בוריס סוירסקי: תייר בטריפ

לבוריס סוירסקי טוב בחיפה, דווקא משום שהיא לא מרכזית ולא כופה משמעויות מן המוכן. כך הוא יכול להסתובב ולצלם אותה כאילו הוא לא נמצא כאן כבר 42 שנה ולא מזוהה עם כמה מפעלים מיתיים שצמחו בעיר כמו הרכב האוונגרד שרמוטה מעופפת בהרים

שי אילן, כל בו
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שי אילן, כל בו

כבר כמה שנים שבוריס סוירסקי מצלם את חיפה, צילומים שעושים גזרה שווה בין המטונף למטופח ולאיקוני. לרוב הוא מצלם עצמים דוממים – בתים, חצרות, גדרות מכוסים גרפיטי. לפעמים הוא מצלם נוף - פיסת נמל מבל עד לעצים, עמודי חשמל על רקע השמים. כשאני מסתכל שוב על מכלול העבודה שלו מהשנים האחרונות בפייסבוק, פתאום העובדה שכמעט בכל צילום יש לשמים מקום בולט קופצת לעיני, ואני שואל את עצמי איך לא ראיתי את זה קודם. מה זה אומר שהדבר האוטומטי שייחסתי לצילומים שלו הוא קשר חזק לעיר והנוכחות העוצמתית של השמים חמקה ממני? אולי העיר היא הרקע והשמים הם העיקר, המפלט האולטימטיבי מהקונקרטי (במובן המילולי - קונקרטי כלומר מהמוצק, מהבטון, ואפשר היה להוסיף תארים רבים שמיוחסים לאורבניות, אבל איכשהו אף אחד לא נראה מדויק - לא עליבות, לא אפרוריות, לא ניכור)? מפתה לומר שזה קצת כמו סוירסקי עצמו - נוכח תמיד ולחלוטין לא מובן מאליו או מושג.

"חיפה היא תימה, נושא שיש בו סימבוליות", הוא מסביר, "רוב האנשים לא גרים בבירות, במקומות שבהם החיים מעניינים. רוב האנשים חיים בערי ספר שלא נוצרת בהן שום משמעות ושלא יוצאת מהן תורה מסיני. כשאני מתייחס לחיפה אני מתייחס לקשר של אדם עם סביבה חסרת משמעות. חיפה לא כופה משמעויות מוקדמות, היא לא בירה, היא לא מרכז, היא לא משכתבת את התפיסה או את קצב החיים, היא לא משכתבת כלום. אתה נשאר עם עצמך ואתה בוחר איך להתייחס".

חיפה כעיר סימבולית. בוריס סוירסקי (צילום: אורי להט)

הפעם הראשונה שבה ראיתי עבודות של סוירסקי היתה לפני 27 שנים, בפואייה של הסינמטק. הוא הציג שם תערוכת ציורים שכללה, ככל שאני זוכר, פורטרטים סוריאליסטיים של אנשים עם ראשי חיות. לא מזמן הוא הציג שם שוב תערוכה של צילומים של בניינים איקוניים בצבעי הזיה. הוא מספר שהגיע לקונספט הזה כשנסע לברלין עם כמה חברים מאמסטרדם. הוא פגש שם חבר ואמר לו שזה מרענן לצלם בעיר אחרת. אותו חבר אמר לו שהוא יכול לעשות את אותו הדבר גם בעיר שלו, וכשהוא חזר לחיפה הוא הבין שהוא יכול לייצר התבוננות חדשה על הסביבה התמידית שבה הוא מתקיים. "בחרתי את התפיסה של תייר בטריפ", הוא אומר, "וזה התחבר לעניין שהיה לי במחשב". אבל הטריפ שלו, יש לדעת, הוא לא הזיה חולפת או התבוננות מקרית. את בית דגון הוא נסע לצלם ארבע פעמים, וצילם בכל פעם 60 צילומים עד שהגיע לתמונה המושלמת.

ככלות הכל, טריפ הוא בסופו של דבר טיול, והרעיון של תייר בטריפ מתחבר כל כך טוב לסוירסקי לא רק כפרסונה פיקטיבית אלא באופן טבעי מאוד, כמי שרואים אותו חולף על אופניו בנתיבי העיר מאז שאני זוכר אותה. מה שלא אמרתי עד כה, ואני מנסה להתחמק ממנו כי קצת לא ברור כיצד להגיד את זה מבלי לכפות עליו נרטיב פרטי, זה שסוירסקי הוא דמות משמעותית לא רק מבחינתי. תארים מפוצצים כמו דמות מיתולוגית לא מתחברים אליו כל כך טוב, וקשה למצוא את ההגדרה המדויקת, אבל אולי המילה שבה הוא משתמש בשיחה לא מעט, "רפרנס", נקודת התייחסות, מתאימה כאן. מבלי משים הוא השיק לביוגרפיה של הרבה מאוד אנשים שרבים מהם כבר מזמן לא כאן, עזבו למקומות שכן משכתבים את התפיסה - למטרופולינים, או לאזורי ספר אמיתיים, לתל אביב, לברלין, למצפים בגליל או לישיבות של חוזרים בתשובה. מפתה מאוד לעשות לסוירסקי סטריאוטיפיזציה ולהגיד שהוא אחד מהנציגים הכי אותנטיים של ימי התהילה של חיפה, אבל אין הרבה אנשים שרחוקים יותר ממנו מנוסטלגיה ומהתרפקות על מיתוסים של עבר מפואר. כשאמרתי לו שזה המשפט שאני חושב לפתוח בו את הטור עליו הוא צחק ואמר: "לא הבנתי למה אתה צריך את ההקשר הזה אם אתה מיד שולל אותו". אחר כך, כשנתקלתי שוב בקושי למשוך אותו למחוזות סנטימנטליים, הוא אמר בישירות: "אני סובל מעודף אמפטיה. אם תוסיף לזה סנטימנטליות זה יוצא פאתטי, כך שחוסר הסנטימנטליות היא הגנה".נבלע בקלילות

אני מתייחס לרב גוניות של סוירסקי שמתבטאת גם באופני הצילום שלו, וגם בכך שהוא עוסק במדיות אחרות כמו רישום, ציור ומוזיקה. "אני חושב שהמנעד הזה הוא חלק ממני", הוא אומר, "לא כל אמן מרשה לעצמו להתנייד ככה. אני מבוזר מאוד. אני לא שואף לליטוש מושלם, זו לא הפואנטה שלי. אני נכנס למשהו ויוצא ממנו". אני מעלה את השאלה אם יש משהו שהוא בכל זאת מחויב לו. "כן, יש משהו שהוא אולי המוטו שדוחף אותי ליצור", הוא עונה, "יש לי צורך בשלמות שהיא לא שלמות שלי או של העולם, אלא שלמות של היצירה שאין בעולם ואין בנשמה. זו שלמות של איזון שהיא חשובה משום שזה מעניק הרגשה של קיום של עולם אידיאלי. לא עולם מציאותי אלא משהו כמו עולם האידיאות של אפלטון, משהו שיכול להיות, רפרנס שעל פיו אפשר לשפוט את הדברים".

הדחף הבלתי נשלט ליצור. בית דגון (עבודה של בוריס סוירסקי)

אפרופו שלמות, אני מעיר משהו על כך שהקומפוזיציות, גם בצילומים וגם בציורים של סוירסקי, הן תמיד מדויקות. סוירסקי, יליד העיר התרבותית ביותר בברית המועצות, סנט פטרסבורג (אז לנינגרד), אומר על כך: "אני בן של גרפיקאי ושל מומחית לרנסאנס איטלקי שעבדה 20 שנה בהרמיטאז' (מוזיאון שלא נופל מהלובר ברפרטואר הקלאסי; ש"א). נולדתי לסביבה כזאת. אתה חווה אותה ואתה לא צריך לעשות כלום. אתה לא יכול להיות אחרת. הקלאסיציזם אצלי מושרש וצריך כל הזמן להתמרד נגדו, כל הזמן לבדוק את הגבולות, לפרוק עול, למצוא את האותנטיות הפנימית". אחת מפריקות העול הבולטות ביותר בהיסטוריה החיפאית בכלל היא להקת סוף האייטיז של סוירסקי, שרמוטה מעופפת בהרים. "ההורים שלי טוענים שמוזיקה זו המילה הראשונה שאמרתי", הוא מספר, "גדלתי על תקליטים של באך. זה משהו שבטח הוסיף לתפיסת ההרמוניה והקומפוזיציה שלי. באמצע שנות ה־ 80 הרגשתי שמה שאני שומע זה מלאכותי, זה לא ביטוי אמיתי אלא הפקה. חשבתי שאולי כדאי לי לפתח כלים שיאפשרו לי להתבטא בצורה ישירה ולא מופקת". סוירסקי עסק בבנייה של מודלים מעץ, וחברו פרנסיס ויטל נברגר עסק באלקטרוניקה. הם אספו רכיבים והתחילו לבנות כלים. "רציתי לשלוט בצלילהאלקטרוני לא בסינטוז אלה בקרבה לרכיבים עצמם, קרוב למהות של החשמל", הוא אומר. סוירסקי וויטנברגר מצאו אז את שולץ הביוני (שמעולם לא שמעתי מישהו קורא לו בשם אחר), אדם בעל מראה של ויקינג מסויט. "מסתבר ששולץ לא רק ידע לשיר אלא גם לאלתר טקסטים בעלי משמעות כמו ראפר", אומר סוירסקי. הם צירפו עוד כמה חברים והתכנסו בדירה בקרית שפרינצק."אני אמרתי שנקרא לזה שרמוטה, שולץ תרם את מעופפת בהרים. זה נמשך שנתיים והיה די מטורף. אנשים בהופעות עלו לבמה, אי אפשר היה לשלוט בזה, עד שבסוף לא היה ברור לאן אפשר עוד לקחת את זה", הוא מסכם את תולדות הרכב האוונגרד החיפאי הונצח בקלטת ששמה "שרמוטה מעופפת בהרים - אוסף להיטים קלאסי".

לא כל כך רציתי לנהל עם סוירסקי ראיון. רציתי שזאת תהיה שיחה, משהו שיאפשר לי להתקרב למדרגת החופש שלו, אבל העט שרושמת את הדברים מפיו כבדה יותר מהמצלמה. אני משתהה עוד מעט אחרי שהוא קם, קצת בחטף, ונבלע בקלילות בפיתול הבא של רחוב מסדה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ