מתקן 27: פורנוגרפיה חזותית

אונס קבוצתי כמתנה לחג, גן ילדים מוצף בדם ומקדש ביבי הם רק חלק ממופע הפרפורמנס, שמוכיח שוב שהמדיום הוא המסר

עידית סוסליק, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עידית סוסליק, עכבר העיר

"מתקן 27 הוא עבורנו בראש ובראשונה, השלב ההתפתחותי המתקדם, הנאור והטהור ביותר של חופש הביטוי והדמוקרטיה הישראלית. בשם מדינה יהודית-דמוקרטית ולמען עידוד התרבות הקהילתית בדגש על מורשת ואהבת המולדת, אנו גאים לאפשר לכל אמן רדיקלי באשר הוא, בהבדלי דת גזע ומין, את חופש הביטוי המוחלט, בתוך כותלי מתקן 27". ציטוט זה פותח את התכנייה של "מתקן 27 - אמנות תחת השגחה", מיצג/תערוכה של תיאטרון קליפה שאצרו (וברוח הקונטקסט, גם "עצרו") עידית הרמן ואריאל ברונז. השניים בנו תרחיש קיצוני לפיו 15 האמנים שמציגים באירוע הם אסירים שכלואים במתקן לשלושה חודשים, משום שאמנותם נתפסת כחותרת נגד ערכי היסוד של מדינת ישראל.    

המתקן כולל מגוון עמוס של עבודות - מיצגים של תנועה ו/או קול, מיצבי וידאו, יצירות פלסטיות - שרובן חוצות ז'אנר ספציפי ומציעות חוויה בין-תחומית. כל אחד מהאמנים גם מממש בנוכחותו את הפרפורמנס שמכתיב התסריט: הם יוצרים קשר עם הקהל, בעיקר כדי לשכנעו לקנות מוצרים ויצירות מעשה ידיהם (בננות, צלליות שחורות ואפילו שיחה אישית עם האמן בתשלום לפי דקה), שיאפשרו להם להחזיר למדינה את הכסף שהיא השקיעה בהם. בנוסף לאלה יש גם את המופע שמתרחש בין המופעים, ומבוסס על פרובוקציות מכוונות (אך ספונטניות לכאורה) שיוצרים שחקנים המתחזים לצופים שמגיבים בחריפות לעבודות.  » מתקן 27 - לכל הפרטיםדחוס ותזזיתי. "מתקן 27" (צילום: דין אהרוני)

שישרפו כולם עיצובו של המקום דחוס, תזזיתי ורועש, שילוב מעניין בין יופי לכיעור ובין עומק לקיטש. בכמה עבודות ניתן לראות דימוי אסתטי ש"מתלכלך" או נסדק בהדרגה. "פיל", אובייקט לבן עצום מימדים שיצר דימיטרי טולפנוב (מייסד שותף של "קליפה" שהלך לעולמו ב-2015), שוכב על צידו ומייצר לצד ההתפעמות מהיופי גם תחושה חזקה של חידלון. ב-"Shit will Hit the Fan" של קזויו שיונוירי, מניפות יפניות לבנות מעוטרות בקישוטי חרא בזמן שהיא עצמה שוכבת או נעה באלגנטיות בתוך תיבה מלאה בחומר חום. ב"מת העולם נשרף הים" של דרור ליברמן, תנועותיו המיומנות והמלוטשות של הפרפורמר נפגשות עם גדר תיל קרה וענקית, ושירתו העדינה, שנשמעת לפרקים כמו זמר חסידי, מתגלה כשיר המייחל לכך שיישרפו כל האייקונים התל-אביביים: כסאות הנוח בים, הפיצוציות, ועל הדרך גם הקריה ובית אריאלה), "כי אין מציל". 

בכל העבודות גם מודגש המתח בין צורה לתוכן. הפרפורמנס של עודד צדוק, "אני מתכוון לעשות לך", מבוצעת לאורה של מנורת יזכור גדולה ומציגה בדיוק את ההיפך מטקסית ממלכתית: הוא מנקה במים את כף רגלו של אדם מהקהל אך מבקש שיעשה לו מהתחת ריבה; הוא מתיישב על ברכיה של אישה ומחבק אותה בעדינות, ומבקש ממנה אונס קבוצתי כמתנה לחג. המיצג של עמי קם, "שלולית", מבוצע בחלל שמעוצב כגן ילדים מוצף בדם, ובו מקיים האמן הפעלה של שירי ילדים לגיל הרך. גם כאן נוצר ניגוד חריף בין ההתנהלות הכריזמתית ושובת הלב של קם לדימויים הנחרזים: "בא גדוד של חיילים בסדיר/ שפך על התינוק את כל הסיר".  

מחאת האמנים. "מתקן 27" (מתוך התערוכה)

וכמתבקש מאמנים חתרנים, סמלי המדינה מותקפים בלי חמלה: ארתור אסטמן הופך ב-"נשקיעה" את דגל ישראל לציור של מגן דוד מוקף ברובים, טנקים ורימונים. "כולם תוצרת ישראל!", מבטיח האמן ברגע של פטריוטיות אירונית. רותם נחמני מציגה את המחרוזת "שירים ששרתי בחושך", ומשבשת את הקאנון של הזמר הישראלי - "באלה הידיים עוד לא פיניתי כפר" או "כחול ולבן, זה צבע שלילי/ כחול ולבן, צבעי אשמתי". עבודתו של אנטון אברמוב, "אומה מצטיינת", מזמינה כל אדם בקהל להציע את מועמדותו להצטיינות, לא משנה מאיזה נימוק, ואי אפשר שלא לתהות אם מדובר בביקורת מכוונת על תפיסת המצוינות שנקבעת באמצעות טקסים כמו הענקת פרס היצירה הציונית.

גם האקטואליה מובאת בצורות מופרכות ומעוותות יותר או פחות: ביצירתו "יצחק" מציג גל וולינץ סדרה של צילומים (מעובדים, כמובן) אשר מתארים את הרומן המתמשך בינו לבין ראש הממשלה המנוח, יצחק רבין (עבודה זו היא היחידה שצונזרה חלקית). האמנית Oum Kultuv מציגה את "יא חביבי" - פס ייצור של מוצרי צריכה (ממטבעות, כדורגל ועד טבעות ומדבקות לציפורניים) על טהרת דמותו הנערצת של בנימין נתניהו, מנהיג העם. ויש גם גומחה שמעוצבת כ-"מקדש ביבי", שם ניתן להצטלם עם הקמעות, לקבל ברכה ולהביע משאלות.קרב איגרוף. "מתקן 27" (צילום: דין אהרוני) התזמון של התערוכה/מיצג אינו מקרי: שנת 2015 נרשמה כקרב אגרוף בלתי נגמר בין אמנים ואנשי תרבות לשרים מירי רגב ונפתלי בנט, כשבמוקד הזירה הרצון לשמר את חופש היצירה והביטוי אל מול הדרישה לקדם אמנות ותרבות ראויה, לא בהכרח לפי פרמטרים אמנותיים אלא בהתאם לערכי הדת והלאום. גם מיקומו של האירוע אינו שרירותי: בית העיר, שפעם היה מקום משכנה של עיריית תל אביב, הוא כיום חלק ממתחם ביאליק המייצג את העיר העכשווית והעדכנית, שהיא גם אחד ממוקדי היצירה התרבותית והאמנותית בארץ.תמרור אזהרה

"מתקן 27" הוא אירוע מתעתע. במבט ראשון נראה כי הוא מפספס את תפקידו הפוליטי ונופל לא פעם למקום של בידור טוב בשל תגובות הצחוק שרוב המופעים מעוררים בקהל. אך כשנותנים לדימויים לשקוע ולצרחות לשקוט, מבינים שהישגם האדיר של הרמן, ברונז והאמנים הוא ביצירת שפה אסתטית שהיא בבואה מדויקת עד כאב של החברה הישראלית בנקודת (השפל?) הנוכחית שלה. שהרי שלולית הדם או תיבת החרא אינן שונות מהפורנוגרפיה החזותית שהתקשורת מעניקה לנו על בסיס יומי מזירות אסון ופיגועים, והעימותים המתלהמים בין ה"אסירים" במתקן לצופים ה-"שתולים" הם בסך-הכל הדים של הטוקבקים שמזהמים את הרשתות החברתיות או הרפש המילולי שנשמע בתדירות רבה מדיי בבית הנבחרים שלנו.

מדובר, אם כן, באירוע שבו המדיום הוא המסר: התרחיש ההזוי של "מתקן 27" הוא תמרור אזהרה שמתריע מה יקרה אם תשתרש כאן מדיניות שתפעל באופן עקבי "ליישר קו אמנותי עכשווי עם הקו המדיני העכשווי" (מתוך התכנייה). ככל הנראה, מה שיקרה הוא כאוס, דומה מאד לזה שמתרחש (ביצירתיות רבה) במתקן, אך גם עשייה אמנותית שתדע להשיב אש בכל הכוח. וכל מה שיש לומר על כך הוא - "כפיים!".   » מתקן 27 - לכל הפרטים

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ