מאחורי הפלאש: איך מצלמים רצח ראש ממשלה?

מה קורה לצלם עיתונות שמבין פתאום שהוא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה? אלדד רפאלי, מאוצרי תערוכה לציון 20 שנה לרצח רבין, משחזר את הלילה ההוא בכיכר, ומסביר למה מאחורי המצלמה חייב לעמוד מישהו עם מודעות חברתית

טל לוין, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טל לוין, עכבר העיר

ב-4 בנובמבר 1995, רגע אחרי שהתחיל להתנגן בכיכר "שיר לשלום", החליטו חבורה של צלמים, ובהם אלדד רפאלי, שאפשר לפזר את ההפגנה, והלכו לחפש בית קפה לשבת בו. "הרוב שכחו שההפגנה הזאת בכיכר הייתה 'מאוד לא חשובה'", מסביר רפאלי. "גם צ'יץ וגם שאר המארגנים חשבו שאף אחד לא יגיע. התחושה הייתה שהתמיכה ברבין מבחינת הציבור הייתה נמוכה. פתאום קיבלנו ביפרים שצרחו שהיו יריות בכיכר וראש הממשלה נורה. טסנו לכיוון בית החולים, כי הבנו שאם היה פינוי היה פינוי לשם". » 3 היריות ששינו את המדינה - לכל הפרטיםרפאלי, צלם עיתונות ותיק, אוצר יחד עם הצלמת אביגיל עוזי אצרו את התערוכה "3 היריות ששינו את המדינה" של "ידיעות אחרונות". התערוכה תוצג בתיאטרון הבימה החל מה-16 באוקטובר (שישי), ותהיה פתוחה לציבור.  גם שני עשורים לאחר הרצח, הרגע שבו יוצא איתן הבר להכריז על מותו של רבין, הוא פריים בלתי נשכח. "כשהגענו לבית החולים התקבצו כבר די הרבה אנשים", ממשיך רפאלי ומשחזר. "שעה או שעה וחצי אחרי שהגענו איתן הבר יצא עם ההודעה לעיתונות. באותו רגע נפל האסימון שבעצם התבצע כאן רצח פוליטי, ושזה קרה במקום הכי לא צפוי ובזמן הכי לא צפוי. זה היה רגע מטורף - אנשים בכו וצרחו, זה היה אירוע חזק מאוד גם מבחינת ההתרחשות וגם מבחינת ההבנה של המשמעות". בתערוכה יוצגו תמונות נדירות שהיו שמורות עד היום בארכיון העיתון. עבור רפאלי השימור הוא חלק בלתי נפרד מעבודת צילום העיתונות. "צורת השימור והאיסוף של הארכיון היא זו שתקבע לנו בסוף את היקף ואיכות הידע שאפשר להנכיח לציבור", הוא מסביר. "ולכן האחריות של הארכיון היא מאוד מאוד גבוהה". אסור לשכוח את הארכיון. לאה רבין (צילום: זום 77)

איך נבחרו התמונות?"ניסינו לחפש את החיבור בין הידע שנצבר לאורך 20 שנה לבין החוויה החזקה שלנו - צלמים שנכחו ברגע עצמו. תיעוד של זיכרון הוא דבר מאוד קשה ומורכב כי הוא מכיל בתוכו המון שאלות לגבי אופן הצגת הדברים. נקודות המבט והאפשרויות שגלומות בארכיון הן אינסופיות. אפשר להראות כל תערוכה מכל נקודת מבט, וזה עניין שהוא חשוב גם מבחינה חברתית וגם מבחינה פוליטית. האפשרות של האוצרים והמחליטים היא רחבה וורסטילית".

במקרים קיצוניים שכאלה - איך עושים את ההפרדה בין לתעד לבין להיות חלק מהאירוע?"באופן עקרוני אביגיל ואני קודם כל צלמים ורק אחר כך אוצרים. יחד עם זאת לדעתי אסור לעשות הפרדה. גם הרגש וגם הידע צריך לעבוד במקביל במלוא העוצמה. הפערים בין צלמים שהמודעות החברתית וההיסטורית שלהם היא גבוהה לבין אנשים שרק הלכו לצלם משימה באופן טכני הם אדירים. נקודת המבט של צלם שמביא איתו ידע ומודעות היא מושכלת יותר. הצלמים האלה ידעו לאילו דמויות יש לשים לב, חיפשו אחרי אימג'ים שישרדו את המהלך ההיסטורי ויכלו לתעד רגע דרמטי ומכונן בהיסטוריה של מדינה שלמה". כוח התיעוד

חלק מעבודת האוצרות הייתה עבור רפאלי ועוזי היכולת להציג צילום אחד ליד צילום אחר, וליצור ביניהם קשר ולכן גם משמעות חדשה. "שתי תמונות הפתיחה של התערוכה למשל", מספר רפאלי, "הן תמונה של יצחק רבין יושב ברכב, מביט אל אותו צלם חדשות בצורה מאוד תיאטרלית תוך כדי שהוא מעשן, כשמאחוריו אנשי הביטחון רצים מאחורי הרכב. התמונה שעומדת לצדה היא התמונה של המכונית אחרי היריות. רבין נדחף לרכב במהירות ורואים ממש רק את הרגל שלו. אלה הם למעשה רגעיו האחרונים. החיבור בין התמונות הכאילו אקראיות האלה יוצר את הקשר הבלתי נתפס בין חיים למוות. דרכן ניתן להבין בצורה עמוקה את הכוח שיש לתיעוד". המרחק הבלתי נתפס בין החיים למוות. מכונית רוה"מ (צילום: גרשון שלוינסקי)

רצח רבין סימן קו ברור גם בטיפול התקשורת במשברים וטרגדיות שכאלה, בעיקר בגלל ערוץ 2. האם היה שינוי בגישה של צלמי עיתונות? "אני חושב שבמקרה של רצח רבין לא הייתה השפעה להתרחבות התקשורת. האווירה הכללית הייתה מאוד מכבדת וגם מבוהלת מאוד, מכיוון שהאירוע הפתיע את כולם. הצלמים מצאו עצמם ברגע של הרהור, לא ידענו אילו אימג'ים לחפש. זה אפשר רגע של מחשבה על מה נכון לתעד. האקט הכל כך אלים הזה יצר רגיעה של הצלמים כלפי הציבור. יחד עם זאת כל אירוע שהיה קשור לצילום של ראש ממשלה מאז הפך להיות בלתי נסבל. בעקבות הרצח השב"כ הרחיק את הצלמים, והיה הרבה יותר קשה לתעד את ראשי הממשלה. נקודת המפנה האמיתית לדעתי הייתה בתיעוד של הפיגו בקו 5. פתאום צילמו גופות, אנשים מרוטשים. ברצח רבין האלימות הזו לא יצאה החוצה. היום רמת האלימות רק עלתה בכל הרבדים כמו גם רמת השחיתות. באופן כללי אני חושב שהחברה שלנו לא למדה כלום והפכה להיות אגרסיבית. האגרסיביות הזו מתבטאת גם בתקשורת וגם בחברה עצמה, והתקשורת משקפת את הלך הרוח של החברה ולא יוצרת מהלך משל עצמה".

כיצד אתם תופסים את תפקידם של צלמי עיתונות בזמנים שכאלה? האם הוא נותר בגדר סיקור חדשותי פשוט?"לדעתי תפקיד הצלמים הוא תמיד להביע את דעתם בצילום. הצילום הוא סוג של טקסט, והיכולת של הצלם לתעד נמצאת ביכולת שלו לשלב בין הרגש וההבנה שלו את הרגע לבין האחראיות המקצועית". התקשורת משקפת את החברה. "שלוש היריות ששינו את המדינה" (צילום: AP) מה הייתם רוצים שאנשים ייקחו מהתערוכה? "הייתי רוצה שהתערוכה תייצר רגע אחד של חזרה פנימה, רגע בו האדם שצופה בתערוכה יוכל להציב בפני עצמו שאלה על המקום שלנו כפרט בתוך מרכיב של חברה שלמה - מה האחריות האישית שלנו כדי שאירוע כזה לא יחזור? אני מקווה שהתערוכה תאפשר לאדם שצופה בה לענות לעצמו תשובה אמיתית וכנה לשאלה - באיזו חברה הם היו רוצים לחיות ולגדל את הילדים שלהם? השאלה הזו נכונה לגבי כל הקשת הפוליטית". 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ