מנהל מוזיאון האיסלאם בירושלים: "אני חסר זהות דתית או אתנית. יש מעט אנשים כמוני"

נאדים שיבאן לא פגש יהודים עד גיל 21 ואז התחתן עם אחת. בראיון לקראת השתתפותו בעונת התרבות בירושלים הוא מספר למה ביטל תערוכת כלי נשק איסלאמיים, ועל ההתנהלות מול שרת התרבות

שני ליטמן
שני ליטמן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
נדים שיבאן יושב
שיבאן. "במלחמת יום כיפור, הייתי הגבר הכמעט יחיד בקמפוס. רוב הגברים היהודים היו במלחמה"צילום: אוליבייה פיטוסי

הדבר הראשון שעשה נאדים שיבאן כשמונה ב-2014 למנהל מוזיאון האיסלאם בירושלים היה לבטל את אולם כלי הנשק האיסלאמיים שקידם את פני הבאים למוזיאון בקומה הכניסה. "זו היתה החלטה מודעת. אני לא בעד נשק. גם בסדנאות ילדים שלנו נהגו לעשות חרבות, חץ וקשת ורובים. גם שם ביטלתי. המשפחות כעסו עלי, הן דווקא אהבו את זה".

במקום אולם כלי הנשק, הפך שיבאן את החלל לאולם של תערוכות מתחלפות. כרגע מוצגת שם תערוכה של כרזות מאיראן. התערוכה הזו, לדבריו, מבקשת לאתגר את השיח הישראלי הקלאסי שרואה את איראן כמדינה שנשלטת על ידי דיקטטורה לא רציונלית וצובע את כולה בצבע אחד. "התערוכה כאן מנסה להתמודד עם התיוג הזה. אפשר לראות איך בכל זאת מתקיימת תרבות מפוארת תחת משטר מדכא, איך הם מצליחים ליצור ולבטא את עצמם. ואולי זו הנקודה האופטימית, שלאדם יש יותר כוח מאשר לפוליטיקה ולמשטר. לא הכל בידי המשטר. משטרים זה לא מכה משמים".

שיבאן מודע היטב לסימבוליות של החלטתו להרחיק את התרבות המוסלמית מהאסוציאציה של כלי נשק ומלחמה. "אנחנו עוסקים באמנות איסלאמית במשך 1,000 שנים, ואומרים שהאיסלאם הביא גם תפארת לעולם, לא רק קטל, אלא גם תרבות וציוויליזציה. והלוואי שכולנו, כל העמים, נחזור לזה. יש יותר מדי כוח ואנרגיה וכסף שהולך על להשמיד, ופחות על לבנות".

הוא לא חושש ממעשים סימבוליים, ובמהלך חייו נקט בגישה הזו לא פעם. בקרוב הוא יפרוש את כל הצמתים הללו בסיור שהוא משתתף בו במסגרת פרויקט "המסת גבולות" של פסטיבל "מקודשת" בירושלים, שייפתח היום (ראשון). במסגרת הסיורים, שיתקיימו כמעט מדי יום במשך שלושה שבועות, ייפגשו הצופים בכל פעם עם שבע דמויות ירושלמיות אחרות, באתרים שונים שאינם ידועים מראש, וישמעו סיפורי חיים שלדעת המארגנים מכילים ביטול תחומים קיימים וזליגה בין זהויות וקהילות.

המוזיאון לאמנות האיסלאם ירושלים. "אומרים שהאילסאם הביא גם תפארת לעולם, לא רק קטל"צילום: אוליבייה פיטוסי

שיבאן מתחיל את סיפור המסת הגבולות הפרטי שלו בלידתו למשפחה פלסטינית נוצרית בכפר ראמה שבגליל ב-1951. אביו עבד בבתי הזיקוק בחיפה, ואמו טיפלה במשק הבית. "בזמן המלחמה אספו את כל הגברים בכפר ושמו אותם במעצר למשך שנה וחצי, בהם גם אבא שלי. כששחררו אותו מהמעצר, אמא שלי נכנסה להריון ואני נולדתי. חייתי בכפר עד גיל 21 ולא פגשתי יהודים מימי. כל מה שידענו על יהודים היה מהרדיו שהקשבנו לו, תחנות ממצרים, ירדן וסוריה. עד שהייתי בן 16 לא היו בכפר חשמל ומים זורמים".

את לימודי התיכון עשה שיבאן בבית הספר בכפר, שהיה אז התיכון הערבי היחיד בצפון הארץ. לראשונה ביקר בעיר גדולה כשהיה בן 17, והשכנה שלו לקחה אותו לקנות בגדים בחיפה. "טיילנו ברחוב הרצל, שהיה אז הכי מפואר בחיפה. היא הזמינה אותי לשתות קפה בקפה מקס. זה מאוד הרשים אותי". אחרי שסיים את התיכון לימד במשך שלוש שנים בבית ספר נוצרי בכפר, ששאר המורות בו היו נזירות. אחרי כמה שנים כמורה קיבל את ההחלטה שהוא מגדיר כמשמעותית בחייו – לצאת מהכפר ללימודים באוניברסיטה העברית בירושלים. "כשהייתי בן 21 חציתי את הגבול מהכפר לעיר. זו היתה שנה מאוד משמעותית בחיים שלי. מאדם מאוד ביישן שלא ראה את העולם, הגעתי לירושלים, שהיתה אז עיר יחסית פתוחה, פלורליסטית, עם חיי קמפוס תוססים. באותה שנה גידלתי שיער, חיפשתי בנות בקמפוס, הסתובבתי עם חולצות בטן צמודות. השיא של אותה שנה היה שהנזירות מבית הספר שבו למדתי בכפר הגיעו לטיול שנתי בירושלים וביקשו לפגוש אותי, והן היו בשוק. זה היה המפגש הראשון של העולם הישן שלי עם העולם החדש".

באוניברסיטה למד שיבאן סוציולוגיה, מדעי המדינה ויחסים בינלאומיים. בשנת 1972 הכיר את מי שהפכה בהמשך להיות אשתו. "היא היתה יהודייה. בזמן מלחמת יום כיפור, אני הייתי הגבר הכמעט יחיד בקמפוס, והסתובבתי עם בחורה יהודייה, ורוב הגברים היהודים היו במלחמה. זה היה מוזר. ההורים שלי ושלה לא קיבלו את הקשר הזה. ההורים שלי השלימו עם זה יותר מאוחר, אבל ההורים שלה עד זקנתם בקושי השלימו עם זה. נולדו לנו שני ילדים. התגרשנו לפני שבע שנים, כמו רוב הזוגות שלא מחזיקים מעמד יחד. הפרידה לא היתה קשורה להיותה יהודייה. גם בת הזוג הנוכחית שלי היא יהודייה".

אחרי התואר בסוציולוגיה למד עבודה סוציאלית, ועם סיום הלימודים, ב-1977, החל לעבוד בלשכת הרווחה במזרח ירושלים. "עד 1992 עסקתי בעבודה סוציאלית וניהול מוסדות רווחה במזרח העיר. בזמן הזה קרתה האינתיפאדה הראשונה. אני הייתי בתווך. רוב המוסדות היהודיים בתקופת האינתיפאדה, כמו משרד הפנים והתעסוקה, הותקפו על ידי ההמון במזרח העיר. הם ראו בזה סמל של השלטון. אבל בשירות שלנו לא פגעו. כל הצוות שלי היה מקומי פלסטיני. זה היה נס לתת שירות במצב של כמעט מלחמה. לשכת הרווחה היתה היחידה שנשארה פתוחה. הרגשתי כאילו קיבלתי פרס נובל, על זה ששרדתי את התקופה הקשה שם".

מתוך תערוכת הכרזות מאיראן. לאתגר את השיח הישראלי הקלאסי

שיבאן ממשיך לתאר את קורות חייו כסדרה של חציית גבולות. הוא מונה למנהל מחלקה בעיריית ירושלים, שטיפלה באוכלוסיית הקשישים בכל חלקי העיר. "רציתי להוכיח לעצמי שאין לי תקרת זכוכית, למרות שאני ערבי ומיעוט. אני הייתי הערבי הראשון שניהל בירושלים מערך שירותים שטיפל בכלל האוכלוסייה, לא רק באוכלוסייה הערבית".

כששיבאן מספר את כל זה, בעודו יושב במשרדו האלגנטי שבמוזיאון לאמנות האיסלאם, ברור כי מתקרבת תפנית חדה נוספת – איך בדיוק נהפך מעובד סוציאלי, למנהל מוזיאון לאמנות. הוא מספר שאחרי 25 שנים בעירייה וסדרה של תפקידים בכירים, החליט לפרוש ועבר לעבוד בקרן לירושלים, שם הקים את מחלקת התוכן. מתוקף תפקידו היה חבר בהנהלה של כמה מוזיאונים, בהם גם המוזיאון לאמנות האיסלאם. לפני שנתיים מונה למנהל המוזיאון. "זה הגבול האחרון שחציתי. עברתי מעיסוק באנשים לעיסוק בתערוכות ובאמנות. זה היה מעבר טבעי. אחת האמירות השגורות אצל עובדים סוציאלים, היא שהם חולמים לפתוח חנות פרחים. עבודה סוציאלית היא מקצוע מאוד קשה ושוחק והחלום הוא לעבור למקצוע שעוסק ביופי, בנפש, בספירה הגבוהה של הצורך הרוחני. מה שמעסיק אותי עכשיו זה מה תהיה התערוכה הבאה, איזה תוכן אני רוצה להכניס למוזיאון. זה מקום שמנסה לקרב בין אוכלוסיות שונות, בין יהודים וערבים. אנחנו לא עוסקים בקונפליקטים או במלחמות ולא בייסורים והגבלות. זה כמו הזיה אבל זה כיף".

העובדה שהוא חסר השכלה פורמלית בתחום האמנות, לא הפריעה, לדבריו. "בזמן שישבתי בהנהלת המוזיאון, למדתי על אמנות איסלאמית והתקרבתי לנושאי יצירה ומוזיאולוגיה. למדתי תוך כדי פרקטיקה. אם תביאי לי עכשיו חפץ מהמאה העשירית אני יכול להגיד לך מאיזו תקופה זה ומאיפה".

בתור מנהל המוזיאון שיבאן חש די נינוח, בעיקר משום שאינו נתון ללחצים פוליטיים. תקציבו של המוזיאון מגיע ברובו מקרן אירופית שהקימה המשפחה שייסדה את המוזיאון, והיא זו שמעניקה את הגב הפיננסי. תמיכת העירייה ומשרד התרבות מגיעים בקושי ל-10% מהתקציב השנתי של המוזיאון. אבל לדברי שיבאן, זה המצב ברוב המוזיאונים המוכרים בישראל. כשחלקה של המדינה הוא ממילא כה קטן, הפחד מפני תגובות הפוליטיקאים בכלל ושרת התרבות בפרט למה שיוצג במוזיאון, נראה לו מיותר. "אמן שפגשתי לאחרונה אמר לי, זה לא שהשרה אומרת לאנשים מה לעשות או לא לעשות, אבל כל מה שאנחנו עושים יהיה על הקיר. אז כל הזמן נזהרים לא להרגיז אותה, כדי שלא תחליט להוריד או לקצץ למישהו. אבל היא הרי לא יכולה לעשות את כל מה שהיא אומרת, כי בכל זאת יש חוק וסדר ותהליכים. לא הכל גחמות של פוליטיקאים. אבל עצם האיום מרתיע את היוצרים. אני מהמקום שלי לא מפחד. אני יכול להרשות לעצמי, בתמיכת ההנהלה של הבית הזה, להיות בעד אמנות נטו, ולהביא את מה שנכון ומה שצריך להציג במקום. אני בעד שאמן יצור מה שבראש שלו. היום בהרבה מהמוזיאונים והגלריות יש הכתבה מלמעלה, לגבי סוג האמנות וסוג האמנים, ואיזה אג'נדות מוכנים לקדם".

שיבאן. "רציתי להוכיח לעצמי שאין לי תקרת זכוכית, למרות שאני ערבי ומיעוט"צילום: אוליבייה פיטוסי

ובכל זאת, שיבאן עצמו אינו חף משיקולים פוליטיים, גם אם הוא מגדיר אותם כאנטי פוליטיים. כך למשל הוא מספר שסירב לשתף פעולה עם המוזיאון לתרבות האיסלאם שנפתח לפני כשנה וחצי בבאר שבע, בבניין ששימש עד קום המדינה כמסגד. התנועה האיסלמית דרשה להחזיר אותו לייעודו המקורי, ובג"ץ קבע כפשרה שהמבנה ישמש כמרכז תרבותי לשימור האיסלם, וכך הוחלט על הקמתו של המוזיאון.

"לא הסכמתי להשאיל להם לתצוגה דברים מהאוסף שלנו, כי אני רציתי לייצר מוזיאון שהוא רחוק מפוליטיקה. חשבתי שהחיבור למסגד ולסיפור של המוזיאון ההוא, יקלקל למוזיאון שלנו. בהמשך הנהלת המוזיאון שלנו שינתה את דעתה ועכשיו הוחלט שנשאיל להם מוצגים לתערוכה הבאה שלהם".

כמו כל המוזיאונים בישראל, גם המוזיאון לתרבות האיסלם נאבק על הגדלת ההכנסות העצמיות בעיקר באמצעות הגדלת מספר המבקרים. שיבאן מרגיש שבמשימה הזו הוא דווקא עומד יפה. "אנחנו נסיים את השנה עם 50 אלף מבקרים, ומבחינתי זה הישג אדיר כי יש פה קושי. בכל פעם שיש פיגועים בירושלים והמתח הפוליטי גואה, אז העיר ננטשת ומוסדות התרבות כולם סובלים. ואנחנו סובלים פעמיים, כי לחלק המתלהם באוכלוסייה, מוזיאון איסלמי זה סדין אדום. אז לוקח זמן לשקם חזרה את החיבור בין המוזיאון הזה לקהל הרחב".

אחד הגבולות ששיבאן עדיין לא הצליח להמיס, כדבריו, הוא העוינות בין סוגי האוכלוסייה השונים בירושלים. "הייתי מבין מקימי ארגון העובדים הסוציאליים למען השלום. כשהאלימות גאתה בירושלים, חשבנו שאנחנו לא יכולים להיות אדישים. הדבר השני שניסיתי ללא הצלחה הוא לנסות להעצים את השכונות המוחלשות בירושלים. רציתי ששכונות מוחלשות בירושלים יתנהלו כמו עיר, שתושבים יובילו מול העירייה דרישה להשוואת תנאים ולפיתוח עצמי מקומי של השכונות. כי ירושלים לא השכילה לנהל את עצמה כעיר מאוחדת. היא לא יודעת איך לנהל את עצמה מול הערבים, וגם מול החרדים. זו עיר שהולכת ומסתבכת, והופכת להיות יותר פנאטית במובן הפוליטי. מזרח העיר היא עיר בפני עצמה, שלא ממש מחוברת לירושלים. ומי שחילוני, לא יחייה בעיר שבה הרוב הדומיננטי יכפה על החילונים אורח חיים דתי".

סילואן. "ירושלים לא השכילה לנהל את עצמה כעיר מאוחדת"צילום: AMMAR AWAD / רויטרס

שיבאן לא מקבל את העיקרון הדמוקרטי לכאורה, שהרוב קובע עבור המיעוט. "הרוב שיודע לכבד את המיעוט, זו הדמוקרטיה האמיתית. בישראל אנחנו מתרחקים מזה לצערי. דמוקרטיה זה לא רק הצבעה של הרוב, כי אז יש דברים שהופכים לכפייה ולא פרקטיקה של הדמוקרטיה. אני לא יודע איפה זה ייגמר. פעם הייתי מיעוט פלסטיני, ועכשיו אני מיעוט חילוני. אני גר בשכונת בית הכרם, שהיא מעוז החילונים האחרון בירושלים. ולמען האמת, אם לא הייתי עובד פה, כבר לא הייתי גר בירושלים".

לאחר הרבה שנים על קו התפר, שיבאן מגדיר את עצמו כמי שנפטר בהקלה מהגיבנת של הזהות, שכיום לא מעסיקה אותו כמעט בכלל. "אני חסר זהות דתית או אתנית. חבריי הם לרוב אנשים חילונים שהדת חסרת משמעות עבורם, וכך גם הזהות הלאומית. בניתי לי עולם מצומצם שהוא על־זהותי ועל־השתייכותי, אני מכיר מעט אנשים כמוני, וטוב לנו בבועה שיצרנו לעצמנו. מצד שני, זה מצב של תלישות, של זעזוע זהותי. כי אתה לא יכול להיות לא שייך לאף אחד. אני בעצם לא מוצא את המודל של חברה צודקת. אבל טוב לי עם מה שאני, אני לא מרגיש מתוסכל. זה מעניין להיות במקום הזה, ואולי זה קורה לי כי אני כבר בן 65. כשהייתי יותר צעיר הייתי צריך הגדרות יותר ברורות וחדות, איפה אני ומה אני. והיום פחות".

ישנו בכל זאת מקום אחד שבו שיבאן חוזר להרגיש את הזהות הערבית שלו ביתר שאת – בשדה התעופה בן גוריון.

"כמו כל הערבים הישראלים, גם אני נבדק יותר בקפידה באופן קטגורי בגלל המוצא והשם. כשמחזירים אותי לשם, הם כאילו אומרים, אל תיתמם ותגיד שאתה חסר זהות ומשמעות, משחק אותה כאילו אתה שייך לעולם הגדול. בשדה התעופה אומרים, אתה שייך לערביות שלך. וכשאני נוסע ברכבת הקלה לעיתים רחוקות ושומע שלושה אשכנזים מבוגרים אומרים לילדים להוריד את הרגליים מהמושב, וכשהם לא עושים את זה, הם אומרים להם, אל תתנהגו כמו ערבים וחמורים. ואז אני נזכר כמה עוינות יש בחברה הישראלית כלפי האחר".

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ