בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תערוכת בוגרי האמנות בשנקר וולגרית ובוטה גם בלי הציור המצונזר של איילת שקד בעירום

רוב הפרויקטים בתערוכת בוגרי המחלקה לאמנות בשנקר גדולים ומוחצנים מדי, נטולי מורכבות רגשית או עוצמה אינטלקטואלית. ביניהם בולטים לטובה סרטה של טל אילן והמיצבים הפיסוליים של דניאל פלאי וקשת בן־עמי

78תגובות
גיא לוי. סגנון אקספרסיוניסטי קשוח
אחיקם בן יוסף

התחושה הדומיננטית בתערוכת הבוגרים של המחלקה לאמנות בשנקר היא של הנשמה מלאכותית. או מתיחת פנים. או ניפוח שרירים. רוב הפרויקטים המוצגים הם גדולים, בוטים, מוחצנים, וולגריים, עשויים במרושל כתפאורה שנועדה למבט חטוף וחולף, תפריה גסים וחיבוריה רופפים, משל תיכף תתפרק ביעילות ותיעלם. אולי זו השפעה עקיפה של תרבות המסכים (שכמעט אין לה נוכחות ישירה בתערוכת הגמר) — למרות שהאמנות נמצאת פיזית בחלל, בעצם היא נועדה לתיעוד ולמבט מתווך דרך מדיה כלשהי. רוב האובייקטים והקנבסים גדולים ממידת אדם. האם המאסיביות הזו מעידה על ביטחון עצמי רב של הסטודנטים? על אמביציה? על הבנה לקויה של המושג כריזמה אמנותית? הם נראים כאילו עברו תהליך גידול וצמיחה מזורז מידי, מהסקיצה הראשונית המהוססת היישר אל המונומנט, בלי תהליך האמצע, שעשוי לכלול גם את העומק החקרני, ושלל תובנות ורגישויות נלוות.

מאחר שרוב הפרויקטים מתמקדים בפיסול ובמיצב (בלי צילום, עניין מפתיע במציאות של 2016), יש בכך גם מן העליצות הסדנאית־בנאית הששה אלי חומר, אבל בלי עוצמה אינטלקטואלית או מורכבות רגשית. אלה פרויקטים פשוטים, בסיסיים, על סטרואידים. תרגילים המתחזים לאמנות בלי שיתווסף להם ממד דיאלקטי או סיבוך מושגי או ממד רפלקטיבי של התמודדות עם השפה. הפער בין הצהרות־האמן הנלוות לבין הנראה לעין, בחירת החומרים, התֶמות, אופני הביטוי — גדול. כאילו האמנות היא מין משאב טכני, מערכת ניווט להגעה יעילה ליעד נעלם, בלי דין וחשבון על הקשר בין צורה לתוכן.

טל אילן. ניסיון לקבל מענה אנושי
שנקר

לפחות ארבעה פרויקטים עוסקים במוצהר במצבי חרדה, סכנה ופחד ("מתוך צורך באסקפיזם ובבולמי חרדה, אני יוצרת כלים ממשיים להתמודדות עם מצבי לחץ"; "מנה מרוכזת של חרדת הקיום"; "סדרת ציורים ורישומים שצמחו מתוך החרדה החברתית שמלווה אותי מגיל צעיר"; "תחושות של פחד ושנאה ובפירוד בין קבוצות חברתיות רבות מדי" ועוד). המוצלח ביניהם הוא סרטה של טל אילן (33 דקות) הכולל קטעים של עזים פועות במדבר, אתר סקי בנוף אלפים מושלג, מסדרונות מלון ומוזיאונים לצד קטעי שיחות טלפון בין אילן לבין נציגי שירות של מכוני אבחון, ייעוץ וטיפול המציעים טיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי, קצתם רציניים וקצתם שרלטניים, שיחות שבהן היא מנסה להתגבר על הצחיחות השיווקית שבה מתנהלים העניינים, על הניכור האדיב המופנה כלפיה, לחצות את הפורמליות תאבת הבצע ולקבל מענה אנושי. מה שקראו לו פעם, בעידן ההומניסטי, "להשיג עזרה".

"אין לי הפרעת קשב וריכוז", היא אומרת, "יש לי דיכאון, חרדה, או־סי־די". "אה, אוקיי, בסדר גמור", עונה לה היועצת מהצד השני של הקו. "בואי אני אסביר לך על המחלקה שלנו", אומר נציג שירות נוסף, "אנחנו המחלקה לבריאות הנפש, שזה לאו דוקא בעניינים של נפש, משוגעים וזה". "שלום, מדברת רחלי מ'נוירוקליניק', השארת לנו הודעה באתר ואני חוזרת אלייך. יש לנו טיפול בגרייה מגנטית, שזה אזורים עמוקים במוח על ידי שליחת פולסים. יושבים עם קסדה על הראש 20 דקות, את מרגישה כמו פטיש של יום העצמאות כזה, 20 מפגשים". השיחות מתנהלות קצת כמו מתיחות טלפוניות ("היה לי חלום סקס על אח שלי והוא בן 10"), יש בהן מן השעשוע שבהלבנת פני המומחים על ידי הפציינט האומלל־סרקסטי, אך בהצטברות שלהן עולה מועקה גדולה הנובעת מהדומיננטיות של חוסר האונים וחוסר המענה.

דניאל פלאי. אפקט מרשים
שנקר

דניאל פלאי מציג מיצב פיסולי המורכב משלושה אלמנטים בלבד. המרכזי שבהם הוא יריעת בד־טלאים גדולה וססגונית התלויה על חוט, חוצה את החלל באלכסון, מתנופפת ברוח כמפרש. הבד עשוי מפיסות מאוירות שמחוברות ביחד ומשחזרות בנאמנות את דוגמת האריחים בכיפת הסלע שבהר הבית, כעת מוצגות כחזיון אוורירי. בקדמת הבד מונחת על צידה סירה חומה־לבנה, בלי מנוע או משוטים, כקליפה ריקה. ומאחור — תאורת חירום דלוחה. הסירה משדרת כבדות ותקיעות ואילו הבד המתנופף קלילות ותנועה, הם כשני חלקים שהופרדו זה מזה. החיבור בין החפץ המצוי כמות שהוא (המנורה), החיקוי המודפס ותפור בחומריות שונה מהמקור, והסירה המגולפת באופן ידני, יוצר אפקט מרשים ומשכנע של תמונת ניתוק.

קשת בן־עמי מציגה מיצב פיסולי הכולל חפצי יום־יום רבים שפורקו והורכבו מחדש כתצורה אמנותית. זהו משחק בחומרים, טקסטורות, דגמים ואביזרים לצורך בניית מיחברי כלאיים שעניינם הפעולה הפיסולית. פאנל מפלסטיק בדוגמת עץ מלופף סביב עצמו, מרכזו מתגבה כמגדל והוא דומה לפיסול סוריאליסטי. להבי סכינים יפניות פרושים ביחד בצורת מניפה, ספוגים דחוסים בגליל שקוף מפרספקס, כדורי שיש שולחניים מונחים על גושי ספוג לצד בקבוק שמפניה וציוד של רופאי שיניים, מטרונומים דוממים ועוד. המגוון מלא הדמיון של חיבורי־הזרים מעלה על הדעת את הפעולות שיצרו אותם — דחיסה, ליפוף, גלילה, ערימה, פרישה, תצוגה, כיסוי, הנעה ועוד. פעולות היוצרות מתח פיסולי רב המצאה מתוך הטכני.

קשת בן־עמי. משחק בחומרים
שנקר

כמו כן ראויים לציון "ציורי גבול" של הרן כסלו, שנעשו בנגב המערבי, על גבול רצועת עזה. זה ציור דשן, עב טקסטורה, כמעט מפלצתי, שנעשה במהירות באמצעות פיזור צבע ישיר מהשפופרת על הבד בתלוליות עבות וכמה משיחות מכחול ספונטניות, אינטואיטיביות, מנייריסטיות. לצד שני ציורים חומים־להגעיל מוצגים גם ציורי צבעי בסיס, בהם שולטים ירוק, טורקיז וצהוב, המייצגים שדות, שמים ואור שמש. התוצאה הסמי־מופשטת היא כל כך סלונית עד כי אין מנוס מלחשוב שזו הערה מפוכחת על ציור מהזן הזה. בעלי פוטנציאל הם גם ציוריו של גיא לוי, העשויים א־לה מקס בקמן, בסגנון אקספרסיוניסטי קשוח עתיר קונטורים שחורים, ומתארים עלילות נפתלות ואפלות בין גבר לאשה ומיני טקסים הקשורים לציור ולהפרשות גוף (אולי סיד, חלב או נוזל זרע. אולי דם, ריבה או צבע אדום) המתחוללים ביניהם באורח דרמטי.

הרן כסלו, "ציורי גבול". הערה מפוכחת
אחיקם בן יוסף

ניתוח להסרת איילת שקד

והערה אחרונה בנוגע לפרט מיצירתו של ים עמרני, "סדינים", שבו מצויר ראשה של שרת המשפטים איילת שקד המולבש על גוף אשה עירומה, פרט שצונזר על ידי נשיאת שנקר יולי תמיר. חשוב להזכיר כי מקרים רבים בהיסטוריה של מאבקים למען חופש הביטוי לא נסבו על אמנות גדולה, אנינה ומורכבת, אלא דווקא על זו נמוכת המצח, המתלהמת, הוולגרית, הסליזית, הפוגעת ברגשות הציבור או בפוליטיקאים, אמנות שהיא על גבול הבגידה או ההשמצה, הוצאת הדיבה או הביזוי. לא רק על האיכות האמנותית יש להיאבק, אלא גם על הזכות להיות לא איכותי במפגיע, בעייתי, ירוד ושנוי במחלוקת. לכן, אם נשללה מאיתנו הזכות לחזות בשרת משפטים מתפתלת ומתפלפלת על הסעיף שלפיו צריך לאסור אמנות שכזו, חבל שלא חזינו לפחות במפגן סולידריות עם הסטודנט המצונזר.

אם חבריו ללימודים, אולי אפילו מרציו, המנחים, אוצרי התערוכה, וגם ראש המחלקה לאמנות לארי אברמסון (כולם אמנים בעצמם), היו מסרבים להציג את תערוכת הגמר בשל הצנזורה שנכפתה על עמרני, לפחות היינו משתכנעים שהמיני־אירוע הזה אינו תרגיל יח"צ מתוזמן.

"סדינים", העבודה של ים עמרני, לפני הצנזורה
ארנון בן דרור - טיים אאוט


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו