כשהחיים בזבל - נולדת אמנות: ביקור בתערוכה של ויק מוניס

צ'ה גווארה משעועית שחורה ופיקאסו מחלקי פאזל: האמן הברזילאי הנודע לוקח חומרים שמוגדרים כ"זבל", מפיח בהם חיים והופך אותם ליצירת אמנות

סוניה דיין, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
סוניה דיין, עכבר העיר

חוטי תיל, סוכר, אבק, חלקי מכוניות וצעצועים - בשביל האמן הברזילאי ויק מוניס לא מדובר בפסולת, אלא באובייקטים אמנותיים, אותם הוא הופך ליצירות מחווה לאמנים גדולים כמו לאונרדו דה וינצ'י, בוטיצלי ואחרים. בדרך, הוא אפילו מצליח לתרום לחברה בצורה מקורית. בימים אלה מוצגת במוזיאון תל אביב התערוכה של מוניס, "תמונות מכל דבר", ורגע לפני שהיא חוזרת באוגוסט למחוזות הדרום אמריקאים - מומלץ לבקר בה. » ויק מוניס: תמונות מכל דבר - לכל הפרטיםמוניס, יליד 1961 היוצר וגר כיום בניו יורק, הוא האמן הברזילאי המצליח והנמכר ביותר בעולם, והתערוכה סוקרת את יצירתו במהלך 25 השנים האחרונות. הוא החל דרכו כפסל והתפרסם לראשונה בשנות ה-90 כשהשתמש בשוקולד לשיחזור יצירות מפורסמות. מאז הוא יוצר עבודות מחומרים עודפים של תרבות הצריכה, בהם סוכר, אבק, זבל תעשייתי, חלקי מכוניות, צעצועים ועוד. באופן זה הופך הזבל היומיומי מ"סתם" זבל לאובייקט אמנותי. כאמור, רוב עבודותיו עוסקות במחווה לאמנים ידועים כמו לאונרדו דה וינצ'י, אד רושה, בוטיצלי, מאטיס, רמברנדט ואחרים, בעוד הוא משחזר את יצירות המופת שלהם בחומרים מתכלים. תמיד בקנה מידה גדול. "אמרסון", מתוך הסידרה "תולדות המצוקה" של מוניסמבחינת מוניס, העבודה מגדירה את החומר והחומר מגדיר את העבודה. היצירות הן חד פעמיות ונוצרות על הקרקע, מוניס מצלם אותן במבט על כשהוא עומד על פיגומים, והצילום הוא סופו של תהליך הבנייה של היצירה הסופית היוצאת אל העולם. קנה המידה הגדול של הצילומים הפך למאפיין מרכזי בעבודותיו של מוניס, והוא כופה על הצופה להתרחק מהיצירה על מנת לראות את הדימוי כולו ולא רק את החומר ממנו עשוי, מה שמעלה חיוך, ובה בעת הערכה לדמיון הפורה והיצירתיות של האמן.

למרות שהאוצרת סוזן לנדא בחרה לתלות את העבודות בסדר כרונולוגי על מנת ״לתאר תמונה ברורה של היצירה וההתפתחות של מוניס", התחושה היא שלאחר הביקור בתערוכה עדיין קשה להבין את סוד התנהלותו של האמן. לכן, כדי לחקור באמת את הגאונות של מוניס ואת גדולתו, מומלץ לצפות בסרט ״האמנות בזבל״, שמוקרן כחלק מהתערוכה. בסרט, שזכה בפרסים יוקרתיים ברחבי העולם, חזר מוניס לעיר הולדתו, הסמוכה להר הזבל הגדול בעולם. הוא התחבר לחבורת ה״מלקטים״ - אלה שגרים ועובדים סביב ההר ומתפרנסים ממיון האשפה לצורך מיחזור ופרנסה. מוניס שיתף אותם בתהליך העבודה כאמנים, כעוזרי הפקה וכמודלים, של יצירות העשויות מהזבל עצמו. בסופו של התהליך נמכרו היצירות במכירות פומביות בניו יורק ובלונדון, ואת ההכנסות עבורן העביר האמן למלקטי האשפה. קשה לתאר במילים את השינוי שחל באנשים ואת התקווה שהתהליך מפיח בהם. אכן, שאפו למוניס על התרומה לקהילה ועל הניסיון לחולל שינוי חברתי. מ"סתם" זבל לאובייקט אמנותי. מרילין מונרו המדממת של מוניסצילומי העבודות של ״מלקטי הזבל״ הם ככל הנראה נקודת השיא של התערוכה, וייתכן שהצפייה בסרט היא שמעצימה את התחושה הזאת, ומאפשרת הזדהות עמוקה יותר עם הסיפורים האנושיים המרגשים שנרקמו מאחורי הקלעים של אמנותו של מוניס. הסרט מאפשר הבנה טובה יותר של אורח החיים של אותם אנשים שפשוטו כמשמעו "חיים בזבל", ורק כי מעולם לא הרגישו שיש להם מוצא אחר.בשיח הגלריה עם האמן, שהגיע ארצה במיוחד לארועי פתיחת התערוכה, התגלה איש שיחה מרתק; הוא התמזג בקהל, ענה לשאלות, הצטלם ולחץ ידיים עם התומכים הנלהבים של יצירתו. לאחר מכן עלה לבמה וסיפר בגובה העיניים ובהומור על עצמו ועל יצירתו, תוך שהוא מודה לקהל על הזכות שנפלה בחלקו להיות אמן מוערך. "איש שיחה מרתק". ויק מוניס מסביר על תהליך היצירה שלו:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ