, כדי שתסייע בתכנון. היא ישבה איתו שבוע בארץ אבל "הרבה לא יצא מזה", לדבריו. זמן מה לאחר מכן נסע נופר לטולוז לתערוכה של אגם. "סוף סוף ראיתי תערוכה, אמנם לא מספיק רחבה, אבל הבנתי את הפרנציפ".

הדמיית מוזיאון אגם
נופר אדריכלים

אולי שני מוזיאונים?

פיתול נוסף בסיפור צץ ב–2001, כשעלתה אפשרות לפתרון תקציבי מצד מפעל הפיס. אבל כיוון ששם סירבו לתרום למוזיאון המוקדש לאמן פרטי, הוחלט לתכנן במקביל גלריה לאומית לאמנות בעיר. האדריכל רם כרמי הוזמן לתכנן מבנה בשטח 3,000 מ"ר. אלא שלדברי אלמנתו, האדריכלית רבקה כרמי, התברר שההוצאות גבוהות ממה שמפעל הפיס מוכן לשלם: "זה התברבר, התוכנית הוקפאה ויום אחד הודיעו לנו שהיו בחירות ושראש העיר הנבחר לא רוצה את זה". 

ראש עיריית ראשל"צ, דב צור
ניר שמול

כשראש העירייה צור נכנס לתפקידו ב–2008, הוא אכן ביטל את התוכנית החליפית. "היה ברור שלא צריך שני מוזיאונים במרחק קצר זה מזה", אומר צור, "ולכן הייתי צריך לבחור. עם אגם כבר יש הסכם וזו היתה ההתחייבות". מהנדסת העיר לשעבר סימה קושניר, שהחליפה את זיו בתפקידו, מוסיפה: "חשבו שמוזיאון אגם יביא יותר כבוד לראשון".

בשלב זה הגדילה העירייה את תקציב ההקמה ליותר מ–35 מיליון שקלים וגם שטח המבנה הוגדל מ–1,500 מ"ר ל–2,800 מ"ר. זהו עדיין תקציב נמוך כשמדובר בבניית מוזיאונים: בניית מוזיאון העיצוב בחולון, למשל, ששטחו גדול בשליש בלבד ממוזיאון אגם, תוקצבה בכ–70 מיליון שקלים. גם התקלות בתכנון ובביצוע לא תרמו כמובן להוזלת העלויות. כשצור נשאל על התקלות הרבות הוא עונה: "צריך להיות כנים, אף אחד בראשון לציון לא תיכנן אף פעם מוזיאון, אף אחד לא באמת ידע איך לבנות מוזיאון וכשאני הגעתי זה כבר היה בתהליך".   

מוזיאון יעקב אגם, מבט מבפנים
מוטי מילרוד
האדריכל דוד נופר

האדריכל נופר מסביר את הבעיות הטכניות במוזיאון אגם גם בהקשר הפרויקט של כרמי שבוטל: "יכולתי להתפטר עשרות פעמים אבל נלחמתי על הבניין. אחרי שנקבר הפרויקט של כרמי אמרו לנו כל הזמן לא לעבור על התקציב — שאין כסף לזכוכית ושעל רצפת בטון אין מה לדבר. ואני כל הזמן סחבתי את הבניין". בעניין אי התאמתו של המבנה לתצוגות מסוג אחר אומר נופר כי תוכננו עמדות חשמל ותהיה אפשרות להציב מחיצות גבס ולחלק אחרת את החללים.

כשאגם עצמו נשאל על התוצאה הסופית הוא מפטיר בקול חלש "בסדר" — אבל יש לו לא מעט תלונות. "האולם הגדול למעלה היה צריך להיות מפוצל לשניים ואז היה נוצר חלל יותר אינטימי לדברים יותר קטנים: כעת יש לי אולם גדול שאני צריך להתגבר עליו". לדבריו, לא נענו לבקשותיו במהלך התכנון. "'אולם החוויה' במוזיאון", הוא מדגים, "שהוא הכי חשוב כי הוא אולם ניסיונות לכל מיני פעולות אמנותיות מוזיקליות — אינו גמור. חסר כל הציוד ובמיוחד הכיסאות שאני נלחם עליהם". הכיסאות האלה הם למעשה הדומים, ש"הם יצירה אמנותית בפני עצמה", טוען אגם ומתאר את החוויה הרב־כיוונית: "זה כמו שטיח נע, כשאנשים מסתכלים לפנים, אני אראה להם גם משהו מאחור". בעירייה אומרים שההדומים נמצאים בהכנה, וגם מערכות מולטימדיה ל"אולם החווייה" נמצאות בהליך רכש. 

אגם בתחנת אוטובוסים במנהטן, 2010 , ליד יצירתו "צמיחה"
דן קינן

צור מציין כי כשקרא לראשונה את ההסכם, הבין שיש בעיה. "זה הסכם גרוע, אבל אני נאלץ לכבד אותו". צור הסכים לצאת לבנייה אף שלא היתה רשימת עבודות שיוצגו: "רצינו ללכת לקראתו והאמנו שהעניין יסתדר". רק שלוש שנים מאוחר יותר, ב–2012, כשהבנייה כבר היתה בעיצומה, נחתם נספח לחוזה המקורי, שמסדיר הקמת הקדש, מעין עמותה שאליה יועברו היצירות של אגם. בנספח נכתב כי אם בתום שש שנים מיום חתימתו לא ייפתח המוזיאון — העבודות יוחזרו לאמן. אבל גם אז, אגם עדיין לא הסכים למסור את רשימת העבודות שיועברו להקדש.  

ב–2013, כשתמה בניית המוזיאון, פנה צור לאגם ואמר לו שהעירייה סיימה את מטלותיה וביקש ממנו רשימת עבודות. לפי צור, אגם דרש להשלים קודם את יצירתו על עמודי הכניסה, "וגם לזה נכנענו". באותה שנה מונתה חברת המועצה ליאל אבן זהר למחזיקת תיק המוזיאונים ותפקידה היה לנהל את המו"מ עם אגם ולגבש עמו רשימת יצירות. בנסיעה שערכה לאחרונה לפריז הגיעה אבן זהר עם אגם להבנות על רשימת עבודות חדשה. "עמדנו על כך שיהיו יצירות משנות ה–50 וחלק משנות ה–70", היא עידכנה את מועצת העירייה בישיבה ב–28 בינואר השנה. חברי המועצה אישרו פה אחד את ההסכם החדש. 

התיקונים בהסכם כוללים בין היתר את הרשימה הסופית של היצירות שיוצגו בתצוגת הקבע במוזיאון, ועוד עשרות יצירות שאגם ישאיל לצורך תערוכת הפתיחה. חלק מהיצירות הללו הועברו מתורמים, דוגמת משפחת ג'ייקובס מארה"ב, שהעבירה ארבע יצירות בשווי כשלושה מיליון דולר. חלק אחר אמור להגיע מניו יורק, כאמור. ברשימת היצירות שיוכנסו להקדש אין כרגע יצירות מצרפת, שם מתגורר אגם מאז שנות ה–50, ושם, טוענים מומחים ליצירתו, נמצאות העבודות המשמעותיות ביותר שלו. הסיבה לכך היא ענייני מיסוי בצרפת.

מנהל המוזיאון מלצר אומר כי הוא שואף להציג בתערוכת הפתיחה את המיטב מיצירותיו של אגם: "מדובר באמן בינלאומי חשוב שלא הציג קרוב ל–40 שנה תערוכה גדולה בישראל, אז השאיפה היא להציג את מיטב הקריירה שלו, החל בעבודות היסטוריות וקלאסיות מאמצע שנות ה–50, וגם דברים שפחות ראו בארץ, שהוא עשה משנות ה–80 והלאה, כולל עבודות אינטראקטיביות עם וידיאו וסאונד".

חברת המועצה אבן זהר, אגב, התפטרה ביום חמישי שעבר מסיבות שאינן קשורות למוזיאון, וסמכויותיה עוברות כעת לראש העירייה. כרגע, מכל מקום, נערכים לפתיחה בספטמבר, אף שצור אומר כי אחרי שלוחות הזמנים השתבשו, קשה להתחייב. אבן זהר אומרת בהיסוס: "מתכננים עד ספטמבר. ההבנות כבר חתומות".

אולם החוויה במוזיאון יעקב אגם
מוטי מילרוד

לנוכח הקשיים עלתה בעירייה האפשרות להסב את המוזיאון לנושא אחר, אבל ראש העירייה טוען כי הסבה כזו תיקח הרבה יותר זמן מהמשך התכנון המקורי. בנוסף, אומר צור, "אגם הוא אמן בינלאומי יחיד מסוגו והעיר גאה להקים בית ולתת מקום של כבוד ליצירותיו פורצות הדרך".

לא ברור גם אם המבנה, שהותאם מראש ליצירותיו הייחודיות של אגם, יכול בכלל להתאים לאמנות מסוג אחר. מלצר אומר בזהירות: "נבחרתי כדי שבמבנה המיוחד הזה יהיה מוזיאון יעקב אגם לאמנות. לפני מספר חודשים, בעקבות חילוקי הדעות מול אגם, התבקשתי על ידי ראש העיר להציע חלופות, במקרה שהמגעים מול אגם יעלו על שרטון. הצעתי. לא צריכה להיות בעיה להציג בו גם יצירות של אמנות עכשווית. ניתן למצוא פתרונות, למשל, לאורך הרמפה באולם התיאטרון (אולם החוויה) אפשר להציג עבודות וידיאו. גם מוזיאון תל אביב משתמש בקירות גבס כדי להקטין חללים. אכבד כל החלטה שתתקבל", מסכם מלצר, "כדי שבמקום יהיה מוזיאון לאמנות הכי טוב לעיר. נקווה למוזיאון אגם, אבל זו החלטה של מועצת העיר".

* * *

מוזיאון או מאוזוליאום?

בישראל ובחו"ל ישנם מוזיאונים המוקדשים ליצירתו של אדם אחד. בפריז ידועים מוזיאון פיקאסו ומוזיאון הפסל אוגוסט רודן, באמסטרדם מוזיאון ואן גוך, במקסיקו סיטי מוזיאון פרידה קאלו ובישראל מוזיאון נחום גוטמן, מוזיאון בית ראובן רובין, מוזיאון ינקו דאדא בעין הוד ואחרים. בחלק מהמקרים, מדובר בביתו הפרטי שהאמן או משפחתו תרמו למטרה זו. במקרים אחרים זה מוזיאון שהוקם לכבוד האמן ומכיל את מרבית עזבונו.

גם ראשון לציון ביקשה להתהדר במוזיאון ייחודי שכזה, ובמקרה שלה מדובר במבנה שהוקם במיוחד ואגם עצמו לא תרם שקל למימון הבנייה, שכולה מכספי ציבור. גם את היצירות, כפי שמפרטת הכתבה, הוא מוסר בקושי רב, ולא בהכרח את המיטב שבהן. האם יצירתו של אגם ראויה למוזיאון שלם במימון עירוני, שתקציבו השנתי המתוכנן כרגע הוא מיליון וחצי שקלים, נוסף על עשרות המיליונים שכבר הושקעו בבנייה? את מי ישרת המוסד? והאם ניתן יהיה לפתוח את המוזיאון לכיוונים נוספים, אחרי שמבחינה חוזית ניתנה לאגם זכות וטו על מה שמוצג בו?

מוזיאון יעקב אגם
מוטי מילרוד

"בישראל נוטים לא לאהוב את אגם", אומרת ד"ר דליה מנור, מנהלת ואוצרת מוזיאון הנגב בבאר שבע, "אבל בחו"ל הוא נחשב לאמן ראוי מאוד. ראשית הקריירה שלו היתה חשובה בתולדות האמנות, ואיני רואה סיבה שלא להקדיש לו מוזיאון. זה היה נדיר שבשנות ה–50 יצא אמן מישראל ועמד במרכז תנועה אמנותית — שהיתה אמנם קצרת ימים, אבל חשובה: האמנות הקינטית. נכון שבמשך השנים הוא התחיל לעשות דברים פחות ראויים, אבל הוא לא יוצא דופן בזה. אם בלב התצוגה יהיו עבודות על סוגיות הראייה והתלת־ממד ועבודות שהיו בדיבור המודרניסטי של שנות ה–50, אז זה יהיה נהדר. אבל אם הכל יהיה עבודות מסחריות מ–20–30 השנים האחרונות, זה פחות מעניין".

מנור סבורה שמבחינתה של ראשון לציון, נכון לבדל את עצמה מערים אחרות שיש להן מוזיאון, כמו הרצליה, פתח תקוה או חולון, באמצעות מוזיאון ייחודי. "יהיה להם משהו שאין לאף אחד אחר. זה רעיון טוב מבחינה תרבותית עירונית".

בחוזה עם העירייה, נקבע כי במוזיאון לא יוצג אף אמן אחר מלבד אגם, ללא אישורו של האחרון. האוצרת רותי דירקטור ממוזיאון תל אביב רואה בכך בעיה: "מוזיאונים המוקדשים לאמן אחד ממצים די מהר את החומר שקשור בו, וכך יקרה גם במוזיאון אגם. זה לא חומר אינסופי. הם יהיו חייבים להרחיב את הפעילות שלהם. מוזיאון גוטמן הוא דוגמה מוצלחת להרחבת הפעילות שמייצרת תערוכות טובות שלא בהכרח מציגות את גוטמן".

האוצרת עדי אנגלמן מקווה שהמוזיאון יהפוך למרכז מחקרי מעניין: "יש לזה מקום בשימור מורשת וביצירת תשתית למחקרים. אגם עשה הרבה עבודות ציבוריות בקנה מידה גדול, בלה־דפאנס בפריז ועל חזיתות של מבנים בכל העולם. השאלה היא מה המחויבות והחזון, ועד כמה זה יתמרץ אמנים וחוקרים צעירים. הסכנה היא שזה יהפוך לבית קברות לאמנות, שבמקום מוזיאון זה יהיה מאוזוליאום".

בנוגע לקושי בהתנהלות מול אגם עצמו, דירקטור אינה משוכנעת שהמאמץ שווה: "הייתי מייעצת לעירייה לשקול לחשב מסלול מחדש ולחשוב מה העיר צריכה. אולי היא צריכה מוזיאון לאמנות עכשווית. אגם היה אמן חשוב מאוד בשנות ה–50 וה–60, אבל התרומה שלו היא נקודתית מאוד. בהמשך כבר לא היתה התחדשות גדולה. זה לא דחוף מאוד שיהיה מוזיאון שמתמקד רק ביצירתו. אני יכולה לחשוב על אמנים אחרים שהיו יותר משמעותיים בארץ ואין מוזיאון שמוקדש להם".

* * *

שלושה אולמות ומבנה לבן לאמן הצבעוני

מוזיאון אגם מוקף בשכונה פרברית ולצדו מגרש חנייה קטן, והוא נראה חריג בסביבתו עתירת מגדלי המגורים הסטנדרטיים. הגוון הלבן שלו נראה מיושן עוד בטרם נכנס בשעריו מבקר אחד — ובמיוחד בולט הדבר כשמדובר במוזיאון המוקדש לאמן צבעוני כאגם. 

מוזיאון אגם בסביבתו עתירת מגדלי המגורים
מוטי מילרוד

נוסף על החלל העגול המרכזי יש בבניין שני אולמות נוספים. דוד נופר, האדריכל שליווה את המבנה מתחילתו, מסביר שתכנון המוזיאון מבוסס על תנועה בתוכו המתאימה לאופי העבודות של אגם. מהאולם המרכזי נכנסים ל"אולם החוויה", הקרוי גם אולם התיאטרון או האולם הרב־בימתי, ושטחו כ–500 מ"ר. לאולם יש כניסה נפרדת וניתן להפעילו גם מחוץ לשעות הפעילות של המוזיאון. גובהו עשרה מטרים וניתן להושיב בו כ–130 צופים ב–360 מעלות לאורך הרמפות בחזיתותיו הפנימיות.

אל האולם העליון ניתן לעלות ברמפה מהאולם התחתון או במדרגות או במעלית. הוא מחופה פרקט ומשתרע על פני 320 מ"ר. גובהו 12 מטרים וקורת פלדה ענקית חוצה אותו באלכסון.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות