אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תראה לי מה כתוב לך על החולצה ואראה לך מי אתה

מסממן של תרבות שוליים, דרך בדיחות קרש ועד להפגנות הגזענות בדרום תל אביב: מאחורי הטי שירט הפשוטה יש היסטוריה סבוכה

תגובות

הטי־שירט, מאז החצי השני של המאה ה־20, היא אחד הכלים הנפוצים ביותר להבעה עצמית. תראה לי מה כתוב לך על החולצה ואראה לך מי אתה. בין שזה שם של להקה, שם של מותג, איזו בדיחת קרש (“ההורים שלי היו בירושלים וכל מה שקיבלתי זה הטי־שירט העלובה הזו”) או אקט של שנינות אירונית מהסוג שמאפיין את דור ההיפסטרים (לפחות כך הבנתי את חולצת "Team Aniston”). אבל יותר מכל, ובמיוחד בעשורים האחרונים, זהו אקט יעיל להבעת עמדה פוליטית. החל מ"בשר זה רצח" ועד "דור שלם דורש שלום", מדובר באסתטיקה, פעמים רבות אסתטיקת DIY, שמזוהה עם מחאה.

» מי אמר ליל הבדולח? לעוד כתבות של דנה שוופי:» קותי סבג הוא המחאה החברתית של 2012» הסגירה של קיקה כמטאפורה לטעם הישראלי

כלי הביטוי של השמאל

בסיקסטיז שלטו חולצות ה־Tie-Dye עם הדפסי רשת שמילאו אותן במסרים לשינוי סדרי עולם חברתיים ופוליטיים. לדור ההיפים היה הרבה מה לומר והם פרקו את המסרים הללו, באופן די מילולי, מעל הלב. בשנות ה־70 ו-וויאן ווסטווד ומלקולם מקלרן הוציאו סדרה של חולצות פוליטיות שנמכרו בחנותם המיתולוגית Sex, ובכך סימנו אותן כאביזר חובה לתרבויות שוליים. חולצות עם צלב הפוך או המילה "Destroy” הפכו למדים הרשמיים של הפאנק־רוק והיו בעלי אסתטיקה קלה לשחזור באמצעים ביתיים.

באייטיז, הטי־שירט עשתה את דרכה לצמרת ולתרבות הפופ. להקת Wham! הופיעה עם חולצה שעליה הכיתוב "Choose Life”, בעוד "Frankie Says Relax” הפך לסיסמה הרשמית של Frankie Goes to Hollywood. זה הצטלם טוב, זה הגיע להמונים וזה איפשר לכל אחד לחקות את הסגנון, כדי להביע שייכות והזדהות עם מסר מסוים, במקרה הזה תרבותי או מגדרי. בתרבות ההיפ הופ הדגש היה על המותג, שייצג גם את המחנה הפוליטי־מוזיקלי שאתה שייך לו וגם את מידת האמצעים הכלכליים שעומדים לרשותך. במקביל, חולצות של מטאליקה ופנתרה הפכו לפריט חובה בכל הופעת מטאל.

בוחרים באג'נדה שמחה. וואם:

בהקשר הפוליטי שלה, הטי־שירט הפכה לכלי הבעה שמזוהה במיוחד עם מחנה השמאל, כפי שנוכחנו לחוות בעצמנו באמצע שנות ה־90. הדור השוחר שלום של וודסטוק השאיר את החותם שלו, ובין ילדי הנרות לא יכולת למצוא אחד שלא נשא מסר של שלום על החזה שלו. או לפחות את צלליתו של צ'ה גווארה על רקע אדום. וכך, עד היום, בהפגנות שמתבצעות מדי שבוע בשטחים.

וזה מביא אותנו להווה. ליתר דיוק, ליום רביעי שעבר, אז התקיימה הפגנה בדרום תל אביב נגד העובדים הזרים והפליטים. חלונות של בתי עסק נופצו (מי אמר ליל הבדולח?) וקריאות רבות נשמעו נגד קיומם, לפחות על אדמת ישראל, של בני האדם שחיים בקרבנו. אבל הזיכרון הבולט ביותר מההפגנה הזו היא אותה אשה בגופיית סבא, שעליה רשמה בטוש "מוות לסודנים". אותה אסתטיקה של מחאה, של DIY, של היפים ופאנקיסטים וכוכבי פופ וילדי נרות, גויסה לשירותיה של הגזענות. כזו שקוראת לבצע פשעי שנאה שלא היו מביישים את הקו קלוקס קלאן.

במובן מסוים, גם האישה הזו היא תרבות שוליים, גם היא עוסקת כאן בהבעת מחאה, גם האמצעים הכלכליים שלה מפנים אותה לייצור ביתי וללוק כללי של פסטיבל מוזיקה. מבחינה היסטורית, היא עושה שימוש מושכל ונכון במדיום. אבל כמו המתנחלים ב־2005, היא עושה את זה בכלים שהוגדרו על ידי נציגיהם של אידיאולוגיה הפוכה. הטי־שירט הופכת במקרה הזה, מאמצעי בונה זהות לאמצעי שמפרק אותה.

בשירות הגזענות. חולצת "מוות לסודנים" (צילום: תומר נויברג)

*#