דפנה יעקובוס-רנצר, הכי תל אביב | איורים: עמוס בידרמן
דפנה יעקובוס-רנצר, הכי תל אביב | איורים: עמוס בידרמן

קובי ניב ציין השבוע את יום הולדתו ה-68 ברגשות מעורבים. מצד אחד אופטימיות - גיוס הכספים בהדסטארט לספר החדש שלו "שטנה" מסתיים בעוד פחות משבועיים וניב כבר גייס סכום נכבד של כ-22 אלף שקלים מתוך 32 אלף השקלים שהציב כיעד. מצד שני, ייאוש מהול בדיכאון הנובעים מהאלימות בשיח הפוליטי ברשת, זו שהובילה אותו להחלטה להוציא הספר שכולל את הודעות הנאצה אותן קיבל אחרי פוסט שפרסם הנוגע לחיילי צה"ל, לצד איורים של עמוס בידרמן. "המטרה של האיורים היא להגחיך קצת את האמירות, להקהות את העוקץ, את הדיכאון שהן יוצרות", הוא אומר, "אני חושב שזה נשק חזק במלחמה תרבותית שנורא קשה להילחם בה. נגד אלימות כזו מה אתה יכול לעשות?".מה התגובות הכי קיצוניות שקיבלת?"כל מה שקשור לענייני נאצים ושואה. יש לזה שתי צורות עיקריות: אחת היא שחבל שהנאצים לא הרגו גם אותי ואת המשפחה שלי, ויש כאלה שחושבים שעכשיו צריך להכניס אותי לתא גזים. יש גם תגובות כמו 'שיאנסו אותך מאה סודנים' או מאה ערבים או כל מיני דברים שקשורים באונס קבוצתי על ידי עמים שונים".הרבה דברים מיניים?"כן. יוצאים מאווים כנראה סמויים של האנשים האלה. יש כל מיני דברים הומוסקסואלים סמויים. אומרים לי שאני אמצוץ להם ומנדבים את עצמם. יש מי שכתב 'תבוא למצוץ לי, יש לי זין של מרוקאי".אלה בטח לא דברים שתעשו להם איורים."נעשה באבואה! יש שם מלא גסויות. להפך, אנו נשחרר את החרצובות. הקללות הן באמת ברמה של פורנו, דברים דבילים ומוזרים. אתמול הקראתי לצייר חלק מהם והיה למשל איחול 'שידרוס אותו אוטובוס עוד השבוע'. למה לא היום? לא יודע. או אחד כתב 'שיפול עליו חיל, רעדה ומנוע של מזגן מקומה רביעית'. מוזר".איך זה הרגיש לקבל את ההודעות האלה?"זה יוצר ייאוש ודיכאון. יש גם את השפה העילגת שחוזרת על עצמה שזה גם חלק מהעניין. זה גם לא רק חלק מסוים בחברה. יש מכל העדות, למרות שהם בעיקר צעירים, שזה הכי מדאיג. מה שאותי הפתיע לרעה הוא שיש המון נשים. המון. גם הן מגיבות באופן מיני, אלים ותוקפני. באמת מזוויע".נשחרר את החרצובותפאגנים מזויינים הכל התחיל בפוסט שכתב ניב בספטמבר בו הגיב לתצלום ברשת של חיילי צה"ל חמושים ברובים, עם תפילין על ידיהם. ניב כינה אותם "פגאנים מזויינים", ואומר שהתכוון לכך שהם חמושים. לא כולם הבינו את הכוונה וגם לא חיבבו את הכינוי "פגאנים", וניב זכה למבול בלתי צפוי של דברי נאצה. "זו היתה תקופה של כמה שבועות", הוא מספר, "כשזה התחיל לא הייתי מחובר לאינטרנט מכל מיני סיבות אז לא יכולתי לחסום אנשים או לאפשר רק לחברים לכתוב בדף שלי. לא ידעתי שזה יבוא. ואז, כשהתחברתי, היתה מתקפה נוראית כזו. היום אני רגוע אבל כשזה קרה זה יצר מועקה. זה מפחיד".למה החלטת להוציא מזה ספר?"חשבתי שצריך שיראו את זה, גם כמסה מבחינת הכמות וגם ספציפית שיראו את סוג הקללות. בעיקר העניין של הנאצים, כי זה מעורר בך מחשבות נוגות על מערכת החינוך. אם מי שעבר במערכת החינוך יכול לפנות למישהו ולומר לו שחבל שהנאצים לא סיימו את העבודה איתו, ועוד יהודי במדינת היהודים, זו בעיה".מה אפשר לעשות כדי שדברים כאלה לא יקרו?"הרשויות לא עושות כלום, כולל רשות הפייסבוק. עד כמה שאני יודע, גם המשטרה לא עושה שום דבר אם פונים אליה. אני גם לא יודע אם זו אשמתם כי אלה כמויות עצומות ואינסופיות של אמירות. אני חושב שיש אנשים שקיבלו דברים יותר איומים ממני, בעיקר נשים. אני מתאר לעצמי שאחינועם ניני סופגת אמירות קשות וגם שם לא עושים כלום. הדבר היחיד שהיא עשתה זה לשכור חברת אבטחה".גם אתה חשבת על משהו כזה?"אני לא מפחד. לא פחדתי אף פעם, למרות שאני כבר שמאלן ותיק. קיבלתי מכות בשנות ה-70. בגילי זה כבר מאוחר להתחיל לפחד. מה שחמור בעיני זה שבמובן מסוים השלטון מעודד את ההסתה. אצל השרה מירי רגב בפייסבוק אנשים מפרסמים הסתות כתגובות ואלה דברים שהם תחת סמכותה. היא לא כותבת אותם אישית אבל בתגובות מופיעים דברי הסתה ונאצה ברמות כמו שאני קיבלתי ואם שרה מאפשרת זאת זה מסר רע מאוד"."בגילי זה כבר מאוחר להתחיל לפחד"החיים קשים, אה? ניב נחשב מעמודי התווך של ההומור והסאטירה בארץ. מיוצרי "ניקוי ראש" ו"זהו זה" המיתולוגים. הוא כתב כמעט 20 ספרים, לצד כתיבת תסריטים ומחזות ביניהם "ארץ חדשה" ו"שואה טובה". הוא גם עסק בעיתונות, כתב ב"חדשות", "מעריב" ו"גלובס", והקים את עיתון "עכבר העיר". כיום הוא מרצה לתסריטאות באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטת בן גוריון. מדי שבוע הוא מפרסם טור פובליציסטי בעיתון הארץ. למרות העיסוק האינטנסיבי בכתיבה, הרומן הראשון שלו, "החיים קשים, הא?", יצא רק בשנה שעברה. בקרוב, אחרי שייצא "שטנה", הוא יתפנה להמשך העבודה על הרומן השני.למה בחרת דווקא בפלטפורמה של מימון המונים כדי להוציא לאור את "שטנה"?"חשבתי שאם אני אלך עם זה להוצאת ספרים זה יגרום להתלבטויות. לא ידעו אם רוצים ולא ידעו אם זה מסחרי. ויש את מירי רגב, שרוחה מרחפת מעל כולם. ואולי יגידו 'למה לנו כל זה עכשיו?' וזה ייקח זמן. חשבתי שהדסטארט יתאים יותר, וזה מוכיח את עצמו".אתה מרוצה מהקצב?"זה מתקדם מצוין. אנשים לא יודעים, אבל  אני עושה את זה בפעם השנייה כי גם ספר הביכורים של זוגתי יצא שם. למדתי מזה הרבה דברים. אנשים חושבים שאתה מפרסם בהדסטארט ואתה שם את זה בפייסבוק וזה עובד. ממש לא. צריך ממש לשבת ולשלוח פניות אישיות. אני פונה לאנשים כל יום בפייסבוק ובמיילים באופן אישי, וצריך לשכנע".זה לא קשה? בעבר לא היית צריך לעשות את זה."יש לפעמים תגובות מוזרות של אנשים, אבל אני למדתי לקח ואני עושה את זה בלי אגו. אני עושה את זה כסוכן של עצמי וזה מרחיק אותי מהעניין. אני לא נעלב ולא מגיב בתוקפנות. זה קשה לעשות את ההפרדה הזו. בפעם שעברה הייתי יותר מעורב רגשית וזה לא עבד לטובת העניין ולא לטובת הנפש שלי. למדתי לעשות את ההפרדה".אתה מרגיש שהאווירה האלימה גורמת לאנשים לפחד לומר את דעתם?"זה גם קורה. אנשים כתבו לי בפרטי דברים כמו 'אנחנו יכולים לתמוך בעילום שם'. זה אומר שהם לא רוצים ששמם יופיע. ויש מערכת הלשנה. למשל, סטודנט שהמרצה שלו כתב על מירי רגב שאלה במבחן הלשין. זה קצת מזכיר משטרים מסוימים. אצל סטאלין עודדו ילדים להלשין נגד הוריהם. הספר חשוב לי כי חשוב שזה ייצא החוצה, קצת להגחיך את זה ולהשתמש בנשק יותר מתוחכם. זה לא משהו שולי. יש אנשים שאומרים לי 'למה לך לעורר את זה, למה לעורר שטנה?' כאילו שאם נעצום עיניים אז דברים ייעלמו. אני אומר שאם נעצום עיניים הם עדיין יהיו שם"."ישראל היא מדינה קונפורמיסטית". קובי ניב (צילום: יח"צ)האפיזודה שהובילה להוצאת הספר "שטנה" קטעה את העבודה של ניב על כתיבת הרומן השני שלו, המתרחש בין חג פורים ליום הכיפורים בשנת 1973 במחנה צבאי סוריאליסטי בסיני. "החיים קשים, הא?", הרומן הראשון שהוציא, דווקא לא זכה לתגובות נלהבות של מבקרי הספרות. "החוויה הכללית מהוצאת הרומן היתה שישראל היא מדינה קונפורמיסטית ושקשה ליצור פה משהו שהוא לא בתוך הגבולות המקובלים", הוא אומר, "אני חושב שהספר שלי הוא יצירת מופת (צוחק). אני לא יהיר אבל אני חושב שהוא באמת כזה, אבל פה הוא התקבל לא טוב. בעיקר כי לא ידעו איך לאכול אותו וזה שייך לעניין שהזכרתי קודם. בני האדם לא רוצים לראות את המציאות כמו שהיא".היה קשה לדעתך לקהל כי היה בו ממד של ביקורת חברתית?"היתה בו ביקורת חברתית והוא היה אלים, חריף, בוטה וגס. לא כתוב בכלל במתכונת המקובלת. הוא לא בשום ז'אנר. ניתן לומר שהמצאתי ז'אנר. הוא באופן מיוחד לא בזרם הספרות הישראלית הרגילה. הוא בא משום מקום, וכך הוא התקבל".גם הרומן הקרוב צפוי להיות ביקורתי?"בהחלט גם ביקורתי. הוא עוסק בכך שהחיילים הפשוטים מבינים שתהיה מלחמה, מנסים למנוע אותה ולא מקשיבים להם. במובן הזה, זה על המצב הנוכחי. שיש כתובת על הקיר ואנשים לא רוצים לראות אותה, בלשון המעטה".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ