אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דיוקן צעיר: אמנות הצילום של הילה ווגמן

אחרי שאבא שלה נהג לתעד את משפחתה באופן אובססיבי, החליטה הילה ווגמן לחטוף לו את המצלמה ולהציץ דרך העינית. עכשיו היא עושה מזה תערוכה

תגובות

היא בוגרת המחלקה לתקשורת צילומית במכללת הדסה ירושלים, עובדת כצלמת עצמאית ובשיקום אנשים עם מוגבלות שכלית, התערוכה הראשונה שראתה הייתה במוזיאון הפראדו במדריד והעצה הכי טובה שקיבלה הייתה פשוט להירגע. הצלמת הילה ווגמן מגיעה לגלריה אינדי עם תערוכת יחיד בה היא מתעדת את התנועות של בני משפחתה, ומשתמשת במצלמה ככלי להתקרבות.» אמנים צעירים - לכל הכתבות‏‏‏» מדור אמנות - לכל התערוכות והכתבות» אמירה - לוח תערוכותשם: הילה ווגמןגיל: 33איפה למדת? "במחלקה לתקשורת צילומית, מכללת הדסה ירושלים".היכן את עובדת? "צלמת עצמאית וב'אקים', אגודה לשיקום אנשים עם מוגבלות שכלית".ז'אנר: "צילום ו-וידאו".האמן האהוב עליך, ולמה? "יש לי כמה, אבל במיוחד אני מאוד אוהבת את וויג׳י ואת נאן גולדין, וכל מה שנע על הציר בין שניהם, שזה ריאליזם חשוף ולא מתפשר, ותיעוד מורכב של כל מה שמתרחש בין החיים למתים".למעלה: "יום 15",  מתוך סדרת אוקטובר, 2013; למטה: "לאס מנינ"ס, מתוך הסדרה 1993-1994 (צילומים: הילה ווגמן)התערוכה הראשונה שראית: "תערוכת הקבע של מוזיאון הפראדו במדריד, ספרד כשהייתי בת תשע. אני זוכרת שהבנתי איזה ציור הוא מפורסם וחשוב לפי כמות האנשים שהתגודדו סביבו והסתירו לי אותו. כך קרה עם הציור 'לאס מנינס' של ולאסקז, שהרגיש ממש כמו משהו שגדול יותר מהחיים. אם הייתי יכולה הייתי עוברת את המחסום המסכן שהפריד בינו לבין שאר בני האדם, מחבקת אותו ומבקשת מאבא שלי שיצלם, אבל לא הייתי מספיק אמיצה בשביל באמת לעשות את זה".איך התחלת לצלם? "בילדותי, באמצע שנות ה-90, אבא שלי היה מתעד אירועים וטיולים משפחתים באופן כמעט אובססיבי, עד כדי כך שלפעמים היה שוכח את האירוע שצילם. אני זוכרת שבתור ילדה נורא כעסתי על המצלמה שמפרידה ביני לבינו. אז החלטתי לבדוק מה רואים דרכה שהוא יותר טוב מאשר פשוט להסתכל על זה דרך העין. השאלתי ממנו את המצלמה ברגעים שעזב אותה, והתחלתי פשוט להסתכל לתוך העינית בלי לגעת בלחצן המצלמה ולטייל איתה. רק שנים מאוחר יותר הפכתי את זה לכלי לביטוי אישי".כלי לעבור מחסומים. "אמירה" (מתוך התערוכה)מוזיאון/חלל שאת חולמת להציג בו, ולמה: "המסעדה המסתובבת במעלה הרי האלפים במרכז שוויץ, בעיקר כי זה מאתגר להתחרות עם מה שרואים מתוכה".העצה הכי טובה שקיבלת? "קודם כל תירגעי. אי אפשר להבין אותך כשאת בוכה".מה את שומעת בזמן העבודה? "זה משתנה לפי המצב רוח אבל לרוב בזמן עבודה אני מעדיפה שקט, כל רעש קטן מסיח את דעתי ממש בקלות".מהם מקורות ההשראה שלך? "זה נשמע ממש היפי, אבל בגדול החיים עצמם, אפילו ובעיקר הרגעים שמשעמם בהם שדורשים ממך לייצר מחשבה חדשה. החיים ונניח גם ויקיפדיה".דמויות נסתרות. "אמירה" (מתוך התערוכה)על מה את עובדת עכשיו? "על 'אמירה" תערוכת יחיד השנייה שלי, שמוצגת בגלריה אינדי, גלריה שיתופית לצילום, החל מה-1 לספטמבר ועד ה-24 לספטמבר".ספרי על התערוכה בה את מציגה עכשיו: "'אמירה' הוא שמה של אמי אך היא גם הניסיון לומר משהו בקול רם. חלל התערוכה מוצף ברעשי מכונות לא משומנות, הדהודים דמונים ושירת מלאכים מעובדת, הדמויות הן נסתרות מבט וחשופות לכלל. אני משתמשת במצלמה ככלי להתקרבות, אוספת ומשמרת חומרים צילומיים ופיסוליים המתעדים את התנועות העייפות והכבדות של בני משפחתי הגרעינית אחריהן אני עוקבת. מערך תנועות אלו מורכב מעבודות צילום, הצבות וידיאו ופיסול שמתגבשות לכדי אמירה אופציונלית חדשה".התערוכה "אמירה" תוצג עד ה-24 בספטמבר בגלריה אינדי, תל אביב.

*#