זום אין לרגש: דיוקן של צלם מלחמות

מצלם מנהרת טרור ומתלבט אם להשתמש בפלאש, מביט על החיילים מקרוב אבל לא מכיר אותם בשמם הפרטי. ראיון עם שי שמואלי, צלם בעין המלחמה

דורה אריאל, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דורה אריאל, עכבר העיר

חיילים ממלאים שקים בחומר נפץ. שי שמואלי, צלם עיתונות המתעד את הנעשה בשטח בימים אלה, מסתכל על התמונה שצילם ומעיד: "זה נראה לי יפה שהם קושרים את זה כמו סידור פרחים". בתמונה אחרת נראה חייל קורא ספר. "כשהגיע לסוללה", מספר שמואלי, "אותו חייל בדיוק קרא ספר אחר בכל פעם, בידיעה שלמה שבכל רגע הוא אמור לקפוץ תוך שנייה ולהתחיל לירות פגזים על האויב". » אמש במלחמה: קבעון ושמו רוני דניאל» סטנד אפ בצל המלחמה» הופעות מומלצות במרחבים המוגניםשמואלי מאוהב בניגודיות. זו הניגודיות שבין המלחמה להכנות של החיילים  לקראתה, והיא זו שמרגשת אותו. יש הבדל עצום בעיניו בין מה שקורה באמת, כשמפקד הצוות אומר "זהירות יורים" ויורה, לבין שלב ההכנות רגע לפני כן. זה כמו משחק מקדים שלא באמת קשור למה שעתיד להתרחש. "פתאום הבנתי את המציאות הפסיכית" (צילום: שי שמואלי)שמואלי מסרב להגדיר מושגים כמו פצועים, חיילים בוכים ומשפחות שכולות, כאמנות שלו, אלא מנסה לחפש את החיים בתוך מציאות שמוות הוא אורח שקופץ לבקר בה לא מעט. עם זאת, הוא מודה שהמצלמה יוצרת מיסוך כלשהו בין המצלם למצולם. "המצלמה משמשת אותי כמגן, ואני לא נוטה לעסוק בשאלה האם כואב לחייל כרגע", הוא מודה.אז המצלמה יוצרת ניתוק רגשי מוחלט?"פעם חוויתי אירוע שבו צילמתי דוגמנית, ובמהלך הצילומים היה פיגוע, וחלקי הגופות של המחבל המתאבד התפזרו. צילמתי את זק"א אוספים את חלקיו, ואחר כך חזרתי הביתה ורק בלילה הבנתי את המציאות הפסיכית, שמורכבת מניגוד שבין איפור הדוגמנית לבין מחבל מתאבד שניסה לפוצץ אוטובוס במרחק חצי קילומטר מהמקום בו הייתי. אתה לא יכול לא להבין מה אתה מצלם, אבל את המשמעויות העמוקות יותר אתה מבין בסוף היום. למשל כשאתה מצלם מנהרת טרור וחושב על התאורה, ושואל את עצמך האם להשתמש בפלאש או לא - רק בלילה אתה מבין שהמנהרה הזאת הייתה יכולה להכיל עשרה לוחמים חמושים מכף רגל ועד ראש, שהמטרה שלהם היא להרוג אותך".

מה שמרגש הוא הניגודיות שבין המלחמה להכנות של החיילים אליה (צילום: שי שמואלי)

אולי אין זה מקרה כי שמואלי, שהתייתם בגיל הנעורים וגדל אצל דודיו כבנם לכל דבר, מאמין שאחרי הכל, מה שנשאר לנו הן רק תמונות. הוא גר ביישוב ישע שבעוטף עזה, מכריז על עצמו כימני בדעותיו, אך משתדל לא להכניס אותן לתוך עבודתו, ומצהיר כי אם יראה אלימות בין שני הצדדים - לא ישנה את התמונה כדי להציג עמדה פוליטית. היום, אחרי שלושה שבועות של לחימה, הוא אומר שהתקשורת והפוליטיקה גרמו לו לא להאמין באף אחד. "אחרי הכל, מה שנשאר לנו הן רק תמונות" (צילום: שי שמואלי)בימים האחרונים שמואלי לא זוכה לשינה. "הכוח של החד פעמיות בצילום גובר על הרצון שלי לישון", הוא מספר, ובאותה נשימה לא מכחיש את העובדה שמתוך המכונה הזאת שנקראת מלחמה, הוא מקבל גם פרנסה. עבורו, הרגש שבצילום הוא משהו שניתן ליצור אותו גם אם הסיטואציה אותה הוא מצלם לא טעונה ברגשות עזים וחד משמעיים כמו עצבות או שמחה. "זה לא משנה מה האדם מרגיש, זה משנה מה אני רוצה לשדר", הוא מודה.  

אז הצילומים של החיילים בשטח הם ברובם מבויימים או אותנטיים?"אני לא קורא לתמונות 'צילום דוקומנטרי' אלא 'צילום מגזין'. יש תמונות שמבחינה טכנית אי אפשר לא לביים אותן. רק יחידי סגולה, שאת חלקם אני מכיר באופן אישי, מצליחים ליצור תיעוד דוקומנטרי אותנטי ברמה טכנית גבוהה. חלק מהתמונות, למשל, אף מציגות פצועים פלסטינים שמגיעים מעזה לקבל טיפול רפואי, אך יש עליהן צו איסור פרסום מדובר צה"ל". "להוציא רגש זה טכניקה" (צילום: שי שמואלי)

איך מתמודדים עם מגבלות הצנזורה, או הרצון לא לפגוע במשפחות הפצועים וההרוגים? "כל הצלמים רבים בצורה יומיומית עם המשטרה הצבאית, עד כדי כך שהגישו נגדי תלונה במשטרת אופקים על הפרת צו אלוף וכרגע אני נמצא תחת אזהרה. מרבית התמונות שעשויות ליצור תחושת אחדות בעם ושמוצג בהן דגל ישראל מונף באזור מלחמה, הן תמונות שצולמו בשטח צבאי סגור ומהוות עבירה על החוק". ברקע השיחה נשמע מפעם לפעם קולם של רוני דניאל וניר דבורי, וגם של חסידי הברסלב הרוקדים בעליצות. הוא בדיוק שם עכשיו, איפה שכל הניגודיות והכאוס מתקיימים. בעיני הקולגות שמואלי נחשב לאחד מצלמי העיתונות הפחדנים בדרום. הוא לא מוכן לסכן את חייו בשביל פריים, וקריירה כצלם מלחמות אמיץ לא קורצת לו. לדבריו, האומץ כבר נעוץ עמוק בעובדה שהוא חיי בעוטף עזה כל חייו. מערכת יחסים ללא שמות פרטיים (צילום: שי שמואלי)

שגרת היומיום של צלם מלחמה מורכבת מעבודה מפרכת מסביב לשעון, אך גם מהזכות ליצור היכרות אינטימית יותר עם החיילים. "בהתחלה, כשרק הכרתי אותם, שמעתי הרבה קריאות לחסל את החמאס, אך בלילות כשיושבים לדבר אחד על אחד, פתאום יוצא מהם הקול הרך יותר. "הם מנסים להילחם במי שפוגע בפלסטינים החפים מפשע, וזה גורם להם להרגיש שהם מוצבים באותו הצד של המטבע", מסביר. אך למרות המבט מקרוב, מדובר בהיכרות בעלת אופי מסוים מאוד, כזה שלרוב לא מערב שמות או פרטים אישיים מדי. "יש לי מערכת יחסים מאוד פשוטה עם החיילים שאני מצלם. אני לא יודע איך קוראים להם", הוא אומר, "לא יודע את מי צילמתי, אבל בגלל שהוא העניק לי את הפריים הספציפי הזה נוצר בינינו קשר". את הקשר העדין הזה בין צלם למצולם יקח שמואלי הביתה בסוף כל יום עבודה, כך גם את צילומי הדיוקן, אליהם חש אהבה גדולה כי לדעתו "הרגש המשתקף מהעיני המצולם הוא כמו פלאשבק, פלאשבק טוב". כל שנותר הוא לקוות שבצילומי מלחמה כמו במלחמה, התיעוד הזה לא יהפוך לדיוקן האחרון.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ