בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אספן האמנות והגלריסט שיה יריב מת בגיל 83

יריב, שהקים את גלריה גורדון בתל אביב וערך את המכירות הפומביות הראשונות של אמנות בישראל, נתן את חסותו לאמנים בולטים רבים, ובהם רפי לביא, אורי ליפשיץ ויגאל תומרקין. האמן יאיר גרבוז: היתה לו תרומה בלתי רגילה לאמנות הישראלית

18תגובות
שיה יריב בביתו ביפו, 2004
ניר כפרי

אספן האמנות והגלריסט הוותיק שיה (ישעיהו) יריב, הבעלים של גלריה גורדון בתל אביב, מת הבוקר (חמישי) ממחלה קשה שממנה סבל בשנתיים האחרונות, והוא בן 83. הלווייתו תתקיים ביום ראשון ב–18:00 בבית העלמין בקיבוץ גבעת השלושה.

האמן יאיר גרבוז אמר על יריב כי "התרומה שלו לאמנות הישראלית היא בלתי רגילה. אין לזה אח ורע לעומת מה שהיה קודם. אם מנסים לדמיין את שנות ה–60 באמנות בלי גלריה גורדון, אז אין בכלל שנות ה–60". חוקר האמנות גדעון עפרת אמר: "אין לראות את המודרנה בישראל ללא מגע ידו המגונן, נותן החסות והמקדם של שיה יריב. הוא היה איש נבון מאוד וגם סוחר ממולח מאוד".

יריב נולד ב–1933 בתל אביב בשם ישעיהו ריבלין. אביו היה בעל קרקעות ונכסים, אחותו היא השחקנית לאורה ריבלין. בגיל 15 התגייס יריב לאצ"ל והשתתף בקרבות על תל אביב, עד שהתגלה גילו האמיתי והוא הוחזר לתיכון. אחרי שסיים את הלימודים התגייס שוב, ושירת כקצין בגולני. אחרי הצבא למד פילוסופיה והיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים, ואחר כך נסע ללמוד פיסול בבית הספר לאמנות סיינט מרטינס בלונדון. לאחר כמה שנים החליט שפיסול אינו הייעוד המתאים לו, וקבר את כל פסליו.

בנו, הצלם והגלריסט אמון יריב, אמר על אביו: "הוא רצה להיות פסל ולא הרגיש שהוא יהיה מיכלאנג'לו. ואם לא מיכאנג'לו, אז כלום". בראיון עיתונאי אמר יריב עצמו על אותה תקופה כי "זה היה זבל אמיתי. לא ראיתי טעם בלכאוב ובסופו של דבר להוציא משהו שהוא לגמרי בינוני. הבנתי שאין לי מה לומר. היה חסר לי תוכן במובן האמנותי. אני לא מצטער. מה הייתי יכול להיות היום? עוד איזה אמן בינוני". יריב נישא באנגליה לאמנית בריטית ושם גם נולד בנו הבכור, מישקין.

יאיר גרבוז
איליה מלניקוב

ב–1963 החל יריב לנהל את עסקי המשפחה בישראל, לאחר שאביו מת. ב–1966 הקים את גלריה גורדון, על שם הרחוב שבו שכנה אז. לדברי בנו, "זו היתה החלטה של רגע והוא פתח גלריה בלי שהוא ידע מה זה בעצם". כיום שוכנת הגלריה ברחוב בן יהודה בתל אביב. יריב האמין בעיקר באמנים צעירים והחל לייצג את האוונגרד של אותה תקופה, שאותו סימנו אמני קבוצת עשר פלוס — גרבוז, אורי ליפשיץ, מיכאל דרוקס, אלימה, הנרי שלזניאק, אמנון ויינשטיין ורפי לביא, וגם אמנים כמו יעקב דורצ'ין ויגאל תומרקין.

"כשהוא התחיל לפעול בתל אביב היו רק שלוש או ארבע גלריות, והן פעלו באופן שונה מאוד לעומת איך שגלריות פועלות היום", מספר אמון יריב. אבל גורדון כבר פעלה אחרת. "פורמלית הוא היה הגלריה השנייה שפעלה כמו גלריה עכשווית", אומר גרבוז, שעבד עם גלריה גורדון כמעט מתחילת דרכו האמנותית, "כי דובינר היה הראשון שניסה לעשות קשר מחויב וחוזי עם אמנים ולפתח כלכלה שלמה סביב זה, בניסיון שאמנים יתפרנסו מעבודתם. אבל דובינר היתה רק אפיזודה קצרה ומצומצמת ואילו גורדון פועלת עד היום. שאר הגלריות בשנות ה–60 היו מציגות אמנים שהן חשבו שכדאי להציג או ששילמו להן, אבל גלריה כפי שאנחנו מכירים אותה היום, כזו שמחויבת לאמנים מסוימים, לא היתה וממילא לא היתה גלריה שהיתה לה אג'נדה כל כך ברורה, עם קבוצת אמנים שיצרה חלק מהשיח של אותן שנים. שיה התחיל באופן ניסיוני מאוד והוא אחד הראשונים שהגיע לאמנים שהוא העריך או אהב ואמר להם: 'אני יכול ומוכן להמר על העבודה שלך. אני יודע ומקווה בעתיד להרוויח מזה, אני משקיע לטווח רחוק'".

לדבריו של עפרת, "יריב היה ללא ספק הגלריסט האוונגרדי הראשון והמוביל בישראל, מאז פתיחת הגלריה שלו ועד שנות ה–80 המאוחרות. הוא הלך עם דורו, בלי הינד עפעף. זה לא מובן מאליו ללכת עם החבורה הזאת בשנות ה–60 המאוחרות. זה היה הימור נגד הרוח. זאת גלריה שלזכותה ייאמר שתמיד היתה בית בטוח, היא היתה מבוססת מבחינה פיננסית ושיה היה נאור מספיק ונבון מספיק. הוא היה איש בעל עין בוחנת, טעם מעולה, אופי חזק מאוד, חוט שדרה ונוכחות ברורה. לא סתם סוחר בורגני זניח. הוא היה אישיות".

האמן אמון יריב. החליף את אביו בניהול גלריה גורדון
אביעד בר נס

לדברי בנו של יריב, אביו תמך באמנים שהאמין בהם, גם אם לא היתה לכך הצדקה כלכלית באותה תקופה: "הגלריה שהוא הקים תמכה באופן גורף ועמוק באמנים שהיא הציגה. היא קנתה מהם ובהדרגה הוציאה להם קטלוגים ונתנה הקשר לעבודתם. חלק מהאמנים שהוא הציג, כמו לביא, גרבוז וליפשיץ, היו ממש בתחילת דרכם. כשאבא שלי האמין במשהו באמת, אז הוא היה מוכן לתמוך בזה ללא עוררין. בתקופה שגלריה מכרה תמונה או שתיים בחודש טוב, אז הוא הלך וקנה מאות תמונות בסטודיו אחד. ואף שהוא היה חסר ניסיון גם בעסקים וגם בעולם האמנות, היתה לו הכרה פנימית חזקה מאוד שעצם התמיכה שלו והמוכנות שלו לקנות ישכנעו אספנים, שרבים מהם עוד כלל לא היו קיימים אז, ללכת בעקבותיו. ואני חושב שהדרך שלו הוכיחה את עצמה בסופו של דבר".

גרבוז החל להציג ולהיות מיוצג על ידי גורדון ב–1968. "התערוכה הראשונה שלי היתה ב–1967 בגלריה מסדה", הוא מספר. "שיה ראה אותה והביע עניין. אבל הוא רצה לחכות ולראות את התגובות לעבודה שלי. הוא רצה להביא אליו אמנים שכבר קצת השתפשפו. הוא החשיב את העניין של להתקבל לגלריה שלו ולא רצה להיות המדרגה הראשונה".

בראיון לאביב לביא במוסף "הארץ" ב-2004 אמר יריב: "נתתי אז קרדיט ביד רחבה לאמנים. והיו לי אכזבות די גדולות. הייתי עושה אז 12 תערוכות בשנה, שזה המון. וחלק מהדברים שהצגתי אז לא הייתי מציג היום. או שהייתי צעיר מדי, או שהייתי טיפש מדי. אני לא מאשים את האמנים, אלא רק את עצמי ואת כושר השיפוט שלי. מאוחר יותר צימצמתי מאוד את הבחירה שלי באמנים. נשארתי עם זריצקי, אריכא, אהרון מסג, רענן לוי. נתתי פחות ופחות קרדיט לאחרים".

בשנות ה–70 נישא יריב להלית ישורון, בתו של המשורר אבות ישורון, שהיתה אז שחקנית ודוגמנית וכיום היא משוררת, מתרגמת ועורכת. נולדו להם שני בנים, אבים ואמון. אבים יריב, שהיה עורך דין, נהרג ב–2011 בתאונה במהלך שיט על נהר בזמביה. אמון יריב הוא אמן בוגר בצלאל שעבד עם אביו בגלריה, ומאז 2003 מנהל אותה. "אבי היה אדם מורכב", אמר אמון, "כאדם וגם כגלריסט היה לו שילוב של נוקשות, קפדנות וסגירות, ומצד שני, ג'נטלמניות ורוחב לב, והדברים האלה הפכו את הגלריה למה שהיא היתה ולבת דמותו. למדתי ממנו כל מה שאני יודע על אמנות. קיבלתי ממנו את התחושה שכדי להצליח באמנות אדם צריך להתמקד בדבר החשוב, שזה האמנות עצמה, ולהשאיר את נושא האספנים והמכירות וכל מה שקוראים לו קריירה לאנשים אחרים. הוא כל הזמן השתמש במלה אינטגריטי — גם ביחס לעשייה שלו עצמו וגם ביחס לעמדה האמנותית של האמנים שהוא אהב. וכשהוא איבד אמון, הוא גם איבד עניין".

מאז 1975 ועד 2001 ערך יריב בגלריה גורדון את המכירות הפומביות הראשונות של אמנות שהתקיימו בישראל. בשנים הללו פיתח גם יחסים קרובים עם מי שהפכו לאספנים הגדולים והמסורים של אמנות ישראלית והיו מגדולי לקוחותיו — עמי בראון, יוסי חכמי ודב גוטסמן. "זה מוזר להגיד, אבל אבא שלי לא אהב למכור תמונות", מספר אמון. "הצורך לתת את סוג השירות האלמנטרי הזה שגלריה נותנת נראה לו כמו עול שהגלריה לא צריכה לשאת. לכן המכירות הפומביות התאימו לו מאוד. הוא היה טוב בהוצאת קטלוגים ואז אנשים באו וקנו. אבל לשדל ולשכנע, זה נראה לו מתחת לכבודו. זה היה הטיפוס. כשהוא התעייף והרגיש שכבר אין למכירות ערך מוסף והשוק רווי, הוא הפסיק. וברמה האישית זה פשוט נמאס לו".

גדעון עפרת
עליזה אורבך

עפרת זוכר את הפעם הראשונה שניסה לעשות עסקים עם יריב, בתחילת דרכו כאספן אמנות צעיר, שעוד לא ממש הבין בתחום: "לחתונתי הראשונה קיבלתי במתנה ציור נוף עירוני שהיה חתום על ידי אחד, אהלי. היום אני יודע שזה ציור שוודאי לא באים איתו לגלריה גורדון ומציעים להחליף תמורת שמן של אורי ליפשיץ. אבל אני באתי לשיה, הייתי בן 24, והצעתי לו לעשות החלפות. שיה תלה בי מבט מלא רחמים ופלט בנימוס: 'זה לא מתאים לי'. מאז קצת התקדמתי. הייתי בא אליו מדי פעם ומתחנן שייתן לי בהנחות מופלגות ובתשלומים, והוא נתן לי, וככה התחלתי את דרכי. קניתי ממנו אורי ליפשיץ שמן גדול וגם עבודה חשובה של דרוקס מ–1970, ואביבה אורי נהדר מ–1965". 

אף שהיה לוחם באצ"ל בנעוריו, עם השנים פנה יריב אל הצד השמאלי של המפה הפוליטית. ב–1978, כאשר קמו התנחלויות חדשות בשטחים בעידודה של ממשלת בגין, פירסם יריב מודעה ב"הארץ", שאותה מימן מכספו הפרטי, ובה נכתב: "לכבוד ראש הממשלה. הנני רואה חובה להודיעך שאין בדעתי לקחת חלק בכל מלחמה למען יישובים בפתחת רפיח או התנחלויות ביהודה ושומרון. ייתכן מאוד שהחלטתי זו אינה מייצגת את רובו של העם, אך אני מציע לכל מי שעתיד לשאת באחריות למלחמות הבאות ולתוצאותיהן שישקול שנית עם איזו רמת מוטיבציה של לוחמים הוא מתכונן לעשות זאת".

מעבר למקצועו כגלריסט וסוחר אמנות, יריב היה בעצמו אספן נלהב של אמנות. האמן החביב עליו היה יוסף זריצקי, ובאוסף שלו מצויים רבים מהאקוורלים של הצייר יליד 1891. לדברי עפרת, "יריב חשב שזריצקי הוא גאון בינלאומי, היתה לו הערצה אדירה אליו. הוא אצר בגלריה תערוכה מיוחדת לזריצקי, עם עבודות מהאוסף החשוב שלו, והגדיל אלמנטים מזעריים מתוך העבודות כדי להראות ולהוכיח איך כל פרט מפרטי זריצקי הוא עולם ומלואו. הוא גם הוציא קטלוג מרשים לזריצקי ופנה מיוזמתו לכמה מהמובילים אז בכתיבה על אמנות בישראל, כמו מאיר אגסי, מרדכי עומר ויונה פישר, וגם אלי, וביקש מאיתנו מאמרים על פרקים שונים ביצירתו של זריצקי". אמון יריב מונה מלבד זריצקי גם את אביגדור אריכא, יעקב דורצ'ין, יחיאל שמי ורפי לביא כאמנים שהיו חביבים על אביו. "גם הרבה מהאמנים הצעירים יותר, שהצטרפו בשנים שלי, הוא למד להכיר ולאהוב מאוד", אמר.

גרבוז מספר כי בתחילת הדרך היו היחסים בינו ובין יריב מקצועיים בלבד, אולם עם השנים הם נהפכו לידידים קרובים. לדבריו, "שיה לא התערב ולא התעניין ברכילות. האמנים לא היו חברים שלו. בתור גלריסט הוא היה ענייני, ישר והגון, ולא בייביסיטר, ולא הסכים שימשכו אותו לתוך העניינים האישיים. רק שנים מאוחר יותר, כשהתבגרתי והגלריה פחות עניינה אותו, נוצרו יחסים אישיים חמים. אהבתי מאוד לשבת איתו ועם הלית. חיבבתי אותו מאוד".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו