פצ'ה קוצ'ה 2015: ארוחת טעימות מהנה ללא עומק

אמנית קול, שחקן שעומד על הראש, בובנאית וצמד אמני קרקס, אלו ועוד היו חלק מאירוע הפ'צה קוצ'ה שהתקיים אמש, והציע ערב עם הרבה כשרון אבל נטול משקל של ממש

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל

"פצ'ה קוצ'ה", גם במהדורה ה- 17 שלה, היא תופעה תרבותית שקשה לא להתפעל ממנה. ענת ספרן ואיתי מאוטנר ייבאו לישראל לפני שמונה שנים פורמט של פרזנטציות אמנותיות, שנוסד ביפן ותפס בעשרות מקומות בעולם, מן הסתם בגלל העובדה שהוא לוכד באופן מדויק את רוח הזמן. הקונספט, למי שעדיין לא מכיר, הוא רצף קצבי של פרזנטציות, שכל אחת מהן מתבססת על 20 שקופיות, באורך 20 שניות, כך שכל פרזנטציה מסתיימת תוך 6 דקות ו- 40 שניות. הערב נע קדימה במהירות, בלי התפלספויות מיותרות, ומעניק תחושה של גירוי אינטלקטואלי מהנה, אם כי נטול עומק ומשקל של ממש. במילים אחרות, "פצ'ה קוצ'ה" מתווך אמנות לקהל באופן ששם את הדגש על ההברקה המיידית, האפיל הויזואלי והמיתוג המוצלח, ומשווק אותה במחיר שווה לכל נפש. אולי זה לא מסביר עד הסוף את ההצלחה העצומה של האירוע, שמושך אליו מדי מהדורה אלפי אנשים צעירים ומעודכנים, שכל מוסד תרבות חולם עליהם, אבל זה בהחלט נותן כיוון לתחילת מחשבה של התופעה. מהדורה 17 של "פצ'ה קוצ'ה", שהוצגה אתמול פעמיים בהאנגר 11 בנמל תל אביב ותוצג פעמיים נוספות גם היום, דבקה בנוסחה שכבר הוכיחה את עצמה בעבר בלי הרבה הפתעות. המציגים באו לרוב מתחומי אמנות ויזואליים, עם העדפה ברורה לתחום העיצוב, בחירה מובנת עבור פורמט שמתבסס על מיידיות. ככלל, כל הדברים שהוצגו היו מעניינים במידה כזאת או אחרת, גם אם כמעט אף אחד מהם לא הצליח ליצור שריטה ממשית בנשמה, כמו שמצפים אולי מיצירת אמנות משמעותית לעשות. את העובדה שבכל זאת היו הבדלים ברמה בין הפרזנטציות צריך לייחס בעיקר ליכולות פרפורמטיביות של המציגים וגם מידת יכולתם האנליטית להבליט את הצדדים המעניינים באמת של עבודותיהם. פצ'ה קוצ'ה 2015 - לכל הפרטיםיצירה משונה מעט. עידן אלתרמן מפגין יכולת עמידה על הראש אם אני צריך לבחור את מצטייני "פצ'ה קוצ'ה 17", כלומר אמנים שהצליחו לשלב באופן המשכנע ביותר בין יכולת פרפורמנס מרשימה ופרויקט מעניין, הרי שיהיו אלה שלושה: הטיפוגרפית לירון לביא, ממציא-אמן ברלינאי בשם ניקולס רוי ואורי טור, מאייר ואנימטור. לביא, שפתחה את האירוע, הציגה פרויקט, שכבר תפס אי אלו כותרות בעבר, של פונט המשלב אותיות עבריות ואותיות ערביות. מדובר בפרויקט רב השראה, בעל משמעויות תרבותיות וגם פוליטיות, ולביא הצליחה להציגו באופן שהבהיר באופן ממוקד וכובש את הרציונל שלו ואת מורכבותו. ניקולס רוי הגיש פרזנטציה קומית כמעט לחלוטין ובה שורה של יצירות שניצבות על הגבול בין המצאה ליצירת אמנות כמו וילון שזז בהתאם לתנועת העיניים של מי שעומד לפניו או ציור שנוצר באמצעות עבודה קבוצתית של עוברי אורח. אורי טור הציג באופן בהיר ומעורר השראה את שיטת העבודה הייחודית, שבה הוא יוצר את האיורים והאנימציות הפסיכדליות שלו, אשר מבוססת על אלתור חופשי, ללא תכנון מוקדם, והראה לקהל הרבה דברים יפים שיצר.גם הפרזנטציות האחרות שהוצגו במהלך הערב כללו הרבה דברים מסקרנים, אך נפלו, כאמור, על בעיות כאלו ואחרות של אופן ההצגה. דינה גולדשטיין, למשל, הציגה עבודה מסקרנת מאוד של אנימציה שנוצרת בלייב ממגזרות נייר וצעצועים ומוצגת על מסך גדול. אלא שהיופי של עבודה מהסוג הזה נובעת קודם כל מהמבט הכפול על "העשייה" בפועל לבין הצגתה על המסך, בעוד שב"פצ'ה קוצ'ה" לפחות, "העשייה" הייתה כמעט נסתרת מהעין וכל מה שקיבלנו הייתה התוצאה על המסך, שלא כל-כך עמדה בפני עצמה. פרויקט משעשע ביותר הוצג על ידי המעצב הגרפי הצעיר אבירם בן שושן, שעשה ניסויים גרפיים שונים ומשונים על העיתונים "ישראל היום" ו"הארץ". אלא שהפרזנטציה הזאת, שהתחילה באופן מוצלח מאוד, התחילה לאבד קיטור בערך מהאמצע, ולקבל גוון מעט בנאלי. עוד פרויקט מרתק שסבל מפרזנטציה לא מדויקת היה עבודתה של הבובנאית הילה פלשקס, שתרגמה את סיפורה המשפחתי לעולם שלם של בובות מגולפות בעץ, שכבר הניב מאז שנוצר הצגה, תערוכה וספר. חבל שהפרזנטציה של פלשקס בחרה להתמקד יתר על המידה בסיפור המשפחתי הכואב שמאחורי הפרויקט ולא בחדשנות ובמקוריות של מה שיצרה. הפרזנטציה המפוספסת של הערב. פעולה קרקסיתהפרזנטציה המפוספסת ביותר של הערב הייתה ככל הנראה זאת של צמד "הפעולה הקרקסית", שנוסעים בכל הארץ במשאית צבעונית שהם גם מתגוררים בה ומעבירים סדנאות, שמבקשות לשלב מיומנויות קרקס עם שינוי חברתי. חרף היופי של הרעיון, הצגתו סבלה מסתמיות מסוימת ולא הצליחה לתווך אותו באופן מגרה מספיק. עידן אלתרמן סיפק את היציאה הספק משונה, ספק משעשעת של הערב, כשהציג בפני הקהל את התחביב שלו לתעד את עצמו בעמידה על הראש באתרים היסטוריים שונים ברחבי העולם. ספק אם הדבר הזה היה מוצג באירוע אילולא היה מדובר באלתרמן, אבל הוא סיפק אתנחתא קומית סבירה. מי שסגרה את הערב הייתה אמנית הקול ויקטוריה חנה, הכוכבת המוזיקלית הגדולה של הרגע, שביצעה פרזנטציה קצרה של אמנותה המיוחדת וגם את השיר "אל"ף בי"ת" הלוהט, אך חיבורם של אלה לפורמט הנוקשה של "פצ'ה קוצ'ה" לא הרגיש טבעי ויצר גם כאן תחושה קלה של פספוס.למרות זאת, האופי של "פצ'ה קוצ'ה" הוא כזה, שהפורמט חזק יותר מסכום חלקיו, והפספוסים הנקודתיים לא מצליחים לפגום בהצלחתו של המיזם כולו. זוהי עדיין ארוחת טעימות מהנה ומעוררת מחשבה, שמשאירה טעם של עוד.אנימציות פסיכדליות שמבוססות על אלתור חופשי. המאייר אורי תור פרזנטציה קומית על הגבול בין המצאה ליצירת אמנות. ניקלאס רוי אתנחתא קומית סבירה. עידן אלתרמן איתי מאוטנר ענת ספרן לא הרגיש טבעי. ויקטוריה חנה אפיל ויזואלי ומיתוג מוצלח. פצ'ה קוצ'ה 2015פצ'ה קוצ'ה 2015. האנגר 11 8.3.15

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ