בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הבאסה של הדאדא וההברקות האבודות: "לילה מפוזר" במוזיאון ת"א

אנגלמאייר שהצחיק והנערים שהשתוללו באחד האירועים הגשימו את הרעיון של ערב הדאדא, אבל חוני המעגל מת, ולמוכתר ביטלו הופעה וכל ה"לילה מפוזר" לא איפשר להתרכז

8תגובות
ערב דאדא במוזיאון תל אביב
דודו בכר

כותרת המשנה של ערב הדאדא בחמישי בערב היתה "לילה מפוזר במוזיאון". זו כותרת שקולעת גם לטבע החוויה באירועים הליליים ההמוניים הקודמים שהתרחשו במקום, וככזו אינה קשורה לתנועת הדאדא. אפשר לייחס אותה למונח שטבעו הלטריסטים הצרפתים של שנות ה–50, שעשור אחרי הפכו לסיטואציוניסטים: "דריבֶה" (Derive): מילולית זה מיתרגם ל"ריחוף", רעיונית הכוונה ל"טכניקה של מעבר מהיר דרך אווירות שונות", כך לפי גי דבור, שהנהיג את שתי התנועות הנ"ל.

בהגדרה, פיזור, שוטטות וריחוף אינם דברים שניתן לשלוט בהם ולתזמר אותם. יש כאן אלמנט של סיכון, של הימור. רק בכאן־ועכשיו של ההתרחשות, העסק בכללותו יכול להתרומם או להתרסק. “להתרסק" זו אולי מלה חזקה מדי, אבל אין ספק שליל הדאדא לא התרומם.

ערב דאדא במוזיאון תל אביב
דודו בכר

הצטרפות נסיבות טיפה שונה היתה אולי מובילה להצלחה. אולי מותו של הדאדאיסט המובהק ביותר בתוכנייה, חוני המעגל, כה סמוך לאירוע, יצרה איזשהו הד שתוצאתו מגדל קלפים מתמוטט. על פניו לא אמורה היתה להיות לכך השפעה, שכן חלקו של חוני המעגל באירוע היה מלכתחילה צנוע — מרתון סרטי וידיאו. אני יכול לתהות שמא מסלול הריחוף בו בחרתי לא היה מוצלח. תהיתי דקה והחלטתי שראיתי מספיק כדי שדיווחי כי העסק לא עבד הוא אמין ומבוסס.

אפילו לא משנה לי שלחלק גדול ממה שהייתי עד לו היה קשר רופף עד לא־קיים עם מורשת תנועת הדאדא. בואו לא נעשה את עצמנו. באנו ליהנות, לא לקורס אקדמי בנושא. ציפיתי להופעה של המוכתר, שהחיבור שלו לדאדא הוא באופי הקברטי של המוזיקה וההגשה שלו, שאכן תמיד נראית ומרגישה כמו מסע בזמן לחדר אחורי של בית קפה מרכז־אירופי בשנות ה–20. במפת האירועים צוינו שתי הופעות שלו, את הראשונה החמצתי ולפני מועד השנייה בדקתי את האולם הענק שאיכלס את עופר טיסר, אלי פטל, רועי צ'יקי ארד ודיגיטל_מי. טיסר ישב עם לפטופ ליד שולחן וניגן סט תקלוט אישי לכל מי שהתיישב מולו. היו רק ארבעה־חמישה אנשים סביבו אבל לא היתה לי סבלנות להמתין; זהו האופי של ההתנהלות בחלל המוזיאון: מה שלא לופת בך מייד ובכל הכח, מושלך הצידה לטובת האטרקציה הבאה.

מחווה למוכרי ארטיק

צ'יקי ופטל עמדו יחד בחלל הגדול והכמעט ריק, ממתינים לקליינטים. פטל בנה טרמפולינה שצריך לנתר עליה כדי לראות תערוכה קטנה שלו, שהוסתרה בתוך ריבוע של קוליסות. משהבחין צ'יקי בתנועה טיפה מוגברת של מרחפים לאולם, התייצב ליד הפודיום שלו, סביבו הניח גליונות נבחרים של כתב העת "מעיין", והתחיל להקריא משיריו, כהרגלו באקספרסיביות תיאטרלית, בכובע קש ובמכנסיים קצרים. המלים הדהדו, נתערבלו ונעלמו בחלל העצום. דיגיטל_מי ניגן סט. האזנתי דקותיים ונהיו לי קוצים בתחת ופחדתי להפסיד את המוכתר.

דאדאלנד במוזיאון תל אביב
דודו בכר

אבל הבמה שבה היה אמור להופיע ריקה ודוממת. לאון פלדמן מרדיו הקצה מגיח עם מגפון ומכריז לי באוזן ממרחק אפס שהמוכתר בכלל מופיע במקום אחר, בניגוד למה שכתוב בשלט שליד הבמה. אחרי העדכון הוא מצחיק אותי ואת עצמו וצועק במגאפון "דאדא! דאדא!" במחווה פארודית למוכרי ארטיקים בים. היה בזה משהו דאדאיסטי.

והנה המוכתר חולף על פניי במחלצותיו היפות. “ביטלו לי את ההופעה השנייה" הוא מסביר ולא מפרט. הוא לא נראה כועס או פגוע. הוא עדיין עצוב על מותו של חוני. הוא מספר לי שהגיע מההלוויה שהתקיימה מוקדם יותר באותו יום. קורה שמופע מתבטל במהלך אירוע המוני וכאוטי, אבל בהמשך מתברר שגם מי שכן הופיע התקשה להתגבר על תנאי השטח.

התקלוט של מארקי פאנק וסקולמאסטר בגן הפסלים נמוג באווירה של מסיבת קוקטייל שאף אחד לא יודע לרגל מה היא מתקיימת, והמסך עליו הוקרן "מקבץ דאדאיסטי" בעריכת אורי סוכרי היה טיפה מוצנע מדי בירכתי הגן. המבוגרים שתו וסמילטקו, הצעירים ישבו על הדשא כאילו זה פסטיבל עכו. התוכן עצמו, איכותי כשלעצמו, נבלע בחלל והתבטל בו כרקע, במקום להיות אטרקציה לופתת.

חיוך ראשון ואחרון

להקת "מונטיפיורי" במוזיאון
דודו בכר

הגיע הזמן לחצות את הרוביקון לאגף החדש. זאב אנגלמאייר בתחפושת שושקה הגאונית שלו עומד בכניסה לתערוכה הקודרת והיפה של ניר עברון ומצייר לאנשים על הגוף. אחת הבובות המצחיקות שלו משוטטת סביב, מורכבת על רובוט רומבה. בת לווייתי מאירה עיניים ומחייכת חיוך גדול ראשון ואחרון הלילה.

ממשיכים. האמן שחר מרקוס ניצב במרכזו של מתקן צ'אפליני, רק שבניגוד לסצינה הקלאסית של מכונת האוכל בבית החרושת בסרט "זמנים מודרניים", כל האביזרים בהתקן המרקוסי נועדים לענג אותו, ואנחנו, הקהל, לוחצים על הכפתורים במעין היפוך של המיצג הסבנטיזי המפורסם והמדכא של מרינה אברמוביץ'. כפתור אחד גורם לזרוע רובוטית להגיש למרקוס סוכריה ענקית על מקל לפה. כפתור אחר מקלח אותו. כפתור נוסף מבריש את שיערו ועוד אחד פולט אדי קיטור לפרצופו, שאת זה לא ממש הבנתי. יש! גוריתי לפעולה! לחיצה על כפתורים במוזיאון שמפעילים מוצג מחזירה אותי לילדות. אני לא שולל את האפשרות שגם אם היה כפתור שמפעיל תותח שהיה יורה את מרקוס אל הקיר שמאחוריו, הייתי לוחץ עליו בחדווה. לא כי אני סדיסט, יותר מתוך הרעב לזה שכבר יקרה משהו, לעזאזל.

יורדים במדרגות הנעות ונעים לתוך האודיטורים. מאיה דוניץ מנופפת בחבלים בשתי ידיה ושרה תפילת ג'יבריש, כשמה שזה לא יהיה שקשור לקצות החבלים פוגע מדי פעם בתופים שערוכים מולה ומוסיף ביט רנדומלי.

מתפזרים ב"לילה המפוזר"
דודו בכר

הרולד רובין, מוזיקאי הג'ז הוותיק שלא אתפלא אם היה עד ושותף לאירועים שלא היו מחווה לתנועה מודרניסטית אלא הדבר עצמו, מגיח משמאל הבמה עם הקלרינט שלו, מצפצף אנה ואנה. אני לרוב אוהב את הופעות האבסורד של דוניץ. היא מצחיקה, שובת־לב, אמיצה ובעלת כריזמה בימתית. אבל אי אפשר להתרכז. זהו טבע האירוע. עשרות אנשים נכנסים, מציצים, ויוצאים. לאף אחד אין סבלנות לכלום. הקהל אשם!

הילדודס מתהפנטים

איפשהו בקומות העליונות אולם מפוצץ, הראשון שיש בו אווירת מסיבה. מדובר בהקרנת וידיאו שהיא תצוגת תכלית מוזיקלית של לייבל חדש שאם הבנתי נכון קשור לתמיר מוסקט. הלייבל נקרא Ape ועל המסך מרצדים ביטים ואם אני לא טועה גם קלסתרו של גלעד כהנא.

קבוצת נערות ונערים, לתחושתי לא מתל אביב, רוקדים ומשתוללים ועושים סלפים על רקע ההקרנה. אני לא אומר זאת בשמץ התנשאות. אם הייתי בכתה ט' ומגיע למוזיאון בביקור לילי נדיר בעיר הגדולה, הייתי מקפצץ ומסתנוור. הנה, מצאתי נקודת אור: הילדודס האלה מתהפנטים מהביטים ועל הדרך מתגלגלים ישר לתוך התערוכה של טרטקובר, ומממשים את כוונת המוזיאון, שהבידור והגירוי יתערבבו מבלי משים באמנות שניצבת בו גם בימי חולין. אני תוהה אם השומרים בתערוכות, חלקם מבוגרים, מקבלים שעות נוספות ואם הם נהנים כמו הילדים משבירת השיגרה.

דודו בכר

חוזרים למבואת האגף הישן. על הבמה "המסך הלבן". הסאונד שוב נכנע לחלל. גם הצלילות ההפקתית הרגישה לדקויות של הפופ נוסח סן־רמו של “מונטיפיורי", שמופיעים אחריהם, נאבד. בנוסף לכך, מפציע הסימן המיסטי הקבוע שמסמל אירוע לא מוצלח: גבר בתסרוקת ליפה כסופה, חולצת משבצות ומכנסיים קצרים, מתחיל לרקוד לצד הבמה בחינניות של מפא"י ההיסטורית. הסתובבנו על עקבינו וחשנו החוצה מבלי להביט אחורנית.

“דאדאלנד, לילה מפוזר במוזיאון", מוזיאון תל-אביב, חמישי 1.9

 

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו