שני ליטמן
שני ליטמן
נילי גורן, 2013
נילי גורן, 2013צילום: ערן לם / סטודיו לם
שני ליטמן
שני ליטמן

אוצרת הצילום של מוזיאון תל אביב לאמנות, נילי גורן, מתה היום (רביעי) לפנות בוקר ממחלת הסרטן והיא בת 50. הלווייתה תתקיים מחר ב–17:00 בבית העלמין בקיבוץ גבעת השלושה.

גורן נולדה ב–13 בספטמבר 1965 בירושלים, שם גם גדלה. בצבא שירתה כמדריכת טיסה בסימולטורים בבית ספר לטיסה של חיל האוויר. היא השלימה תואר ראשון באמנות ועיצוב באקדמיה בצלאל בירושלים, ואחר כך למדה לתואר שני בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב. מ–1993 עבדה כצלמת עצמאית. ב–1995 החלה לאצור את הגלריה של בית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים וכעבור שנה החלה לעבוד במוזיאון תל אביב כעוזרת לאוצרת במחלקת הצילום. בשנת 2000 מונתה לאוצרת המחלקה לצילום.

במסגרת תפקידה אצרה גורן במשך השנים תערוכות של אמנים בולטים. בשנים האחרונות אצרה את התערוכה "נראות" של הצלם הקנדי ג'ף וול שהוצגה במוזיאון ב–2013, את התערוכה "תיעוד בדיוני 1982–2012" של רוג'ר באלן ב–2012, את "פוטו אופ" של אוהד מטלון ב–2014 ואת "חלב ציפור" של אנה ים באותה שנה. כמו כן היתה חברה בוועדות השיפוט של פרסי הצילום שמעניק מוזיאון תל אביב, בהם פרס קונסטנטינר לצילום לאמן ישראלי ופרס לורן ומיטשל פרסר לצלם ישראלי צעיר. גורן הותירה אחריה בן — נמרוד, בן 13, הורים, אח ואחות.

התערוכה האחרונה שהספיקה לאצור היתה "אור נגדי" של מאיה ז"ק, שנפתחה במוזיאון בסוף אפריל. ז"ק סיפרה היום כי תהליך העבודה על התערוכה נמשך שלוש שנים, וכי גורן המשיכה להיות מעורבת מאוד גם לאחר שחלתה בסרטן, לפני כשנה. לדבריה, היא חשה בת מזל על שהספיקה לעבוד עם גורן. "נילי התגייסה לזה בצורה כיפית, יפה וחברית", אמרה ז"ק. "לדבר איתה זה היה קצת כמו לדבר עם קולגה אמנית. מצד אחד, היה בה ריחוק מסוים, משהו שיכול להתפרש כקורקטיות, אבל מהר מאוד היא יצרה פמיליאריות חברית. היה משהו מסתורי ומסקרן בנוכחות שלה, וגם משהו חסון. זה פרויקט שהיה לה מעניין וחשוב כי הוא גם עסק בצילום באופן אחר. אין בו שום צילום קלאסי, אבל הוא כולו על צילום ודרך צילום, עם כל השאלות של צילום ככלי המתעד של המאה ה–20. אלה דברים שנגעו לה מאוד.

חלל התערוכה "אור נגדי" של מאיה ז"ק, התערוכה האחרונה שאצרה גורן במוזיאון תל אביב
חלל התערוכה "אור נגדי" של מאיה ז"ק, התערוכה האחרונה שאצרה גורן במוזיאון תל אביבצילום: אלעד שריג

"מאז שחלתה היא היתה פחות נוכחת פיזית", הוסיפה ז"ק, "אבל תמיד היתה לגמרי בעניינים ומודעת להתפתחויות ולשינויים. לקראת הקמת התערוכה היה לה חשוב מאוד להיות מעורבת בכל הדברים. מוזר מאוד שזו תערוכה שהנוכחות הנשית הטרגית קיימת בה בכל מיני רבדים: גם הרצח של אמו של פאול צלאן שנמצא בסרט המוקרן בתערוכה, והגעגוע שלו והכתיבה על האירוע הזה, וגם המוות של אמא שלי שנמצא שם והקדשתי לה את הסרט, ונילי — היא גם סוג של אמא שבמהלך העבודה פתאום נעלמה, חזרה ושוב נעלמה".

האוצרת הראשית והמנכ"לית של מוזיאון תל אביב, סוזן לנדאו, היתה קרובה מאוד אל גורן והלכה להיפרד ממנה אמש בבית החולים, כאשר היה ברור כי מצבה קשה מאוד והיא היתה כבר מחוסרת הכרה. לנדאו אומרת כי גורן היתה אישיות מיוחדת. ההיכרות ביניהן החלה כאשר לנדאו מונתה לאוצרת הראשית והמנכ"לית של המוזיאון, לפני ארבע שנים וחצי.

"זה היה מהנה מאוד לעבוד איתה, מכיוון שאפשר היה לשוחח איתה", אמרה לנדאו. "היא היתה אוצרת מצוינת, גם מבחינת הראייה והכתיבה שלה. ההתמחות שלה היתה באמנות ישראלית ובצילום ישראלי. מה שהיה מיוחד בה זה גם האומץ שלה, היא תמיד חיפשה דברים חדשים וביטויים חדשים ותמיד היתה לה ראייה רעננה על אמנות".

רוג'ר באלן, "דרסי וקייסי, תאומים, טרנסוול המערבית", 1993, מתוך תערוכתו "תיעוד בדיוני" שאצרה גורן במוזיאון תל אביב ב-2012
רוג'ר באלן, "דרסי וקייסי, תאומים, טרנסוול המערבית", 1993, מתוך תערוכתו "תיעוד בדיוני" שאצרה גורן במוזיאון תל אביב ב-2012צילום: רוג'ר באלן

לנדאו מציינת במיוחד שתי תערוכות שאצרה גורן בשנים האחרונות – האחת של ג'ף וול והשנייה של אוהד מטלון, תערוכה שהחלה בגלריה ריקה ומדי יום נוספו לה עבודות חדשות. "התערוכה של מטלון היתה מאוד אחרת ולא קונוונציונלית, מבחינת התפישה שלה, וראיתי איך זה כל כך התאים לנילי, כל הדבר האחר והנועז הזה. אני חושבת שאלה היו המאפיינים שלה — הנועז והאחר ולראות ולנסות דברים בדרך אחרת. אוהד כצלם ישראלי וג'ף וול כצלם בינלאומי, אלה שתי נקודות שמחברות יחד את האיכויות וגם את התפישה וההתייחסות שלה. וכמובן, המטען האינטלקטואלי שלה והרבה ידע לעומק, הכרת השטח באופן מצוין. היא ידעה מה קורה פה וגם מה קורה בעולם".

לנדאו סיפרה שגורן היתה אהובה מאוד במוזיאון תל אביב והידיעה על מותה התקבלה בכאב גדול: "ידענו שהיא חולה מאוד אבל בכל זאת היתה תקווה. היא עמדה בכל הטיפולים הקשים עם המון סבל וגבורה. למרבה הצער, זה לא הצליח. היא היתה אדם אופטימי ועד הרגע האחרון גם היא עצמה האמינה שהיא תתגבר על המחלה. תמיד היא היתה פייטרית, עצמאית, עם דעה מגובשת וברורה מאוד, ותמיד אדם ישר, שהולך בדרך שהוא מאמין בה. נקשרתי אליה מאוד וקשה לי לחשוב שלא אוכל לשוחח איתה ולראות אותה".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ