בין אירוניה לרצינות: האמן ראגנאר קיארטנסון מציג את הצד הפסטורלי של ההתנחלויות

בין תערוכות בניו יורק לפריז, הגיע האמן האיסלנדי המוערך למסע בהתנחלויות מתוך רצון להבין את האטמוספירה הפוליטית בה אנו חיים, ולהפוך אותה ליצירה אישית. ראיון עם אמן שנשבע לא לחזור לכאן יותר

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל

אחרי שתיזז בין הגדה המערבית למרכז הארץ במשך שבועיים, האמן האיסלנדי שהפך בשנים האחרונות לכוכב בינלאומי, עם תערוכות בפלה דה טוקיו בפריז וב-New museum בניו יורק, ומציג כרגע תערוכה ב-CCA (הגלריה לאמנות עכשווית) בתל אביב, מסיים את הביקור שלו עם מסקנות לא פשוטות. "אחת התחושות החזקות שיצאתי איתן היא שאין באמת הבדל בין ההתנחלויות לתל אביב", טוען ראגנאר קיארטנסון, "גם כאן הייתה את העיר הערבית שנהרסה ורואים שעיר חדשה נבנתה, כמו מקומות אחרים בעולם בהם מתיישבים חדשים השתלטו על שטחים של אוכלוסייה אחרת" הוא מוסיף. כמה רגעים לפני שגילה לי שהוא שוקל להצטרף לתנועת ה-BDS  ושמדובר כנראה בביקור האחרון שלו בארץ. בין אם אתם מתקוממים למשמע הצהרות מהסוג הזה ובין אם מקבלים אותן בהבנה, לא מפתיע לגלות שהביקור של קיארטנסון בארץ היה אינטנסיבי ומתוח, לאור העובדה שהתעקש לפקוד את ההתנחלויות מדי יום כחלק מרכזי ממימוש הרעיון שלשמו הגיע. התערוכה של ראגנאר, העונה לשם "ארכיטקטורה ומוסר", מורכבת משתי עבודות וידיאו מוכרות שהציג בעבר – "song" ו-"a lot of sorrow", ומעבודה חדשה - סדרת ציורי שמן, שאת סגנונם הוא מגדיר כ-"ציור-תמים", המציגים בתים בהתנחלויות. אלה שעל פניו לא ניכר בהם שום ייחוד, לדבריו, אך המיקום הגיאוגרפי שלהם טוען אותם במתח פוליטי. "הם השחקנים הראשיים של קונפליקט שכל הזמן משדרים בחדשות", הוא מסביר.» ארכיטקטורה ומוסר - לכל הפרטים» עכבר אמנות - לכל הכתבות והתערוכות» טיפוגרפיה של מדינה שסועה» ד"ש ממאדים: התערוכה שמטיסה לחלל ובחזרהלא אקט מוסרי אלא אישי. "ארכיטקטורה ומוסר" (צילומים: אפרת גולדמן)

ראגנאר מגיע לריאיון במראה מצוחצח, כשעניבת פפיון ורודה ענודה לצווארו, בסיומו של יום המנוחה הראשון שלו מאז שנחת בתל אביב והחל לעבוד על הפרויקט. מרבית הציורים כבר תלויים על הקירות, ממלאים את החלל בריח המסמם של הצבע הטרי, שמעיד שזה עתה סיימו לעבוד עליהם. רובם מציגים נוף פסטורלי של וילות גדולות באמצעות צבעי פסטל דלילים וזכים ויכולת טכנית סבירה. פה ושם מופיע דגל ישראל או נוף מרוחק של כפר ערבי, וזהו, לכאורה אין דרמה נוספת. זה גם הניגוד שמרתק את ראגנאר, המתח שנוצר בין הסתמיות והבנאליות של היומיום, לאירועים הפוליטיים שמתחוללים לצדם. "הרעיון היה להגיע לכאן ולהתמודד פנים מול פנים עם ה'ישראליות' האולטימטיבית, ההתנחלויות", הוא מספר. "רציתי לחקור את האטמוספירה הפוליטית שייחודית לישראל דרך הציור, תחת נקודת המבט התמימה של צייר השמן"."ציפיתי להרגיש יותר התנגדות לכיבוש" תגובות המתנחלים לנוכחות שלו, כשעמד רק כמה מטרים מול בתיהם מצויד במכחולים וכן ציור, היו, לדבריו, מגוונות. "מכיוון שהיינו זרים, כולם חששו מהנוכחות שלנו, פחדו שאנחנו זוממים משהו, ולצד חוסר הנוחות והעוינות שהופגנו כלפי, נתנו לי מים ופירות ואוכל אז היה גם מאוד נעים", הוא נזכר. "רוב הפעמים זה הפך למן פסטיבל שכונתי, הילדים הגיעו והסתכלו על הציורים וכולם התכנסו סביבנו, הרגשנו כמו קרקס מוזר. רק פעם אחת צעקו עלינו להסתלק ובקשו מאתנו לעזוב, אז יש ציור אחד חצי גמור". למרות שראגנאר שומר על עליצות וקלילות, הוא מתאר חוויה לא פשוטה שמעיקה עליו מאד, ואם בהתחלה הוא נזהר בלשונו מכיוון שלטענתו אפילו אמנים ואינטלקטואלים התקשו לקבל את דעותיו, בהמשך הוא לא חושש להביע ביקורת. "ניהלתי המון שיחות מעניינות, אבל מה שהפתיע אותי יותר מכל הוא שהכול מאד נורמלי. שאנשים מדחיקים. חלקם אמרו לי שהם כאן בשביל איכות החיים וההזדמנות הנדל”נית, תוך התעלמות מהחומה והנוכחות הצבאית", הוא משתף ומחדד: "היה לי לא קל, והרגשתי לא בנוח"."כשהחזון מופיע, זה כאילו השטן מושך אותך". ראגנאר קיארטנסון (צילום: יח"צ)היו לך התלבטויות אם להגיע לארץ?"הזמינו אותי לפני שנתיים, בזמן המלחמה בעזה, אבל הרגשתי שאני לא רוצה להציג, בלי קשר לחרם. היה לי מוזר להראות אמנות בזמן מלחמה. אבל כשהתגלה לי הרעיון הזה, לבוא ולצייר, פשוט הבנתי שאני צריך לעשות אותו. כשהחזון מופיע, זה כאילו השטן מושך אותך ואומר לך 'בוא' ואתה כבר לא מסתכל לצדדים או חושב על ההשלכות".נראה שאמנים בינלאומיים רבים שמגיעים לכאן, מרגישים מחויבים מוסרית להתייחס באמצעות האמנות למצב הפוליטי"לא הרגשתי מחויב, באופן טבעי לא יכולתי להשתחרר מהמצב הזה. הצגתי גם ברוסיה כשאנשים טענו שאסור להציג שם, אבל אני חושב שזה מעניין להתקרב למקומות מאיימים. כאמן, אני אוהב את החופש היצירתי, וליצור אמנות זה אף פעם לא אקט מוסרי מבחינתי, אלא אישי".אחר הביקור הזה, אתה תופס את המצב אחרת?"גדלתי באופן מאד פרו-ישראלי, עם המון הערצה לרעיון של מדינת ישראל ולציונות. סבתא שלי שרה שירים ביידיש והיו לה חברים יהודים רבים. אבל גם תמיד דאגתי למצבם של הפלשתינאים. בקשר לישראלים, ציפיתי להרגיש יותר התנגדות לכיבוש והייתי מופתע שלמרות שאנשים מאד כועסים על הממשלה, הם עדיין הולכים איתה, מקבלים את המצב. כשמתחילים לחשוד בתנועות לזכויות האדם, המצב לא טוב וזה סימן רע לבאות".

אנשים יכולים להאשים אותך שאתה מתחסד או פטרון"אני לא מרגיש שזה אפשרי להתחסד כלפי מדינה חזקה כל כך כמו ישראל. התרבות הישראלית כל כך דומה לאירופאית. למרות שהרעיון שלי לקח את ההשראה מציירים אירופאים קולוניאליסטים שהגיעו לארץ הקודש בעבר, לא הרגשתי שאני באמת מסתכל על התרבות הישראלית מבחוץ. אבל עם כל הפוליטיקה, בסופו של דבר העבודה שלי היא לא פרופגנדה, היא לא מביעה דעה, היא שואלת שאלות"בין הזדהות לדחייה. חלק קצר מ-"a lot of sorrow":

ציניות לצד רגשנות טהורה הרצון לחפש את הבנאליות דווקא במקומות טעונים, מלאי פאתוס ורגש, לא שמור רק לעבודה הנוכחית. לדוגמה, במיצג "a lot of sorrow", שמוצג בתערוכה כעבודת וידיאו, הוא הציב את להקת הרוק האלטרנטיבי The national על במה, וביקש ממנה לבצע את השיר "sorrow" ברצף בלייב, במשך שש שעות. החזרה על שיר מאד אישי ומרגש במשך כל כך הרבה זמן מפרקת את הנרטיב. בשלב מסוים אי אפשר לזהות מתי שיר אחד נגמר וביצוע חדש מתחיל, והשיר הופך לגיבוב יבבני ומרגיז שלעיתים מוביל להזדהות, ולעיתים לדחייה. התנועה הזו בין אירוניה וציניות לרגשנות טהורה מצויה באופן עקבי בעבודות שלו, שמושפעות לדבריו ממיצגי הדאדא. "גם בציורים, אני אוהב לחזור על אותו נושא שוב ושוב באופן מכני, אני אוהב את הרומנטיקה ומתחבר אליה אבל באותה נקודה אוהב לרוקן אותה עד שהיא הופכת לקלישאתית" הוא מוסיף.שלא כמו הנושא של ההתנחלויות, נדמה שראגנאר בוחר בדרך כלל דברים שהוא מחבב או קשור אליהם רגשית, "העבודה 'song', שמוצגת בחלל, מבוססת על שיר מדהים של אלן גינסבורג שנקרא 'Song'" הוא מגלה, ומתחיל לדקלם אותו מהזיכרון. מדובר בעבודת וידיאו נוספת שמוצגת בתערוכה, שבה האחייניות הבלונדיניות שלו שרות שוב ושוב את שירו של אלן גינסבורג בצורה המזכירה את הסירנות מהמיתולוגיה היוונית, על רקע של תפאורה ניאו קלאסית מרהיבה. גם כאן, כמו בציורים, יש קונפליקט בין תוכן קשה, המילים, למראה הכללי, "אני חושב שיופי הוא דבר מאד מטריד, מפני שליופי תמיד נלווית סוג של אלימות" הוא מסכם.אז מה בעצם החזרתיות והמכאניות חושפות?"היא גורמת לך להתעמק ולהתקרב לדברים אך באותה מידה מרוקנת אותם. כל הדתות מבוססות על ריטואלים ותפילות והם משמחים אותנו, גם אם הטקסטים עצובים. כשחוזרים על דברים באופן קר, נהיים הם, במקום לצייר את האבן, נכנסים לתוך האבן. בביאנלה בונציה, ציירתי כל יום במשך שישה חודשים כשהייתי מאד שיכור ומסומם, וזה מה שיצר את האינטנסיביות והאתגר. ציור בשבילי זה מצב רוח ואווירה, יותר מייצור של אובייקט".

מה הציור אפשר לך במקרה של העבודה הנוכחית?"הוא אפשר לי להיות בין מצב של אירוניה מוחלטת למצב של רצינות כבדה, כי זו הדרך שבה אנחנו יכולים לראות את כל הצדדים כל הזמן. אם אנחנו לא כאלה, אנחנו לא מטילים ספק. אירוניה זה כלי לגילוי רגשי שהוא גם ציני אך גם כנה ונאיבי. כל היצירות שאני אוהב הן גם מצחיקות וגם רציניות מאד. אני אוהב לצייר כדי לתאר באופן הכי מידי את מה שאני רואה, כמו שממחישים משהו באמצעות מילים".ריטואלים ותפילות. "ארכיטקטורה ומוסר" (מתוך התערוכה)

האם אתה יכול לדמיין את הציורים מוצגים בחו"ל? "אני מרגיש עכשיו בדיעבד, שהם כמעט טעונים מדי בארץ, אבל אולי דווקא אם הם יהיו מוצגים בניו יורק לדוגמה, אז הם יהיו פשוט מה שהם, ניטרליים יותר ואולי זה לטובה".שבועיים הם באמת מספיק זמן בשביל להבין מה הולך כאן?"כולם בארץ אמרו לי כל הזמן שהמצב 'מורכב יותר'. באיסלנדית יש משפט לפיו דווקא העין של האורח רואה דברים באופן צלול".התערוכה "ארכיטקטורה ומוסר" תוצג עד ה-6 באוגוסט במרכז לאמנות עכשוויות, תל אביב.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ