פרסי עכבר העיר 2016: התערוכות הטובות של השנה

התערוכה האחרונה של יוסי ברגר, הגפילטע פיש של זאב אנגלמאיר או תערוכת הענק של דוד טרטקובר? מי תבחר להיות תערוכת השנה?

עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
עכבר העיר

רוצים לזכות בחופשות זוגיות בארץ ובחו"ל? עכבר העיר מזמין אתכם לבחור את האנשים, האירועים והמקומות שעשו לכם את השנה! איך משתתפים? נכנסים לאתר התחרות, בוחרים את המועמדים האהובים עליכם, ממלאים פרטים ונכנסים להגרלה עם פרסים מתנת ישראייר.נוכח האיום על חופש הביטוי, וביטויים מכובסים כגון "חופש המימון", השנה החולפת באמנות הגיבה לתמורות החברתיות והפוליטיות שמסביב. בד בבד, הייתה זאת שנה שנתנה לאמנים אמנים ותיקים ("זאב אנגלמאיר", "טרטקובר") מקום של כבוד. זאת לצד ביקור משובח של מעצב בינלאומי ("ננדו") ותערוכה שניסתה לשבור את הקונספט הרגיל והמוכר ("תנועה ציבורית: אוסף לאומי"). קבלו את התערוכות  שעשו לנו את השנה:» פרסי עכבר העיר 2016הארץ המובתחת - זאב אנגלמאיר - בית העיר

אחד הדברים המפתיעים בתערוכת היחיד של זאב אנגלמאיר בבית העיר, הארץ המובתחת, הוא עצם קיומה. באקלים התרבותי הנוכחי של צנזורה, שמרנות וניסיון ללכת על בטוח, מבלי להרגיז אף אחד - ועל אחת כמה וכמה כשמדובר במוסד עירוני - החגיגה הפרועה ומשובבת הנפש שמתקיימת במוזיאון היא דבר יוצא דופן ברוח הפלורליסטית שנושבת ממנה. מי שיבקר בתערוכה - שעדיין מוצגת - יזכה להצצה אל מוחו הקודח של אנגלמאיר: בובות בד ענקיות, חלונות מצוירים, כתובות ניאון, מובייל גפילטע, פסלים הומוריסטיים, סרטונים ואוביקטים שמשלבים פנטזיה והומור פרוע; עבודות מושכות ודוחות בו זמנית, יפות ומכוערות, שממשיכות את הקו הפרוע וההומוריסטי של אנגלמאיר, עם חידוש משמעותי בקריירה שלו - המעבר לתלת-ממד. אנגלמאיר ממשיך למתוח את גבולות הטעם הטוב, לאתגר את המבקרים עם היחס שלנו לדת, לאומיות, מיניות ופורנוגרפיה, ומעמת אותנו עם צדדים שאנחנו נוטים להסתיר או להכחיש: אבסורד, וולגריות, ארוטיקה, פורנו וכו׳. הביקור בתערוכה ממשיך להדהד בראש, והתוצאה היא פירוק תבניות, העלת סימני שאלה והטלת ספק במושגי יסוד של החברה הישראלית בכל הקשור למיניות, לפוליטיקה ולישראליות. (יובל סער)» הארץ המובתחת - לכל הפרטים» איך הפך הפחד מגפילטע פיש לתערוכה?פירוק תבניות. "הארץ המבותחת" (מתוך התערוכה)ננדו - מוזיאון העיצוב חולון

בחודש יוני נפתחה במוזיאון העיצוב חולון תערוכת הרטרוספקטיבה הראשונה בעולם של סטודיו ננדו, מהחשובים בעולם, הסטודיו, שהוכתר לאחרונה בתואר ״מעצב השנה״ של מגזין Wallpaper, של Elle Decor ואחרים. העבודה שאוקי סאטו, שהקים הסטודיו לפני 14 שנה בהיותו בן 25 בלבד, בחר בחולון להציג תערוכה מוזיאלית מקיפה ראשונה, היא הישג בינלאומי מרשים למוזיאון ולגלית גאון, שכיהנה כאוצרת הראשית של המוזיאון מיום הקמתו ועד לאחרונה. עשרות העבודות שכללה התערוכה הציגו את האתגרים והפתרונות שבהם נתקל הסטודיו, תוך אינטראקציה עם הטיפולוגיות השונות של אובייקטים ושל האזורים הלא-נחקרים בהם. באופן לא מפתיע, את כולן אפיין אותו מינימליזם יפני מפתיע, נחשק ויוצא דופן. העבודות - משוקולד, לוח שחמט, מטריה, כיסאות או 20 בקבוקים שמכילים גשם ועסקו בריבוי הניואנסים של המילה גשם ביפנית - סודרו בתצוגה שנבנתה ככפר יפני. בכל אחד מהמבנים קובצו מספר עבודות, דלתות הזזה הציעו רמז לבית היפני המסורתי, והחלונות היו בגובה עיניהם של ילדים ואפשרו גם להם להביט פנימה. אבנים לבנות על רצפת החצר אזכרו גני זן, "השבילים" בין הבתים אפשרו לנוע ברצף והכיכרות ביניהם הזמינו את המבקרים לשבת ולהרהר. (יובל סער)» ננדו - לכל הפרטים» מעבר לאיקאה: המעצב שמתעתע בחפציםמינימליזם יפני מפתיע. "ננדו" (מתוך התערוכה)דוד טרטקובר - התערוכה - מוזיאון תל אביב

מתבקש להגיד על תערוכת היחיד של דוד טרטקובר במוזיאון תל אביב שהיא הייתה תערוכה חשובה; שזו הייתה הזדמנות חד פעמית להתרשם מהקף היצירה המרשים של המעצב והאמן, חתן פרס ישראל לעיצוב, ומהיכולת שלו לזקק אמירה פוליטית או חברתית לדימוי אחד. אחרי הכל, לא בכל יום אפשר להתרשם באופן בלתי אמצעי מהכרזות שיצר טרטקובר בתגובה לאירועי אקטואליה ולתהליכים בתרבות המקומית, לצד תחומי עשייה פרטיים יותר מעולמו של המעצב, כמו מבחר מ"הספרים השחורים" - רישומים ויומני עבודה, שחשפו הלכי רוח וחשיבה ותהליכי גיבוש של דימויים ורעיונות ביצירתו, כמו גם מקיר מקורות ההשראה שקשורים לנקודות ביוגרפיות בקריירה שלו, וכללו עבודות של מיכאל סגן כהן, איזיקה גאון, רפי רייפר, להב הלוי ואחרים. אולם מעבר להיותה חשובה, זו הייתה תערוכה יוצאת דופן, שהפגינה קודם כל את השליטה המושלמת של טרטקובר בתקשורת חזותית, לא משנה אם הוא מעצב כרזה או חושב על חלל תערוכה. והדבר בא לידי ביטוי בכל הבט: החל מהלייבלים, שהדבר הכי בולט בהם היה ציון השנה (מה שנתן את ההקשר הרלוונטי לעבודה), ועד לפיזור העבודות בחלל - החל מהעבודה בכניסה שנתנה את הטון - "ישראל זה לא אמריקה" - ועד הבחירה לתלות את כרזת "שלום עכשיו" הרחק מגובה העין, כאידיאל שאי אפשר להשיגו.(יובל סער)» דוד טרטקובר - לכל הפרטיםעולמו של המעצב. "דוד טרטקובר - התערוכה" (מתוך התערוכה)אוסף לאומי - מוזיאון תל אביב

מה זו תערוכה? מה זו תערוכה במוזיאון? מה זו תערוכה במוזיאון במאה ה-21? עם איזה סט של ציפיות אנחנו מגיעים כשאנחנו יוצאים מהבית, קונים כרטיס ונכנסים לקובייה הלבנה של המוזיאון? מה אנחנו מצפים להבין? עד כמה המוזיאון והאמנות מחויבים לתקשורתיות? אלו רק כמה מהשאלות שעלו תוך כדי ולאורך הביקור בתערוכה "אוסף לאומי" של תנועה ציבורית, שהוצגה במוזיאון תל אביב. זו הייתה תערוכה מוזיאלית ראשונה מסוגה בישראל, שהתבססה על פרפורמנס מתמשך. היא התקיימה במשך שישה שבועות בסך הכל והופעלה על ידי 11 חברי התנועה, שהובילו את המשתתפים ברחבי המוזיאון דרך סדרה של פעולות - צעדות, טקסים, נאומים וכוריאוגרפיות. ההשתתפות בתערוכה הייתה אך ורק בקבוצות של עד 25 אנשים, והיא נערכה בגלריות שונות ובחללים של המוזיאון הסגורים בדרך כלל לקהל הרחב. "אם הקהל יגיע למוזיאון מתוך ציפייה לראות ציורים על הקירות הוא עשוי או להתאכזב או לקבל את הפתעת חייו ולהתאהב", אמרה רותי דירקטור, אוצרת התערוכה. והתוצאה הייתה תערוכה רדיקלית, לא שגרתית, שבדקה את הגבולות ומתחה אותם, לא רק של האמנות אלא גם של מוסד המוזיאון. (יובל סער)» אוסף לאומי - לכל הפרטיםרדיקלית ולא שגרתית. "אוסף לאומי" (צילום: כפיר בולוטין)יורדים מהפסים - שבוע האיור 2016 - נמל יפו

במסגרת שבוע האיור האחרון הציגה המחלקה לתקשורת חזותית של המרכז האקדמי ויצו חיפה טוויסט מעניין לטרנד העולמי של חוברות הצביעה, תערוכה של כ-100 כרזות שהן "דפי-צביעה" למבוגרים, שאיירו סטודנטים במסגרת קורס איור של  שנה ג', בהנחיית דנה שמיר. האיורים, במנעד רחב של נושאים, נוצרו כתרגיל שעניינו מחקר אחר קווים, טקסטורות וכתמים בשחור-לבן. הסטודנטים קיבלו את הנושאים בהגרלה והפכו אותם לדימויים מגוונים המיועדים לצביעה. כך, אפשר היה לפגוש בין הכרזות התלויות על קירות ההאנגר האפורים ציורי נוף ובעלי חיים, ציורי פנטזיה, סיסמאות מחאה, ציורים מעולם ספרי הילדים וציורים מעולם הקעקועים, בנושאי משפחה או טיול ובנושאי חלומות ואף סיוטים. במהלך 10 ימי התערוכה הוזמנו המבקרים לצבוע את הכרזות ובכך לשנות את פני התערוכה, ואכן, קהל המבקרים בתערוכה לא נותר אדיש והחל לצבוע בהתלהבות את האיורים, תוך כדי הקמת התערוכה. התוצאה הייתה חגיגה לעיניים, תערוכה שמשנה את פניה מרגע לרגע, כשהקהל מצייר על הקירות, לוקח פעיל באמנות שנוצרת על הקירות, כשבכל ביקור היא נראית אחרת וצבעונית יותר מהיום שלפני כן. (יובל סער)» יורדים מהפסים - לכל הפרטיםעבודה של אייל לוי. מתוך התערוכה "יורדים מהפסים: חוברת הצביעה הגדולה בעיר"ציד/ שלל - שחר סריג - מקום לאמנות

במבט ראשון על עבודותיו העדינות והיפייפות של שחר שריג, עולה תחושה של התפעמות וקסם מהדימויים הקטנים והקו הנקי והמדויק. מעקב אחרי הדמויות שלו מהר מאוד חורג מתחום הנעים, מוציא אותן מהקטלוג כאיורים יפים לספרי ילדים ומגלות פרקטיקות של אלימות, כאב ואימה. התערוכה מחולקת לשני חלקים - הצבת אובייקטים גדולים בחלל הגלריה שמורכבים מציורים ובובות, והשנייה רצף עבודות נייר ארוכה שמקיפה את הקירות, בהן מופיעות דמויות שעוסקות בפעילות שאחרי הציד - סחיבת השלל והפשטת העור מהחיה.אפשר לראות את המאמץ הכרוך בפעילות הזאת, ואיך היא שונה מהדימוי הנפוץ והרומנטי בעבר, של הצייד אוחז בחיה המרהיבה שזה עתה הרג. לא לחינם החיות האלו, נמרים ודובים במקרה זה, נקראות ׳שלל׳. הם נהרגו כחלק מתפישתם כפרס במאבק האיתנים שבני האדם מנהלים מול הטבע הפראי מאז למדו ללכת על שתיים. החלק השני של התערוכה, בו מוצבות הבובות המוזרות שהכין על הרצפה, מטרידה אף יותר. בובות הבד מעוררות בהלה, ואין סיכוי שהייתם מניחים אותן בחיק ילדיכם הפעוטים. השימוש שלהם הוא לנער את המחשבה הרומנטית על ילדות, בדומה למחשבות הרומנטיות על כיבוש הטבע. זהו המתח שקיים בין המונחים ״צייד/שלל״, שמה של התערוכה. סריג עוסק בחיי היום יום, בנושאים שמעסיקים אותנו באופן שוטף. אלו לא דימויים שמעלים מיד שאלות פילוסופיות, אלא נחוות יותר כמכה לבטן וטלטלה על מה שלעיתים הוא מובן מדי מאליו. ילדות ובגרות, היחס שלנו לטבע והסביבה, והיופי שבכל זאת, מבלי שנרצה, חבוי בהרס ומניע אותנו במפגשים האפלים שלנו עם עצמנו. (יונתן ה. משעל)» ציד/ שלל - לכל הפרטים» אמנות המחשב של שחר סריגתמונת מצב חברתית. "ציד/ שלל" (מתוך התערוכה)מורה נבוכים, מילים משותפות - יוסי ברגר - גלריה דביר

מותו בטרם עת של הצלם, האמן והמורה יוסי ברגר הותיר את עולם האמנות המקומי עצוב וכואב על לכתו של אמן גדול ואיש מעורר השראה. אי אפשר לחשוב על התערוכה האחרונה שלו בגלריה דביר בנפרד ממותו, ואיך שהיא נעשתה סמלית כל כך לאובדן האיש היקר והמשפיע הזה. התערוכה עוסקת בצילום ובמבט, שני תחומים שהיו קרובים לליבו של ברגר מראשית דרכו האמנותית. היכולת שלו לחשוב על צילום במונחים אמנותיים של פעולה בעולם, כאובייקט ובאותו הזמן גם כמסר הייתה גבוהה ועברה במשנתו לתלמידיו הרבים שלמדו אצלו במשך השנים. העניין שלו והעיסוק בצילום כמדיום עוברים גם בתערוכה שהוצגה בחלל המרכזי של גלריה דביר. על קירות החדר המוארך הציב ברגר צילומים קטנים שעל כל אחד מהם מופיעה מילה. ההצבה אפשרה קריאות שונות לטקסט שנוצר בחיבורים בין המילים, אם קוראים אותן לפי הסדר, הפוך או באופן אקראי. ברגר היה מהתומכים הנלהבים לרעיון שצילום הוא מדיום משוחרר מהקיבעונות של המסורות האמנותיות הישנות, אך שיש לו אחריות רבה יותר כתוצאה מכך לגבי האופן שבו הוא מתעד את העולם ונחווה על ידי הצופים בו. איך צילום בו מופיעות מילים נחשב לצילום? ואיך קוראים אותו, כטקסט, כדימוי? האם יש פשר לחיבורים האפשריים בין המילים השונות? נדמה שברגר רצה שנתחבט בשאלות האלו, אך נוכל גם להתענג על הדימויים היפים וההצבה שאפשר ללכת לאורכה ולרוחבה שוב ושוב. בדימויים שבחר הוא גם העניק לנו אפשרות לקריאת הטקסט הזה כהספד אחרי לכתו, שהותיר אותנו ללא מילים. (יונתן ה. משעל)» מורה נבוכים, מילים משותפות - לכל הפרטיםאיך זה מרגיש לקרוא מילה. "מורה נבוכים, מילים משותפות" (מתוך התערוכה)מעלל - מרב קמל - גלריה עינגא

היה קשה להכנס לחלל של גלריה עינגא בו הוצגה התערוכה של מרב קמל מבלי לחוש קושי ומתח מול הקיר הצפוף והגדוש עבודות ציור גדולות וכהות של אנשים במצביים מיניים שונים. עינגא היא גלריה שבוחרת את התערוכות שלה באופן כה מוקפד, שגם תהליך הבחירה הרגיל בגלריות שנחשב לקשה לחצייה נראה פשוט לעומתו, והחלל הקטן שמופרד לשני חלקים הוא אתגר אוצרותי. התערוכה של קמל עשתה שימוש נבון בהפרדה, שהקל את חווית העומס של הצפייה בתערוכה. הכניסה לכל אחד מהחללים העניקה תחושה שונה, ונתנה לאמנית אפשרות ליצור חוויות משתנות בהתאם לתנועה בתוך הגלריה. בהתחשב בתכנים המיניים והלא תמיד נוחים של העבודות, הייתה דרושה מחשבה משוכללת על אופן ההנגשה של התערוכה. הבחירה בהצבת העבודות אחת לצד השנייה העצימה את הדימויים מביטויים ספציפיים של מין שלא ברור אם הוא נעשה בכפייה או לא, וחלקו לקוח מדימויי פורנו, לכדי חוויה כוללת ומטרידה. כשמביטים על המכלול שנוצר, אפשר להתחיל להבחין בדקויות שהפכו את התערוכה למעניינת גם מבחינה תוכנית. מין הוא נושא שכל נגיעה בו מעוררת את התת מודע האישי והקולקטיבי לגבי מה מותר, מה אסור ומה נחשב לראוי. אלו שאלות מורכבות, שהתערוכה נוגעת בהן באומץ ראוי להערכה, תוך שימוש בטכניקה יפיפייה והצבה מוצלחת. (יונתן ה. משעל)» מעלל - לכל הפרטיםאינטראקציות ארוטיות. "מעלל - מרב קמל" (מתוך התערוכה)אנקת המופשט - הגלריה האוניברסיטאית

אפשר למצוא בעולם האמנות קריאות נרגשות וטקסטים מפולפלים על חזרת הציור המופשט, זה שהרים גבות לרבים ורבות בשנים בהם היה פופולארי במחצית המאה ה-20. האם זוהי בכלל אמנות? ומה קרה לדימוי? למעשה הציור המופשט מעולם לא נעלם, אלא קיבע את מעמדו כסוג ציור לגיטימי ומעורר עניין. בעוד הציור הריאליסטי והצילום שמחקים את המציאות מככבים בטבלאות המכירות בעולם, ׳המופשט׳ כמושג, שמור בדרך כלל למביני עניין שנסמכים על הידע והניסיון שלהם להבין את האמנות הזאת. בתערוכה "אנקת המופשט" בגלריה האוניברסיטאית בתל אביב, האוצרת אירית טל הציגה כמה אופציות לדיון נגיש יותר במושג, כשהעבודות המוצגות פותחות פתח להתמצאות בעולם שאין בו דימוי של ממש. מתוך העבודות המצוינות שמוצגות, העבודה של רוני קרני "רקע דתי" בולטת במיוחד. החל מהבחירות האמנותיות של סגירת החלל שלה להשפעות אור חיצוניות, ועד ההתמודדות עם הקיר עליו עבדה, ניכרת מחשבה שהתחילה מקו הכניסה לחלל והסתיימה בקו התקרה, בגובה של מעל 3 מטרים. פלטת הצבעים שחוזרת על עצמה בשינויי גוון קטנים ומשמעותיים, הקווים הישרים לפיהם הקיר מתחלק למחלקות שונות וכניסת הכתמים הלבנים שזולגים בין משטחי הצבע מקנים לעבודה תחושת תנועה שלוקחת את המבט לטיול על פני כל הקיר הגדול של החלל. קרני שעבודותיה המוכרות בדרך כלל קטנות יותר, מקבלת פה את המקום בו הקו המאופק והסדור שלה יכול לצאת משליטה ולחולל כאוס נהדר.  (יונתן ה. משעל)» אנקת המופשט - לכל הפרטיםהתנגדות או אירוניה. "אנקת המופשט" (עבודה של רוני קרני)הפנים היו הפשטה - דנה דרויש - גלריה הלובי

הגלריה הקטנה של הלובי בצפון הישן של תל אביב היא הפתעה בפני עצמה. התערוכה של דנה דרויש התאימה לחלל באופן הצבת העבודות שנעשה בחוכמה ומיומנות. כבר בכניסה, טקסט התערוכה עליו הודפס דימוי מתוך העבודות הוצב כך שישמש בעצמו כעבודה מעניינת. הדימוי נחצה במרכזו, והערימה הלכה והתמעטה ככל שעוד מבקרים הגיעו. דרויש נוגעת בעבודותיה בנושאים מהיסטוריה של האמנות ובייחוד מההיסטוריה של הצילום, בדרך כלל בעבודות קולאז׳ או צילום מטופל. לאור "המשבר בצילום" של העשור האחרון, בו אנו מוצפים מדי יום בעשרות אלפי צילומים, התערוכה נהיית מעניינת עוד יותר.  בכל העבודות מופיע אותו דימוי ראש פסל של האמן קונסטנטין ברנקוזי. בפסליו הוא חיפש כיצד להפוך את דמות האיש שלו למושלמת יותר, עד שפני האיש הלכו ונעלמו מהפסל. הדמות בצורתה הסופית, כפי שרבים מכירים אותה, נעדרת כמעט מאפיינים של פנים. דרויש יצאה מתוך הנחת המוצא הזאת וצילמה מחדש את צילום הפסל המפורסם, אך בכל פעם עם נגיעה חדשה, תאורה אחרת ואובייקטים שהוסיפה כדי "להעיר" את דמות הפסל הדומם. אוסף הצילומים שחוזר על עצמו בשינויים קטנים מצליח לעורר שאלות על הרצון והשאיפה לשלמות, והקשר בין הצילום כאובייקט בפני עצמו לנושא המצולם. (יונתן ה. משעל)

» הפנים היו הפשטה - לכל הפרטיםשיבוש והסתרה של הפנים. "הפנים היו הפשטה" (מתוך התערוכה)צוות השופטים:יהונתן ה. משעל - אורבניסט, כתב אמנות ואוצר. מדריך את סיורי הגלריות של ctlv.org.ilיובל סער - - העורך הראשי של מגזין פורטפוליו

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ