אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סוס טרויאני: לנה דל ריי היא חתיכת נוסחה משובחת

לנה דל ריי הצליחה לעקוף את הראדרים של תרבות השוליים למיתוג, כסף ויחסי ציבור והתמקמה כפסקול החדש של דור האינדי

תגובות

אפקטים של היפסטמטיק, אינסטגרם וסופר 8, הוליווד הקלאסית, ג’וינטים, קעקועים, פירסינג, נעלי אולסטאר, סטיילינג של היפית, סטיילינג של רוקרית, סטיילינג של מוד, סטיילינג של וינטאג’, מלנכוליה, מורבידיות, סקייטרים, תרבות רחוב, יוטיוב, צד אפל, ג’ינס, הערצה לקורט קוביין ודיוויד לינץ’, סקס אפיל, גטו ולוק כללי של נשמה מיוסרת באריזה של בובה.

» מי את לנה דל ריי?» ביקורת: למרות הכל זה אחד מאלבומי השנה

לפחות על פי הקליפים שלה, לנה דל ריי היא כנראה הניסוי המוזיקלי הראשון שמצליח לכלול בתוכו פחות או יותר את כל האספקטים השונים של התרבות האלטרנטיבית העכשווית. בואו לא נקרא לזה היפסטרית, כי זה הרבה מעבר לכך. זו תרבות שכבר כוללת בתוכה כל מה שיש לו ריח של אחרות או של מיוחדות, של חספוס או של אותנטיות, אבל בצורה שכבר הופנמה על ידי המרכז והפכה לעוד נספח שלו. הצד ה“קולי” של המרכז, אם תרצו. דל ריי היא כמו הפרדיגמה של האלטרנטיבה, יש בה משהו שכל אחד שרואה את עצמו אוף־מיינסטרים יכול להזדהות איתו. אבל ככה זה כשאת רוצה להיות הפסקול של דור האינדי, צריך לעבוד קשה. צריך לוודא שלא השארת אף אחד בחוץ.

יש מקום לכולם, לנה דל ריי:

מלמעלה למטה

דל ריי היא אולי המוצר האלטרנטיבי הראשון שהונדס במעבדה מא’ ועד ת’. לרוב התהליך הוא הפוך: קודם את הופכת לסמל שוליים, אחר כך התאגידים חוטפים אותך, ורק אז משווקים אותך לשאר האוכלוסייה. אבל בשנים האחרונות הגבולות מיטשטשים. בשנות ה־90, למשל, היה נורא קל להבחין בין להקות כמו נירוונה ורדיוהד, שהתחילו למטה והפכו להרכבים הכי גדולים בעולם, ובין מוצרי פופ טהורים שנרקחו במשרדים של מנהלי אולפנים, כמו הספייס גירלז והבקסטריט בויז. היום צריך קצת תחקיר כדי לדעת מי בא מאיפה.

דל ריי לא משחקת לפי הכללים האלה או לפי החוקים שעוזרים לך להבדיל בין האמיתי למזויף. היא רוצה שתחשבו עליה כעל סוג של לילי אלן, מישהי עצמאית שגילו אותה כשהיא הפכה ללהיט באינטרנט ובבלוגים. אם אלן עשתה את זה במייספייס, אז דל ריי השתמשה בפלטפורמה של יוטיוב. אלא שאם קוראים קצת על הרקע שלה, מגלים שהיא ניסתה כבר בעבר לפרוץ תחת שם אחר (ליזי גרנט). אז כיצד אפשר להאמין למישהי שאפילו לא נותנת את השם האמיתי שלה? ואם תקראו עוד קצת, תגלו גם שיש לה את הגב של חברת תקליטים. אסתטיקה של D.I.Y בתקציב של מיליוני דולרים.

הפוך על הפוך. לאנה דל ריי וליל אלן (דל ריי: צילום מסך, אלן: AP)

העיקר שהשפתיים אמיתיות

למרות כל אלה, דל ריי שומרת בקנאות על התדמית האותנטית שלה. לא אכפת לה מה תגידו על האיכויות שלה כזמרת, העיקר שלא תעזו לרמוז שהיא עשתה ניתוח בשפתיים. היא צריכה שתקנו את החזות האלטרנטיבית כדי שתקנו את הדיסק. היא צריכה שיחשבו שהיא הדבר האמיתי כדי לשווק את עצמה ככזו.

אז לנה דל ריי היא סוס טרויאני. קודם כל כי יש לה אריזה נהדרת: לוק של כוכבת קולנוע משנות ה־40 מתובל בקצת בריז’יט ברדו. לזה מצטרף קול מצמרר, כזה שאם עוצמים את העיניים, אפשר לדמיין שהיא איזבלה רוסליני ב”קטיפה כחולה”. היא מתלבשת נהדר, פשוט כזה, בסגנון שכל אחת יכולה לחקות. ויש לה את השפתיים הכי מתוקות שעברו או לא עברו ניתוח פלסטי. את האריזה הנהדרת הזו דל ריי הצליחה להנחית היישר אל תוך הבלוגים, שלא רק קונים את מה שיש לה למכור, אלא אף ממהרים להשוות אותה לננסי סינטרה ושאר מחמאות.

תרבות השוליים אוהבת לחשוב על עצמה שאי אפשר לרמות אותה. שהיא יודעת לזהות מתי משהו מריח כמו מיתוג, כסף או יחסי ציבור. אבל דל ריי מצליחה איכשהו לעקוף את כל אלה. כי בשנים האחרונות תרבות השוליים כבר כל כך לעוסה, כל כך צפויה, כל כך לא מתחדשת, שאפשר לייצר ממנה נוסחה ברורה. ולנה דל ריי היא חתיכת נוסחה מוצלחת.

לא המציאה את הגלגל, רק עקפה אותו. לנה דל ריי:

כתבות שאולי פספסתם

*#