אקריליק און דה רוקס: מה קורה כשמערבבים אמנות עם אלכוהול?

לאחרונה יותר ויותר פאבים פועלים גם כגלריות ונותנים במה לתערוכות של אמנים צעירים. השאלה היא האם זה טוב או רע

אורין ויינברג, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורין ויינברג, עכבר העיר

"היו חבר'ה שפוכים. אני לא יודע לומר בדיוק על מה הם הסתכלו שם בתערוכה, המסטולים האלה, עמוסים באלכוהול, עמוק בתוך הלילה", נזכר אמיר פולק בגיחוך במסיבה האחרונה בבר הפסאז' התל אביבי, שהציג לאחרונה תערוכה פרי יצירתו. אז כן, כנראה שיש הבדל בין הקהל, האנאלי לעיתים, שפוקד את התערוכות בגלריות השונות, לבין זה שמביט ביצירת אמנות עם כוס וודקה רד-בול ביד, כשברקע הלהיט החדש של דיוויד גואטה. סצנת חיי הלילה מתחילה להיות חוצפנית, ולאחרונה צצים עוד ועוד פאבים ומועדונים שמשלבים בתוכם אמנות בועטת וצעירה, שמשנה את חבילת הבילוי הלילי הסטנדרטית. השאלה היא האם מקומן של התערוכות הוא אכן בבר השכונתי, או שאולי עדיף להשאיר את ליידי אמנות בכלוב הזהב של המוזיאונים?  פולק הספיק להציג בין השאר בגלריה חנינא, במוזיאון חיפה וגם בחו"ל, אבל נראה שהתחושה האישית לבשה צורה אחרת כשהוא התבונן ב"סיפורה העצוב של יה-יה", התערוכה שלו, משתלטת על החלל האפלולי של הפסאז'. "בגלריות, האמנות נמצאת במצב סטרילי, כמו במעבדה עם תנאים אופטימליים. יש זמן לטפל בכל - אפילו במיזוג או בזויות של תאורה. בפאב, האמנות כאילו נמצאת במכונת הנשמה – בטיפול נמרץ. העבודה היא דינמית, מזוהמת ומלאה באתגרים. לפעמים אפילו צריך להיאבק על לשרוד את היום הבא, כי אנשים משתכרים ומשתוללים", הוא מסביר, לא כתלונה אלא דווקא בשביעות רצון. "יש פה אווירה של חיים, אנרגיות. אני די ביישן אז נעים לי לעמוד בצד ולהסתכל על כל ההתרחשות. אני אוהב שהאמנות מדברת לאנשים בגובה העיניים. מעניין לראות איך היא משתלבת בהתנהלות של המקום, כאילו מוצפנת במרחב. יש כאלה שחושבים שזה וידאו ארט, יש כאלה שזה עושה להם משהו יותר עמוק, ויש כאלה שאדישים ועבורם זה פשוט משהו שרץ על הקיר". מחתרתי - וכמה שיותר. "המרפסת" בחיפה (הצילום באדיבות "המרפסת")מנגד, יש גם מי שעבורם הצגת האמנות בפאבים הייתה חוויה מאכזבת. אלדד פניני, שמציג בימים אלה את התערוכה עירום בעיני המתבונן בגלריה גרוס, כנראה יוסיף להציג רק בגלריות לאחר שעבודה שלו נגנבה כשהייתה תלויה באחד הפאבים. "ריח הסיגריות נספג בקנבס של העבודות", הוא מוסיף, "מזל שלא כיבו עליהן סיגריות. זה לימד אותי לקח". גם אלינור וולף ("בלונדי"), שבימים אלה מציגה תערוכת צילום עצמי בבית הקפה נחמה וחצי, לא תשוב להציג בסצנת חיי הלילה. "בעבר הצגתי בבוטלג וגם בינשוף, והבנתי שהקהל שמגיע למקומות האלה לרוב בא ליהנות ממסיבה, והדברים שתלויים על הקירות הם רק בונוס עבורו, עד החזרה לבילוי עם הסיגריה והאלכוהול", היא אומרת. "גם התאורה היא לא ברמה שאפשר לראות את הדברים. אני לא חושבת שזה עובד. לדעתי אמנות צריכה לקבל את היחס הראוי לה. בתוך פאבים ומועדונים זה מוריד את הערך של היצירה". וולף בחרה, כאמור, להציג בנחמה וחצי, והיא מסבירה את השוני בין הפלטפורמות בכך שבבית קפה אנשים נותנים לעבודות יחס, יורדים לפרטים ומדברים עליהן. האנשים שמגיעים למקום, כך היא מקווה, הם קהל שיותר יתחבר ליצירות שלה, שמאופיינות באורבניות ובאגרסיביות. כשנשאלת וולף באשר למכירת העבודות היא מודה כי בפאבים לא נחלה הצלחה: "לפעמים זה עניין של מזל, מספיק שמגיע בנאדם אחד שרוצה לקנות. אני לא יודעת אם זה בגלל שהאוצרת הייתה יותר יחצ"נית ולא הביאה אנשי אמנות ורכש, או שהקהל הוא לרוב לא אנשי אמנות אלא אנשים שבאים לבלות". ב"נחמה", לעומת זאת, כבר הספיקה וולף למכור שתי עבודות עד כה.  "העבודה היא דינמית, מזוהמת ומלאה באתגרים". מתוך התערוכה של אמיר פולק. לעומת וולף, עוד מאמין גדול בחיבור שבין חיי לילה לאמנות הוא פאב הקסטה בירושלים, שניכס לעצמו במשך חמש שנות קיום קהל נאמן של לקוחות קבועים, חברים ואמנים מקומיים, שהפכו את המקום לזירה אמנותית מוכרת. די מהר החל "הקסטה" לקיים תערוכות פעם בחודש-חודשיים, ועד היום נתן במה בערך ל-50 תערוכות. "המיוחד הוא שפעם בחודש הפאב משנה צורה לחלוטין. אתה נכנס, והחלל לא נראה בכלל כמו שהיה בתערוכה הקודמת. זה מרתף מתחת לאדמה עם דלתות סגורות, צפוף וכיפי. חדר אחד הוא כיפה נמוכה והחדר השני חצוב בקיר, אז האמן מתאים עצמו למבנה", מספר חגי שטרנהיים, מנהל המקום. אך גם כאן נתוני המכירה לא מזהירים, אולי במכוון - מתוך רצון לשמור על אופי לא ממוסחר, ואולי לא במכוון - עקב חוסר עניין של הקהל בקניית היצירות. "המכירה היא לא המטרה, אז אין מאמץ סביב זה. אין על היצירות מחירים, אבל אם אוהבים משהו והאמן יושב בפאב בהחלט אפשר לקנות", אומר שטרנהיים.יש קו מסוים שאתם משתדלים לשמור עליו בבחירת התערוכות?"זה יכול להיות כל מדיום אמנותי. יש לנו נטייה יותר לאמנות רחוב, לדברים קצת אפלים או פאנקיסטים", מספר שטרנהיים, ומסתבר שהוא לא היחיד שמעדיף את הקו המחתרתי. גם במרפסת, בר-גלריה חיפאי שכולל גם ספריית תקליטים, מקפידים לארח אמנים שמזוהים עם סצנת האינדי. אמנים כמו "Broken fingaz" ו-"Know hope", הציגו שם בעבר, ובימים אלה מוצגת תערוכה של האמן פילפלד."מבינים את הקסם". מתוך התערוכה "הקבוצה בדוד המלך", ב"הניץ" (צילום: בר מרום)גם בבר הצינה התל אביבי המוכר מנסים למתג את המקום ככזה שמעודד אמנות צעירה מחתרתית, ולכן החליטו בעלי המקום, יניב כתר ("גונדה") ואמיר אביטן, לשכור את החלל הצמוד לפאב ולהפוך אותו לגלריה, העונה לשם הניץ ("צינה" בהיפוך אותיות). השניים באים מרקע עסקי, ושקלו להפוך את המקום לפיצרייה או לעסק אחר שיניב רווחים, אבל הגיעו למסקנה שלפעמים מנוע צמיחה יכול להיות  מועיל יותר לאו דווקא אם יש בו קופה רושמת. מספיק שהגלריה תמשוך אליה קהל סקרן שידאג להפוך את המקום למוקד שיח שכונתי. "אני לא ידעתי מה זה אקריליק על בד עד שהתחלנו להתעסק עם עניין הגלריה", מספר כתר, "למשל בתערוכה הנוכחית יש ציור של שתי נשים שנקרא 'הזדמנות שניה'. אז שאלנו את האמן לפשר השם והוא אמר שלפני שהיו שם שתי נשים זה היה ציור של אגרטל עם פרח. פתאום אתה מבין את הקסם בציור. בחיים לא הייתי חושב על זה", הוא מודה. "התגובות של האנשים מדהימות", מוסיף אביטן, וכתר ממהר לתת לו רוח גבית, "אומרים שמה שמעניין את הצעירים התל אביביים זה רק לבוא לפאב, לשתות, לאסוף מישהי איתם הביתה וללכת, וזה לא נכון. אנחנו מאוד מתחברים לתקופה של קרואק ובוקובסקי, כשהייתה תרבות אלכוהול מפותחת ומתוך השתייה יצאה יצירתיות".  "בפאבים, מה שתלוי על הקירות הוא רק בונוס". עבודה של אלינור וולף ("בלונדי")בסופו של דבר  טרנד התערוכות בפאבים מספק נחיתה רכה לאמנים הצעירים, כזו שאיננה מעונבת או שיפוטית עד לפרטים הקטנים, כזו שמורידה את האמנות ממגדל השן שלה ומסבירה אליה פנים. השאלה היא האם האמנות בכלל רוצה לרדת ממגדל השן, או שאולי עבור האמן, ששוקד על יצירותיו עד אחרון הפרטים ואף מפתח אליהן רגשות הוריים, מדובר בפרסום מהול בשמץ אכזבה. דומה שהאמנות מגיעה כעסקת חבילה עם הדמויות הצבעוניות היוצרות אותה. האמנים אכן מספקים את הסחורה ודואגים למידה של מרדנות וחוצפה. אולי בכך טמונה המשיכה של בעלי הפאבים לחיים האמנותיים והמחתרתיים - אנשי הלילה אף הם, בדומה לאמנים, מוצאים באפלוליות הזאת סקס אפיל, בעיקר כשהיא משולבת עם פרץ יצירתי נטול רסן, על כך מעיד גם שטרנהיים מ"הקסטה": "אוכלוסיית האמנים זו קהילה שאני מאוד אוהב, בדרך כלל הבסיס למי שמציג אצלנו הוא האמנים השתיינים הירושלמים. יש כאלה שחיים ברוח בוקובסקי, דמויות אמיתיות, אמנים מיוסרים", הוא מספר בחצי חיוך, "את התערוכה הראשונה שלנו, למשל, יצר ריינהרד סאטו, מגדולי השתיינים. זה היה ציור קיר. בשלב מסוים השארתי אותו לבד בזמן שצייר, וכשחזרתי ראיתי שהוא צייר על כל הבר, על הבקבוקים, על הקירות. בבקבוק הוויסקי המצויר שלו השתמשנו קרוב לשנתיים, וכל פעם מילאנו אותו מחדש. אחרי שנשבר מסגרנו את השברים ועד היום הם תלויים פה, זו העבודה היחידה שלא מתחלפת".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ