שער 3: תחילתה של אסכולה אמנותית חיפאית

גלריה שער 3 חוגגת שנה להיווסדה בתערוכה חדשה בשם "דרז'ה". לקראת הפתיחה מדבר מנהל הגלריה והצייר בעז נוי על המשמעות של הנוכחות שלה בעיר התחתית, על הפעילות שלה במהלך השנה, על אמנות חיפאית ועל פרובינציאליות

שי אילן, כלבו
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שי אילן, כלבו

עד מעט שנה מאז שהטור הזה מתפרסם, וכשאני נפגש עם בעז נוי, המנהל של גלריה שער 3, אני נזכר בזה בגלל הסיבה הראשונית שבגללה רציתי לכתוב אותו, הנושא החמקמק ששיעבד וריתק אותי בשנה האחרונה. השיחה על שנה מאז היווסדה של הגלריה נוגעת הרבה בסוגיית הפרובינציאליות (או בהיעדרה), בניסיון להתרחק ממנה, להתכחש לה, למשוך נכחה כתף. במילים פשוטות, גם הטור וגם הגלריה עסוקים בניסיון לחשוף את הקיום של תרבות שאינה ספיח של תל אביב או של ירושלים או של כל עיר אחרת שנושאים אליה עיניים, תרבות שלא שואבת את הלגיטימציה שלה ממקום אחר, שלא זקוקה לו כדי להתקיים וכדי להסביר את עצמה.שנה כזאת עברה על שער 3, המרכז העכשווי של אמני העיר התחתית, שמניינם מגיע לעשרות. אפילו אני מכיר יותר מעשרה. אם למנות מהזיכרון: נוי עצמו, איריס סינטרה, שחר סיון, ליבי קסל, עידו מרכוס, טליה סיון, אנה לוקשבסקי, יובל פייגלין, ואדים נמירובסקי, טליה סיון ומחמוד קייס. זה רק כלאחר יד מהזיכרון. "האקספרימנט ממשיך", אומר נוי, "היתה שנה חזקה מאוד, מעל לציפיות. הצלחנו להפוך את הגלריה למקום של אמנים בשביל אמנים, וזה שער כניסה. זה הפך למעין מרכז מידע שמאפשר גם לחיפאים וגם לתיירים לראות יצירה מקומית. יש כאן הזדמנות לראות אמנות דרך עיניים של מבקרים, של פקידים ושל פרנסי העיר. זה מקום מחנך".» שער 3 - לכל הפרטים» דרז'ה - לכל הפרטים על התערוכהיצירה מקומית. "בוגונוויליה וכאפייה" (צילום: בועז נוי)אנחנו מנסים להיזכר ביחד בתוכן של המהלך החינוכי שהתחיל בשנה שעברה בתערוכת פתיחה שהיתה בעצם אוסף מייצג של עבודות של אמני גלריה האגף. היו לא מעט ערבי שיח – עם אוצרים, עם אספנים, עם תיאורטיקנים. היו הופעות של הרכבים כמו פלאפון ענק, המסך הלבן ומלך התרבות. היו הקרנות של סרטים והיו גם תערוכות. כשחושבים על זה, למעשה היו רק שתי תערוכות מובהקות – "ארמון התרבות" שהוקדשה לדמותו של נמירובסקי, ותערוכה בשם "למטה" שעסקה באמנות בעיר התחתית. השבוע נפתחה תערוכה שלישית בשם "דרז'ה". נוי נזכר שהכוונה המקורית היתה לא להעמיד תערוכות בכלל. שער 3 נועדה להיות חנות, אבל היא נהייתה יותר גלריה עם הזמן.לפני שנה, רגע לפני שהגלריה נפתחה, כששוחחתי עם נוי לקראת האירוע הוא דיבר על זה שמתהווה אסכולה אמנותית חיפאית. הקיום של שער 3 אמור היה למקד את המסקנות ביחס לשאלה הזאת. האם זה קרה? "יש בהחלט אסכולה חיפאית, וזה המקום בשביל לבדוק אם יש לזה זכות קיום", אומר נוי, "יש אמנות מעולה, כנה וחסרת יומרות. היא לא קלישאתית והיא תופסת בבטן את כל מי שבא מחוץ לעיר. יש הרגשה של הוואקום, הריק, הרגשה ש'זה מה שיש וזהו'. זה גורם לניצוץ בין אמנים, להפריה, לקשרים הדדיים. האמנים כאן הם מאוד מענטשים, אין עדיין ג'יפה. יש גם משהו שקשור לפועליות – המנטליות של האמנים היא כמו המנטליות החיפאית של אנשים שקמים כל יום לעבוד. זה לא שעושים משהו אחד בסטודיו ואז מפמפמים את זה שנה עם יחסי ציבור. יש כאן רטרו במובן הטוב של המילה, לא רטרו נוסטלגי אלא כזה ששולח זרוע לעבר מה שתמיד היה וגם מתבטא עכשיו, רטרו לא אסקפיסטי ולא רומנטי בכלל".מהוגן זה לא אפשר אולי להבין למה נוי מתכוון בהקשר של התערוכה החדשה שהוא אצר ביחד עם סמדר שינדלר. דרז'ה הוא ממתק של שקדים מצופים בסוכר מוקשה צבעוני. הם מחולקים על פי רוב באירועים כמו חתונות, ועוד נעטפים בתחרה, כך שלכאורה הם נתפסים כמשהו מצויץ, על גבול הקיטש. אבל השקדים המרירים מהווים ניגוד לסוכר הצבעוני ובאופן סמלי הם מייצגים את "מרירות החיים למול מתיקות האהבה", בלשון האוצרים שאומרים: "העבודות בפורמטים משתנים עוסקות בעוצמות של הומאניות ובמנעד רחב של רגשות. הן נעות בין מעגלי חיים של טרום לידה עד מוות, ומעלות סוגיות חריפות וקיומיות בצבעוניות מפתה ועשירה ובמסווה של קלילות המזכירה חנות ממתקים מלאה בכל טוב".ההכרה שהתהווה כאן משהו מקורי ועצמאי אינה מוגבלת לנוי ולמציגים בגלריה. הוא מספר על שורה של מבקרים נשואי פנים שנדהמו כשנחשפו להתרחשות ולעבודות. "מה זה? זה לא פרובינציה, זה לא מתנצל, זה חזק", הוא מספר על התגובה של גדעון עפרת, אולי בכיר מבקרי האמנות הישראלים.מנעד רחב של רגשות. "מאיה" עבודתה של אנה לוקשבסקי (צילום: אנה לוקשבסקי)אני שואל את נוי אם הייחוד הקונספטואלי של האסכולה החיפאית ניכר גם פיזית ביצירות עצמן. "בהחלט", הוא אומר, "יש בהן זיעה, הן משולחות רסן, הן הרבה פחות נושקות לדיזיין, להידוק", הוא מצטט שיחה מתוכנית שצולמה בעבר על העיר ושמישהו אמר בה: "בחיפה הבורג לא מוברג עד הסוף". "זה בדיוק הדבר", הוא אומר, "בחיפה הבורג לא מוברג עד הסוף, וזה מה שטוב. אם מבריגים, מהדקים עוד ועוד, מאבדים את הזיעה, את הזרע. יש כאן כתמים ושפריצים, זה מופרע וזה קשור לחללים המופרעים של העיר, לתחושה של 'הספינה שטה'". "הקצוות כאן פרומים", אני אומר לו. "כן", הוא אומר, "הקצוות פרומים. מהוגן זה לא".את הפריבילגיה לראות את המקוריות של המרחב החיפאי במנותק מבית החרושת האמנותי של המוזיאונים הגדולים והגלריות של תל אביב יש לאנשי מעשה שלא עסוקים כל העת בהתבוננות מעבר לכתף ובהשוואות. אני נזכר במשך כל השיחה בשאלת הפתיחה שנוי שאל אותי: "איך אתה רואה את חיפה?". "זה מורכב", עניתי לו, "ברמת המיקרו זה מרגש ומרתק, ויש דברים מדהימים שקורים כמו הגלריה הזאת, ה־2sick והבורדל. אבל מנגד קשה לי להתנתק מכך שלמרות הרבה יוזמות חיוביות, בראיית מקרו עדיין מתייחסים לתושבי העיר כאל ילידים נבערים בהרבה מקרים". כשאני אומר את זה אני חושב על ההתייחסות לתרבות הממוסדת, על התיאטרון, על המוזיקה ועל המחול שמגיעים לכאן ושמותאמים לתפישה שחיפה היא מעין קולחוז שלא יכול להתמודד עם יצירה עכשווית ועדיף שיצרוך אופרטות וינאיות קלילות. אני חושב על ההתייחסות ההרסנית למרחב הפיזי, לאוויר, לנחלים ולים, לתשתיות - יחס שמנציח את מעמדה של העיר כמרכז של תעשייה כבדה.נוי חושב על משהו אחר, על הרב תרבותיות של העיר - ה"רב קיום" כפי שהוא קורא לזה - ההזדמנות האדירה שבאפשרות לחיות במקום שהוא לא מופרד אתנית בניגוד לכל מקום אחר בארץ. אני מרגיש צביטת קנאה בשכנוע הפנימי שמתלווה למוחלטות הזו. "המרמור הפרובינציאלי מעצבן, וגם אין סיבה לזה. צריך לחיות טוב", אומר נוי, "אני חי טוב".

» שער 3 - לכל הפרטים

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ